זכר ישעיהו (רמב"ם) ח

הלכות עירובין פרק ראשון הל' ט"ו. אבל דבר האסור לכל כגון טבל אפי' טבל של דברי סופרים וכן וכו' אין מערבין ומשתתפין בהן. אבל מערבין ומשתתפין בדמאי מפני שראוי לעניים וכו'. והקשה בזה הריטב"א בחי' למס' עירובין שם וכן הרשב"א בחי' יבמות (פי"ד) אמאי אין מערבין בטבל טבול דרבנן. והא חזי לקטנים דאיסורא דרבנן ספינן להו בידים. וכי תימא דבעינן דוקא חזי לגדולים לא היא דהא תניא מערבין לגדול ביה"כ משום דחזי לקטנים:

ונראה לענ"ד לתרץ דאע"ג דמצד אכילת הקטן אין איסור בדבר דספינן להו בידים מ"מ אסור מטעמא אחרינא דטבל אסור בהנאת של כילוי ואפי' לבהמה אסור להאכיל הטבל וכמ"ש התוס' בכ"מ. ועי' מ"ל (ספ"ב הל' תרומות) שהאריך בדין זה. והנה השלטי גבורים בפ"ג דעירובין כתב דבתרומה בזה"ז לפי שאנחנו חשובים כטמאי מתים. הלכך אין מערבין בה לפי שאסורה באכילה וכ"פ המג"א עיי"ש. ולפי דברי הרשב"א נאמר לכאורה דשפיר יכולין לערב בזה. הואיל דאנו רשאין להאכילה לקטנים. דתרומה זו היא רק דרבנן. וכאן שוב ליכא למדחי משום דאסור הנאת כילוי. ז"א דהא תרומה טמאה מותר לזר להדליקה ברשות כהן כמבואר בה' תרומות ועי' מ"ל שם:

ואמנם גם בזה אפשר לומר דלא מהני מטעם אחר לשיטת רש"י במס' ביצה פ"ג במשנה ועל החלה שנטמאת שכתב כשם שאין שורפין קדשים בי"ט כמו כן אסור לתתה לכלבו. דגזה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערין בי"ט ורחמנא אחשבה להבערתן הלכך נאסרו כל אופני ביעור ועיי"ש. ולסברא זו כמו כן אסור להאכיל תרומה טמאה לקטנים בשבת ויו"ט מטעם דאין שורפין קדשים ביו"ט. וזאת שאנו מאכילין אותן התרומה הוי כנותנה לכלב דאסור לשיטת רש"י. והואיל שכך הרי תרומה טמאה לא חזיא בשבת אפי' לקטנים ושפיר אין מערבין בה:

אלא דעדיין יש לדחות דאי משום הא לא ארי'. דהנה פשיטא גם אי יהיבנא דאסור להאכיל משום אין שורפין קדשים בי"ט מ"מ הואיל דתרומה זו רק מדרבנן הנה בודאי גם האיסור בביעורה הוא רק מדרבנן ושוב הוי ראוי לקטנים בין השמשות דקיי"ל כל שהוא משום שבות לא גזרי עליו רבנן בין השמשות. שפיר קונה עירוב כמו בככר זה היום חול ולמחר קודש (עיין לקמן פ"ו הט"ז) איברא דרבינו פסק בפ' כ"ד מה' שבת דהא דלא גזרי על שבות בין השמשות הוא רק לצורך מצוה. ועי"ש בכ"מ. וא"כ הכא נהי דאין מערבין אלא לדבר מצוה. מ"מ זאת שיהיה הקטן רשאי לאכול התרומה טמאה בין השמשות מלתא אחריתא הוא ואין מצוה בזה וא"כ הואיל שאסור להאכילה להקטן אף בין השמשות הרי אין כאן סעודה הראויה מבעוד יום וממילא אין מערבין בהתרומה טמאה דאף מבע"י לא חזי' לקטנים:

ובר מן דין הנה אי אפשר להאכיל התרומה טמאה לקטנים משום דמצותה בשרפה. וכמ"ש התוס' במס' ביצה שם דמש"ה אסור לתתה לכלבו ע"ש ומיאנו בסברת רש"י הנ"ל:

והנה כל הפלפול הזה שהערנו לענין עירוב נוכל להעתיקו בדמותו כצלמו גם בדיני אתרוג (ה' סוכה ולולב פ"ח) דשל תרומה טמאה ושל טבל פסול ואע"ג שהוא רק טבל ותרומה דרבנן וא"כ מותר לקטנים והוי כדמאי דכשר הואיל דחזי לעניים. והתם ליכא לתרץ בתרומה טמאה דאסור להאכיל משום דאין שורפין קדשים ביו"ט דאכתי בחוה"מ יהא כשר. אך משום דמצותה. בשרפה אסור לעולם להאכילה. ואכ"מ להאריך בזה:

הלכות שופר פרק שני הלכה ח'. ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך התחום ירושלים והיתה רואה וכו' והיתה יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם אנשי אותה העיר היו תוקעים כירושלים:

הנה הכי מפרש הש"ס לשון המשנה שנאמרה בקוצר כל עיר שהיתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא. וקשיא לי כיון דבעינן ויכולה לבא. למה לי תו למתני קרובה שתהי' בתוך התחום. הא ממילא ידעינן למעוטי חוץ לתחום מטעם דאינה יכולה לבא. דמה לי דמפסיק נהרא ומעכבו או דמפסיק מרחק התחום והאיסור מעכבו דאסור לילך ביו"ט מחוץ לתחום. ולכאורה יש לתרץ דאעפ"כ נקראת יכולה לבא ע"י עירוב. ולכן אי לאו משום דבעינן קרובה הוי אמינא דגם ברחוקה שני מילין הרי היא בכלל יכולה לבא. ואמנם הנה מצינו גבי שעיר המשתלח (יומא דף ס"ז) דעשר סוכות היו מירושלים לצוק ומן הסוכה האחרונה לצוק היו שני מילין. והטעם לפי דבעינן ארץ גזרה. ואף דאפשר לבא לשם ע"י עירוב (וכן א"ר יוסי וכולן ע"י עירוב) הרי דע"י תיקון העירוב שאפשר לעשות לא מיקרי ע"י זה מקום קרוב. אבל הוא עדיין ארץ גזרה והטעם דמסתבר דעשיית עירוב הוא רק מקרה לאנשים יחידים ועי"ז עדיין אין כאן שיירות מצויות. וה"נ כאן בנ"ד אף דאפשר לבא ע"י עירוב עדיין לא מיקרי בזה יכולה לבא. דמשמע רוב בני העיר יכולין לבא בקל:

וראיתי בירושלמי למתני' דילן שהעיר בכל זה וז"ל. והן שיהי' בה כל הדרכים האלו. רואה ואינה שומעת כגון וכו' רואה ושומעת ואינה יכולה לבא חוץ לתחום. רואה וקרובה ואינה יכולה לבא הנחל מפסיק. ר' יונה בעי היו יכולין לבא בעירובין עכ"ל הירושלמי. הרי מבואר דיהיב טעמא לחוץ לתחום משום דאינה יכולה לבא ונראה מתוך דברי הירושלמי דלא קשיא להו. א"כ דמחוץ לתחום ידעינן מאינה יכולה לבא. למה לי' למתני קרובה. די"ל אי לא תני קרובה היינו ממעטין מאינה יכולה לבא רק חוץ לתחום גרידא שהיא ג"כ רחוקה. וכמו שמצינו במגילה גבי עיירות המוקפות חומה שיש חילוק בין קרובה לרחוקה מיל. אבל יושבת בתוך התחום אע"ג דמפסיק לה נהרא ואינה יכולה לבא מ"מ קרובה היא ונידונת כירושלים לזה תני תרווייהו קרובה ויכולה לבא:

והנה איבעיית ר' יונה היתה יכולה לבא בעירובין מהו. אינו מובן לכאורה. דהא כיון ששנה במשנתינו ג"כ קרובה. הרי ממעט חוץ לתחום מטעם שאינה קרובה ומה מהני לן אם יכול לבא ע"י עירוב. בשלמא אי הוי ממעט חוץ לתחום מטעם שאינה יכולה לבא שפיר הי' מקום ספק ביכולה לבא ע"י עירוב מהו. אבל השתא דבעינן ג"כ קרובה דמשמע בתוך מיל. מה בכך שאפשר לילך ע"י עירוב. והנה גבי קריאת המגילה מצינו כרך וכל הסמוך לו מיל וכו'. לפי דעד מיל נקרא סמוך ה"נ עד התחום נקראת קרובה. וע"כ נפרש דהירושלמי ממעט חוץ לתחום רק מן אינה יכולה לבא. וסבר דהא דתני קרובה רק לרבותא היא ליושבת בנחל אעפ"י דקרובה היא מ"מ הרי אינה יכולה לבא. אם זהו דוקא עד מיל או אפי' עד ב' מילין נקראת יכולה לבא כיון דאפשר ע"י עירוב:

(דבר שכל בביאור איבעי' הירושלמי) ונראה לבאר צדדי הספק דהך איבעיית הירושלמי. דהנה אמרינן דאין מערבין אלא לדבר מצוה. ולכן הסברא החיצונה היתה מכרעת דמה שיכולה לבא ע"י עירוב לא נקראת יכולה לבא הואיל דהעירוב רק מקרה הוא בדרך ארעי למי שצריך לדבר מצוה [וכמו דמהאי טעם מקרי חוץ לתחום ארץ גזרה כנ"ל] ואמנם כאן הרי יש מקום לומר כיון דתקיעת שופר מצוה ולכן הרי היא גופה סבה נכונה