זכר ישעיהו (רמב"ם) סז

כבר היא אוכלת בקדשים אף שחייבת עוד על השאר וודאות א"כ אמאי כשיש עליה ה' ודאות וחמשה ספיקות מחוייבת להביא א' על הספיקות. הרי כיון שהביאה א' על הודאות כבר היא מותרת בקדשים. דפשיטא מה אלו היו עליה עשרה לידות ודאי והביאה א' מותרת בקדשים. מכ"ש כשהיו עליה ה' ודאין וה' ספיקות פשיטא שמותרת בקדשים כשהביאה א'. וא"כ איך תתחייב עוד להביא א' על הספיקות וזאת היא ללא צורך דבקדשים בלא"ה כבר הותרה:

(ביאור אמיתי בגמ') ואמנם באמת דל מכאן סברת רבינו הרי הך סוגיא בלא"ה צריכה הבנה. אמאי באמת הטילו עליה להביא אחד על הספיקות. דאי משום חיוב קרבן הרי חזינן דאין השאר עליה חובה. ומה יתן ומה יוסיף אם תביא קרבן א' על חמש ספיקות ואי משום ליטהר בקדשים הרי בלא"ה אוכלת ע"י הקרבן אחד שהביאה על הוודאות. לכן נראה לענ"ד ברור לתקן לשון הגמרא ולקיים נוסחא ישינה ולהוסיף תיקון בסיפא דמלתא. וזהו לשון הגמ':

ת"ר ה' לידות ודאי וה' זיבות ספק או ה' לידות ודאי וה' לידות ספק וכו'. וניכר לכל הך או דקתני אינו דומה לבבא ראשונה. דבסיפא נקיט רק לידות וברישא עירב לידה וזיבה. לכן הגיהו בצדה ברישא צ"ל ה' זיבות ודאי וכו' כדי שיהיה רישא רק זיבות וסיפא רק לידות. ובאמת המגיה הזה חשב לתקן ולא תיקן במקום הנכון. דרישא דוקא וסיפא צ"ל הפך הרישא. וכה נאמר ה' לידות ודאי וה' זיבות ספק או ה' זיבות ודאי וה' לידות ספק וכו' כן היא הנוסחא הנכונה לענ"ד. ומעתה יובן על בוריו דהנה אשה זו הרי יש עליה שני חיובים שונים א' משום לידה וא' משום זיבה ושני מינים אלו אינם נפטרים בקרבן אחד. והכי איתא מפורש בכריתות (דף פ' ע"ב) יכול אף על הלידה ועל הזיבה תביא קרבן א' ת"ל וכו' ולכן שפיר היא מחוייבת להביא ב' קינין אחת על הודאי ואחת על הספק. דאף שהביאה אחת על הלידות ואפילו הביאה חמשה על החמש לידות ודאי עדיין לא יועילו על החמש ספק זיבות. ואכתי אסורה בקדשים משום ספק זיבה. לכן בהכרח תביא אחת על הספק זיבות. כן נראה לענ"ד בהבנת הענין לאמיתתו ויתיישרו המבוכות שהערנו. ובהתבונני ראיתי בלשון רש"י דגם הוא דרך במישור עפ"י נוסחא וכוונה זו שביארתי ואני מוצא זה במה שכתב אח"כ אם יש ודאי ביניהם. ממין הספק דאמר וכו' והנה שתי תיבות אלו שכתב ממין הספק אינם מובנים כלל. אבל באמת כוונתו ממין הספק היינו כגון בין החמש לידות ספיקות יהי' אחת לידה ודאי שהוא ממין הספק רק אז מועיל לפטור הספיקות אבל לא כאשר הודאי אינו ממין הספק וכמ"ש. וכד דייקינן שפיר הנה מתוך דברי הגמרא מוכרח כפי שביארתי. דלכאורה יפלא בדברי ר"י בן נורי דקאמר אם יש ודאי ביניהם תאמר על הודאי ותפטור ואם לאו תאמר וכו'. היכא קאמר ואם לאו וכו' הא מפורש איירי שיש ודאי ביניהן דכיון שיש עליה ה' זיבות ודאי וה' זיבות ספק הרי תוכל לצרף אחד מהודאות אל הספיקות דבמאי נעשה גבול בין הודאות והספיקות. אבל לפי דרכינו נכון מאד כיון דהודאות והספיקות אינם ממין א' ודוק כי דבר אמת הוא לענ"ד וכן נראה לתקן גם בלשון רבינו ספ"א ה' מחוסרי כפרה עיי"ש:

שוב מצאתי מפורש בתוספתא כדברינו וז"ל התוספתא פ"ק דכריתות. האשה שיש עליה לידה ולידה זיבה וזיבה (כלומר או זיבה וזיבה וכן הוא לשון המשנה זיבות ולידות. ופי' רש"י או קתני) מביאה קרבן אחד. לידה וזיבה מביאה שתי קרבנות לידה ספק ולידה ודאי. וזיבה ספק וזיבה ודאי מביאה קרבן על ודאי שבהן ויצאת. לידה ודאי ולידה ספק זיבה ודאי וזיבה ספק מביאה קרבן אחד ואומרת אם הוא ודאי הוא עליו ואם לאו הרי הוא על ודאי שבהן דברי ר"י בן נורי רע"ק אומר מביאה על ודאי שבהן ויצאת. עכ"ל התוספתא. ופלוגתייהו דריב"נ ורע"ק מבואר בגמרא טעמא דריב"נ מצריך דוקא שתאמר על האחרונה. ולרע"ק די שתאמר על אחת מהן. ועכ"פ הרי מבואר בתוספתא דכשיש עליה זיבה ודאי וזיבה ספק או לידה ודאי ולידה ספק מביאה על הודאי ויצאת. ולישנא ויצאת היינו שנפטרה לגמרי מלהביא עוד על הספק. [וממוצא דבר אתה למד כי שגגה הוא במחכ"ת להגאון בעל נב"י בדרשותיו דרוש ד' אשר חשב למצוא תרופה להביא קרבן אחד על ספק זוב ומצורע עיי"ש. ובלא"ה עיקר קושייתו שם בכה"ג מצורע האיך מ"ל. לאו חדית הוא לן. וכבר עמד בזה הריטב"א בחידושי מועד קטן שם ודברנו מזה במק"א:

ואמנם עדיין לא הונח לנו. דלדברינו כאשר הודאות והספקות הם כולם ממין אחד כגון קרבן לידה אזי באמת אינה מביאה על הספק חטאת העוף כיון דבקדשים מותרת אף בקרבן אחד. הנה לפ"ז תקשה לנו מהא דכתב רבינו בהלכות מחוסרי כפרה (פ"א ה"ט) היולדת טומטום והפילה אחר מ' יום ה"ז מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הטומטום וכו' ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה הטומטום ובתוך מלאות הפילה שהיא פטורה מקרבן שני עכ"ל. ובזה שפיר יפלא הא כיון שמביאה קרבן אחד ודאי על לידה ראשונה הרי מותרת בקדשים אף אם חייבת קרבן על לידה שניה וא"כ למה תביא חטאת עוף על ספק לידה שניה וצ"ע. ובדברי רבינו התם נפלפל אי"ה ראה שם:

הלכות טומאת מת פרק שני הלכה ז'. אמרו חכמים מאתים ושמונה וארבעים אברים יש באדם כל אחד מהם בשר גידין ועצם וכו' ובאשה רנ"א וכולן מטמאות וכו' חוץ משלש אברין יתירות שבאשה שאין מטמאין באהל וכו'. הנה רבינו מיגז גייז לדיבורי' ולא העתיק לשון המשנה דפ"ק דאהלות ששם פי' חכמים מי הם הרמ"ח אברים. אבל רבינו כתב סתמא יש רמ"ח אברים באדם. ואעפ"י שיש נ"מ בזה לדינא לדעת האברים לפרטיהם. אפשר לומר כיון שגם במשנה סתם אח"כ לבסוף ואמרו תשעה בראש שמונה בצואר ששה במפתח הלב. וחמשה בנקביו. ולא ביארו איך הם. לכן נקיט רבינו הכל בסתימות:

והנה הא שאמרו אשר בכל אבר יש בשר וגידים ועצם מסתברא שכך הי' קבלה בידם. אבל מדעתא דנפשו' א"א למיקם עלה דמלתא. שאין אנו יודעין שיעור העצם של כל אבר וקשיותו. וכדקאמר הש"ס דבכורות (דף מ"ה ע"א) גבי הא שבדקו תלמידי ר' ישמעאל דמש"ה לא הכירו המפתח דאיידי דזוטר אתמוחי איתמח. ואפשר עוד דהך בשר ועצם של כל אבר אינו צריך להיות דוקא קרוב ומדובק ביחד ממש רק אולי יש מהן כמה אברים אשר לאיזה חלק בשר וגיד מתייחס עצם מיוחד הסמוך לו והם ביחד נקראין אבר אחד שלם כברייתו. והנה אמרו באגדה ספ"ג דנדרים. כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף המליכו על רמ"ח אברים. אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. הרי מנאו בין הרמ"ח אברים גם ב' עינים ואזנים וכו' ואף כי הם רק בשר גרידא. ובע"כ אשר גם להם מתיחס לכל אחד ואחד עצם מיוחד. והם בכלל מה ששנה במשנה תשעה בראש וחמשה בנקביו. ובפ"ו דנגעים שנינו כ"ד ראשי אברים וכו' וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגוים וכו'. הנה מנאו ג"כ האזנים וכן החוטם וכו' בין האברים של אדם. אך בהא אפשר לומר אע"ג דנקיט לשון אברים מ"מ לאו דוקא הני אברים רמ"ח דנקיט גבי טומאה. דמצינו כמה פעמים לשון אחד דמשתמש לשני ענינים כמ"ש התוס' בכורות (דף מ"ו ע"ב ד"ה דאדם) עיי"ש: