זכר ישעיהו (רמב"ם) נב

אלא דלפ"ז שוב יקשה אפירוקא דרב יוסף, דמשני כל הסומך ראשו ורובו מכניס דבעינן בכל כחו הלכך לא אפשר בפשפש. והשתא הדק"ל אם לא אפשר בפשפש נימא דיעשה הסמיכה ע"י שליח ויקויים תיכף לסמיכה שחיטה. אמנם יש לתרץ דלא דמי נ"ד להך סברת התוס' במנחות. דבעי למימר שישראל יסמוך בקרבן נכרי. דבשלמא התם בקרבן נכרי ליכא כלל רושם איסור מנידון עבודה בקדשים דאין בהם דין מעילה. ולא מצינו דאיתרבאי לאיסור עבודה ולכן שפיר יסמוך אחר. משא"כ כאן באשם מצורע שהוא של ישראל הרי יש בזה משום עבודה בקדשים (עי' חגיגה שם) בשעת סמיכה (ואף שכתבתי לעיל דמשום מצות סמיכה בטלה איסור עבודה דמצות לאו ליהנות ניתנו. מ"מ הרי בעינן לזה סיוע מכחה של המצוה. וגם יש לעיין הכא שאין המצוה מוטלת עליו דוקא כמו הכא בשליח שיסמוך אי שייך מצות לאו ליהנות ניתנו) ולכן לא מסתבר שאחר יוכל לסמוך בשביל הבעלים. וקצת זה דומה להא דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ומיושב עפ"ז קושיית התוס' במנחות שם שהקשו אח"ז. א"כ גם בנשים לבעי מיעוט שלא יסמוך אחר בשבילם. ולפי מ"ש ניחא. דהרי בקרבן נשים מועלין וגם איכא איסור עבודה בהו. ולכן לא נימא כלל שיסמוך אחר בקרבנם. משא"כ בקרבן נכרי וכמ"ש:

והנה עפ"י סברא זו א"ש לרב יוסף דסבר סמיכה בכל כחו בעינן ולא אפשר בפשפש. ואמנם נימא דלא אפשר ג"כ ע"י שליח. הואיל דבקרבן ישראל איכא איסור עבודה במה שהוא סומך ראשו ורובו ולק"מ. ובהכי ניחא נמי קושיא ב' אמאי נטר הש"ס להקשות מאי קסבר ולא הקשה תיכף מתחלה על גוף הברייתא דאמרינן חוץ מזה שהי' בשער נקנור. והגאון רא"וו (א"ח סס"י קס"ו עיי"ש כוונתו) תירץ. דקודם דאמרינן מרחק צפון לא הקשה ליעול ולסמוך די"ל דבדיעבד לא הוי הפסק בפחות מכ"ב אמה. ובאשם מצורע כדיעבד דמי. משא"כ אחר דאמרינן מרחק צפון הרי אף בדיעבד הפסק גמור הוא. שפיר פריך ליעול ולסמוך (ועיי"ש איך יישב עי"ז קושיית המג"א והח"צ על התוס'). ויש לדקדק בתירוצו. דאכתי אמאי נטר עד הכא אחר הא"ד דכל הסומך ראשו ורובו כו' ולפמ"ש ניחא דמקודם דאמרינן כל כחו בעינן הרי ליכא עבודה בסמיכה. ושפיר אפשר ע"י אחר ולק"מ ליעול ולסמוך משא"כ בתר האיכא דאמרי דבכל כחו בעינן והוי עבודה בסמיכה ושוב א"א ע"י אחר וגם ע"י פשפש אי אפשר לכן שפיר מקשה ליעול ולסמוך להדיא ודוק:

פרק חמישי הלכה י"א. ושירי הדם הוא שופך על יסוד המערבי של מזבח החיצון שהוא פוגע בו תחלה בצאתו מן ההיכל ע"כ:

הנה בדברי הגמרא מבואר דלמד זה מקרא דאשר פתח אהל מועד. אלא דמסיים ההוא דפגע ביה ברישא. אמנם התוס' שם כתבו דלא גרסינן הך סיומא דמלתא והביאו ראיות לזה. דגמרינן הך מלתא רק מהכתוב ולא מפני הטעם שאין מעבירין על המצות. וכן ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם שם שכתב ג"כ כדעת התוס' וז"ל. ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. והצד הסמוך לפתח אהל מועד מן המזבח הוא צד מערבי. לפי שההיכל במערב עכ"ל. ומהתימא על רבינו שהוא אינו מזכיר כאן כלל ממשמעות דקרא רק יהיב טעמא מסברא דאין מעבירין על המצות. ונשים לב לגלות מצפוני הענין בס"ד:

(קו' התוס' ופלפול בדבריהם) א והנה התוס' הקשו דהא גופא קשיא:

למה לי קרא דאל פתח אוהל מועד. תיפוק לי' דאין מעבירין על המצות כדאשכחן טעם זה בפ"ק דיומא. דפריך מ"ש דיהיב מזרחה צפונה ברישא וכו' משום דאין מעבירין עה"מ. וכן עבורי דרעא אטוטפתא אסור מה"ט. ותירצו דלא שייך שאין מעבירין עה"מ אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח והמנורה. או כגון מצות קרנות שאינו יודע. מהיכן יתחיל אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעינן מהאי טעמא. והנה התוס' בפ"ק דמגילה דחו להאי סברא. מדאמרינן התם גם לענין מקרא מגילה דמצותה באדר ראשון משום דאין מעבירין עה"מ. ואע"ג דליכא אלא חד מצוה. וכן אינו מובן אמאי בהזאת מזבח הפנימי מתחיל בקרן דרומית מערבית משום דאין מעבירין עה"מ (יומא דף נ"ח ע"א) והא הארבע מתנות של הפנימית אפילו אחת מהן מעכבת כדמפורש במשנה. ועיין עוד במס' שבת (דף כ"ב) גבי הדלקת שבע נרות שבמנורה פירש"י ג"כ דמתחיל מן הקרוב אליו משום דאין מעבירין עה"מ. ואע"ג דשבעה נרות שבמנורה מעכבין זה את זה הרי דמצוה אחת הם (הגם דיש לפרש המשנה דמנחות (דף כ"ח) שהכוונה הוא השבעה נרות. היינו הבזך שהוא הכלי המחובר להמנורה. וכדמשמע מפירש"י. אבל לעולם ההדלקה של השבעה נרות עצמם אינם מעכבים זה את זה. אבל מ"מ לא נראה לפרש הכי ואכ"מ) ובהיות שהתוס' בעצמם דחו להא מלתא אין להאריך עוד. וע"כ הוכרחו לומר חילוק אחר בין לכתחלה ובין דיעבד:

והגאון בעל טורי אבן במס' מגילה שם. טרח מאד לתרץ קושיא חמורה הלזו באופן אחר והאריך בכחו הגדול בפלפול. אבל כל זה איננו שוה לנו לקבל דוחק חדש לאמר. דבעינן קרא כגון שנתערבו דם הפנימי עם דם החיצון דאי משום טעמא דאין מעבירין עה"מ היינו אומרים אי בעי ישפוך על יסוד מערבי:

ואי בעי ישפוך על יסוד דרומי. והשתא מחמת דרשא דקרי מכריע יותר לילך בתר דם הפנימי. ויש עוד לפלפל עמו בזה. אלא שאינו כדאי במקום אשר כל מעיין הדבר לאשורו יבין גודל הלחץ:

ב ולענ"ד נראה ליישב בדרך מרוח ואמיתי. אחר אשר נרד היטב בעומק הענין דאין מעבירין עה"מ:

ואז יתגלה לנו איך רחוק הוא מאד מהא דשפיכת שירים ליסוד מערבי. ולא קרב זה אל זה. והנה בעיני כל תלמיד ראוי שיפול לתימא גדולה אף מיד בהשקפה ראשונה. איך בכל מקום שדברו חז"ל בענין זריזין מקדימין למצות. כגון בריש פסחים לענין מילה ובדיקת חמץ שיש למהר לעשות בזמן מוקדם. וכן גבי גר (יבמות דף מ"ז) דמלין אותו דשהויי מצוה לא משהינן. וכדומה בהרבה מקומות. ולמה לא סמכו חז"ל לזה ג"כ מאמר ר"ל דאין מעבירין על המצות. הלכך מקדמינן כמדא"פ והרי:

הוא לכאורה ממש דומיא דמגילה דה"א דמקדמינן באדר ראשון משום דאין מעבירין וכו'. וכן יש לדקדק מה שדרשו:

חז"ל (במס' מכות דף יו"ד) אוהב מצות לא ישבע מצות זה. מרע"ה שנתאוה למהר ולהפריש השלש ערי מקלט אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. ומאי רבותא הא יש בזה חיוב משום אין מעבירין עה"מ. ולכאורה יש לחלק ביניהם דהתם בהפרשת ערי מקלט שאני. הואיל דהשלשה ערי מקלט שבעבר הירדן עדיין לא קלטו עד שנבחרו אח"כ גם הערי מקלט שבארץ ישראל בארץ כנען. וא"כ ליכא בזה לע"ע רק חצי מצוה ואין כאן משום אין מעבירין עה"מ ולבד משה רבינו ע"ה בצדקתו ובאהבתו את המצות מיהר לתקן אף חצי מצוה. ומצאתי בפי' המשניות במס' אבות רפ"ד אשר רבינו הרמב"ם ביאר ג"כ הכי. דהרבותא הוא שהי' נזהר לקיים אף מקצת מ"ע עיי"ש:

אמנם עדיין יקשה הלא גם בהזאת הפנימיות ובנרות המנורה הרי הזאה ראשונה. וכן נר הא' הוא ג"כ רק חצי מצוה וכמ"ש ואעפ"כ אמרו בזה משום אין מעבירין עה"מ. הגם שיש לחלק דהכא הוא ג"כ מסיים כל המצוה. משא"כ גבי מרע"ה הרי לא השלים המצוה. וגם המקצת שהתחיל תלוי ועומד:

(אמיתת הכוונה של אין מעבירין עה"מ) אמנם ברירא במלתא כך הוא. דהא דאמרינן אין מעבירין על המצות הכוונה היא כגון שבאה ליד האדם איזה מצוה אשר יוכל