זכר ישעיהו (רמב"ם) נא

מדברי התוס' ר"פ אלו עוברין הנ"ל. דלא בעינן ש"פ בעבודה. די"ל אף דל"צ שוה פרוטה מ"מ בעינן דניחא לי'. וכמו דלא מצינו הכא בפרה דבעינן דוקא שיתהנה שו"פ. אלמא דשפיר אפשר אע"ג דבעינן דניחא לי' מ"מ לא יהי' שו"פ. והכי מסתברא דהרוחה כל דהוא מקרי ניחא לי' לאינש ואע"ג דליכא שו"פ דסוף סוף הרי הוא מתהנה וניחא לי' בהאי הנאה פורתא. ותדע דאף בפחות משוה פרוטה נקרא הנאה. מדאמרינן בקנין סודר דאף בפחות מפרוטה שפיר דמי. ואעפ"י דבעינן דהמקנה יקנה ויתהנה ומש"ה אינו מועיל באיסורי הנאה דקנה (עי' בב"מ דף מ"ז). וכן מצינו ג"כ גבי נדרים דאסור אפילו פחות מש"פ במודר הנאה. וכן גבי נהנה מדמי ע"א דלא צריך שיהנה שו"פ (ועי' תוס' ע"א דף י"ט ע"ב ד"ה מכוש). ועוד יש להוכיח הכי מכמה מקומות ולפ"ז ה"נ בנ"ד בעבודה בקדשים אף בפחות משוה פרוטה מקרי הנאה. אבל עכ"פ הנאה כל דהו צריך. דבלא"ה כשלא נהנה כלל הרי לא קרינן בזה ניחא לי':

ולא סגי לן אם ניחא לי' מחמת איזה טעם אחר רק דוקא שיהנה מגוף העבודה. ותדע דהא גבי פרה אי עביד לצורכה שפירש טליתו עליה מפני הזבובים כשירה. ואע"ג דבודאי ניחא ליה אלא ודאי דבעינן שיהנה מיני' דרך עבודה ואז קרינא שפיר עבד דניחא ליה בהנאה זו וכמו כן הכא לענין איסור עבודה בקדשים:

(תי' מושכל לקו' הט"א) ומעתה כיון דבעינן דוקא שיהנה מעבודה זו נאמר אנן לענין סמיכה אף אי בכל כחו בעינן מ"מ ליכא כאן משום עבודה בקדשים. כיון דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו. וכיון דבסמיכתו מצוה קעביד הרי הנאה ליכא. ולכן ליכא ג"כ איסור עבודה. ומש"ה שפיר לא מוכיח הש"ס מהכא דעשה דוחה ל"ת שבמקדש. מדמותר סמיכה בכל כחו דעביד עבודה. דז"א. דבשביל המצוה מתבטלה הנאתו וליכא כלל לאיסור עבודה ולק"מ קושיית הט"א אבל הש"ס מוכח שפיר ש"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאס"ד לאו בכל כחו בעינן. וכי משום כדי לעשות נחת רוח לנשים עבדינן עבודה בקדשים. כלומר דכיון דגבי נשים שוב ליכא מצות סמיכה הרי מצוה אין כאן ושוב זהו הנאה גמורה דעבדינן בזה נ"ר ושפיר היא עבודה. דמי איכא ניחא לי' גדול מזה שיש להם נחת רוח. ומצוה ליכא כלל דתתבטל ההנאה ומתורצת קושיית הטורי אבן:

(מתורצת עוד קושיא) ובהכי מתיישב נמי מאי דקשיא לי למ"ד סמיכה בכל כחו בעינן האיך למדין איסור עבודה בכל הקדשים מבכור נימא שאני בכור דלא הותרה עבודה מכללה גבי' דאין סמיכה בבכור משא"כ בכל הקדשים שהותר עבודה מכללה לענין סמיכה דסומכין עליהן בכל כחו ועביד עבודה. כן יש לדקדק אבל לדברינו לק"מ. דבהא דסומכין בכל הקדשים לא הותרה כלל עבודה מכללה. דסמיכה של מצוה לאו עבודה היא כלל. כמ"ש:

איברא דעדיין יש לפקפק בהא מלתא דדלמא אף דאיכא מצוה בסמיכה. מ"מ אולי נהנה ג"כ בעצם הדבר כשהוא סומך בכל כחו ושפיר אקרי עבודה אסורה מצד הנאתו זולת קיום המצוה. והנה זה תלוי במחלוקת הקדמונים היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה אי בכל זאת אמרינן מצות לאו להנות ניתנו. וכבר ידוע שיטת הרשב"א בזה דאף בכה"ג אמרינן מצות לאו להנות ניתנו (ועי' מה שכתבתי בזה לעיל סוף ה' כלאים) ואמנם מכאן אין הדבר מוכרע. דסתמא דמלתא עיקר הסמיכה הוא רק לשם מצות סמיכה וזולת זה אין לו הנאה עצמיית:

ב והנה בהך ענינא דסמיכה יש לי בזה פלפול יפה בשיטת הש"ס דזבחים (דף ל"ג ע"א) וכדי לעשות נחת רוח לתלמידים נבונים לחדד לבם בשמעתתא צלותא. אמרינן בזבחים פ"ג לימא מסייע לי' (דביאה במקצת שמה ביאה) כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו (של אשם מצורע) שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול לכנוס לשם. ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידי' ולסמוך. אמר רב יוסף הא מני ריב"י דאמר מרחק צפון (שמקום שחיטה רחוק לתוך העזרה כ"ב אמה). וליעבד פשפש. אביי ורבא דאמרי תרווייהו. הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל. איכא דאמרי א"ר יוסף כל הסומך וכו' מ"ט כל כחו בעינן הלכך לא אפשר. מאי קסבר אי קסבר סמיכת אשם מצורע דאוריי' ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר. אמר רב אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות ע"כ דברי הגמרא:

והנה רבו בזה הקושיות. א' מה שהקשו בתוס' אמאי אמרינן הכא דלא מצינו למיעבד פשפש משום הכל בכתב מיד ד' וגו' והא מצינו דמוסיפין על העיר ועל העזרות דקרא אשכחו ודרוש. וה"נ אין לך קרא גדול מזה דניעבד פשפש לקיים מצות סמיכה דרחמנא אמר וסמך וא"כ קשה לטעמא דשמא ירבה בפסיעות ליעבד פשפש ועיי"ש בתוס' דקיימי בקושיא זו ולא תירצו. ב' איכא למידק טובא אמאי נטר הש"ס עד הכא להקשות אי סמיכת אשם מצורע ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך הו"ל להקשות תיכף אברייתא דאמרינן חוץ מזו שהיתה בשער נקנור. לפרוך אמאי ליעול בהדיא ולסמוך. ונראה שדקדק בכך הגאון ראו"ו בביאור א"ח (סי' קס"ו) ונדבר להלן בתירוצו ומה שיש לטעון עליו:

ויתורץ כל הנ"ל עפ"י מה שמצאנו להתוס' במנחות (דף ס"א ע"ב) שהקשו למה לי קרא דבני ישראל סומכין ואין הנכרי סומך ת"ל מן וסמך קרבנו ולא קרבן נכרי ותירצו דאיצטריך קרבנו דלא תימא שיסמוך ישראל בשבילו כמו שמביא נסכים בשבילו. וא"ת גם זה מן קרבנו ולא קרבן חבירו נפקא וי"ל דה"א כיון דאינו יכול לסמוך יסמוך אחר בשבילו ולא דמי לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא עכת"ד. מבואר מדבריהם דאע"ג דנתמעט ידו ולא יד שלוחו לסמיכה אפ"ה היכא דהבעלים לאו בני סמיכה נינהו. אז שפיר סומך אחר בשבילו דלא נתמעט בכה"ג רק קרבן נכרי. ולפ"ז יקשה הכא בנ"ד אמאי לא יקויים גם בסמיכת אשם מצורע תיכף לסמיכה שחיטה. ואי משום דאי אפשר בעצמו מפני הטומאה אכתי יסמוך אחר. דהא להתוס' יוכל אחר לסמוך במקום שהבעלים אינם יכולים לסמוך. דבכה"ג לא נתמעט שלוחו [ועל דעת התוס' יש להקשות קצת. אדרבה האיך יוכל בכה"ג השליח לסמוך. נימא כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. אך י"ל דבכל עבודות כי האי לא נקרא השליח שליח דידן רק שלוחא דרחמנא. וכמו הני כהנים כדאיתא בנדרים. והכא בנ"ד במצורע אתי עוד יותר על נכון. דהא ע"י זה הקרבן יהי' נטהר. וע"כ שפיר מיקרי איהו מצי עביד וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דכתובות גבי גר קטן מטבילין אותו וכו' אי נמי כיון דבהך זכיה נעשה ישראל ה"ז כישראל וכו' עייש"ה]:

אך יש לתרץ בהיות דלא, מצי אחר לסמוך רק היכא שהבעלים אינם יכולים לסמוך בשום תחבולה. ואז נקרא לאו בר סמיכה. אבל הכא במצורע אפשר נמי שיסמוך בעצמו ע"י דניעבד פשפש. ולזה מקשה הגמרא א"כ אמאי לא ליעבד פשפש באמת ויקויים תיכף לסמיכה שחיטה בגופו של בעלים. ומתרץ הש"ס משום הכל בכתב מיד ד' וגו' מש"ה א"א לעשות פשפש. ומיושב היטב קושיית התוס' דילן נימא קרא אשכחו ודרוש. דמי איכא קרא גדול מזה דא"א בענין אחר. הא ליתא. דיש לדחות זיל לאידך גיסא לקיים תיכף לסמיכה שחיטה ע"י שליח. דהא לא הותר פשפש רק בדליכא לאשכוחי גוונא אחרינא והכא אפשר ע"י שליח. ואולם כשנבא לקיים ע"י שליח נימא שוב זיל לאידך גיסא כלפי לאי לקיים ע"י פשפש וזיל הכא קמדחי לי' זיל הכא קמדחי לי' וע"כ מוטב להיות שב וא"ת משניהם דלא ידעינן מי נדחה מפני מי: