זכר ישעיהו (רמב"ם) לו

שאח"כ (וחשיב תנאי דעדיף כמבואר בענין בכ"מ דבמתנה נוטין יותר לומר יש ברירה) הרי למ"ד יש ברירה שפיר חזינן כאלו עכשיו הבדיל בפ"ע אותן הלוגין שעתיד להפריש. והוי א"כ כהפרשה מעליא ששיריה ניכרים. אמנם נגד זה יש חסרון דבעינן דוקא למימר יש ברירה. ואתי רבה למימר דאף אי נימא בכל מקום יש ברירה. מ"מ אינו מועיל זה לנ"ד עד דנחשוב כאלו היו שיריה ניכרים אז בשעת קריאת שם. ולפ"ז ק"ו דאי אין ברירה דפשיטא דלא קרינן בזה שיריה ניכרין. ומעתה הנה באמת לדינא שפיר שני טעמים אלו מתחזקים ונתמכים זה ע"י זה ותרווייהו בעינן. דמחמת אין ברירה לחוד היה הדין דאהנו מעשיו והוי קריאת שם עכ"פ והיה נתהפך הכל לאיסור מדומע מחמת התו"מ שבו. ואלו היינו סוברין יש ברירה מכל צד ויש לזה כח אלים עד דנחשוב כאלו בשעת קביעת התו"מ נבדלו בפ"ע וקרינן שיריה ניכרים. (כאשר באמת תנאי קמאי ר"מ ור"י מוכרחין לומר הכי. דאין סברא לומר דפליגי על הך כללא דראשית שיהיו שיריה ניכרין. וסברי דלא בעינן לציין מקום זה לא מסתבר דאמאי לא מצינו בסדר זרעים דפליגי בהכי על ר"ש) הנה אז היה ג"כ מועיל בדבריו לגמרי. אבל עכשיו הואיל דבעינן שיריה ניכרין לא מהני באמירתו כלום. דאע"ג דבכ"מ יש ברירה הנה סוף סוף בשעת קריאת שם לא הוברר הדבר. ובבחינה זו אין ברירה. ואלו היה החסרון רק מה שלא נדע אח"כ על התו"מ שיפריש אם הם הם. וניחוש לדימוע שפיר היה מועיל לזה הסברא דיש ברירה. ואמרינן הוברר הדבר למפרע שהם הם משעת קריאת שם. אבל כאן יש חסרון אחר מה שלא נדע עכשיו תיכף בשעת קריאת שם איזהו הם התו"מ ואיזהו הם השירים. והלא לע"ע לא הובררו. נמצא דענין אין ברירה הוא מגרע כאן את העשיה תיכף בהתחלה שלא יהיה קריאת שם כלל ולא אמר כלום. (ביאור כוונת רבינו) והכי דייק לשון רבינו. דכתב ואין אומרים זה שהניח לבסוף כאלו נברר תחלה מפני שחיוב תו"מ מן התורה. ואין אומרים בשל תורה נחשוב כאלו נברר עד שיברור. ולכאורה הוא אריכת לשון. אבל ביאור דבריו דהואיל דלא חשבינן בשל תורה כאלו נברר הרי אין כאן בירור כלל בשעת קריאת שם. והעדר הברירה מונע קיום דבריו ואין בדבריו ממש. ועי' מ"ש לעיל הל' מע"ש בשם הריטב"א דאי יש ברירה לא בעינן סיום מקום למעשרות וצ"ע דזהו נגד מסקנת הש"ס דעירובין הכא:

(פלפול בגמ') ג ובאמת צריך מובן להך אוקימתא דמסיק הש"ס דטעמי דאסרי משום שמא יבקע הנוד. אבל באמת יש ברירה וגם לא בעינן שיריה ניכרין. א"כ גם חשש דשמא יבקע הנוד ליתא. דאמאי יאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מן הנוד הלז דוקא. מה יכריחו לזה. לימא סתם שני לוגין שאני עתיד להפריש מאיזה מקום שיהיה. דשפיר ליכא עוד שום חששא דאטו ניחוש שיהיה נעקר מין יין בעולם. וא"כ הא יוכל לקנות טבל ולהפריש על זה ואפשר לומר דבכה"ג אינו מועיל. משום דהוי דבר שלא בא לעולם (עי' יבמות דף צ"ג ע"א). הואיל דבשעת קריאת שם לא היה עדיין ברשותו התו"מ שיפריש אח"כ. ואף ע"ג דהתם ביבמות מרבינן כה"ג דמצי לתקן הפירות שיגיעו לידו אח"כ התם שאני דהלא ההפרשה באמת אינה חלה רק משעה שיבא הטבל לרשותו. משא"כ הכא הרי הוא רוצה דוקא שיהיה חשוב כאלו הופרש עכשיו. ואיך שייך זה לומר על פירות שלא קנה עדיין. אמנם אכתי בשיש לו עוד חביות של טבל בתוך ביתו והוא יאמר סתם ב' לוגין שאני עתיד להפריש וכו' וכי ניחוש שיהיו נשברים כולם. וקצת יש לומר דבאמת לא איירי כלל דאומר שני לוגין שבכלי זו דוקא. וכן משמע לשון המשנה והתוספתא דאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן וכו'. ולא נזכר עכ"פ דאומר שאני עתיד להפריש מזה. דיהיה המשמעות מאותו נוד שרוצה לשתות. ואמנם אעפ"כ יש לחוש שיבקע הנוד לא מפני שיהיה נשפך מה שיצטרך להפריש רק מחמת שיהיה נשפך מהחולין שיתקן עי"ז דאז לא יוכל אח"כ להפריש התו"מ. דהיכא ליעבד. יפרישם בשלמות כפי שאמר יהיה מרבה במעשרות שאינו מחוייב כ"כ נגד מה שישתה. וכשיפריש פחות הרי לא מקיים ההפרשה כפי שאמר מקודם ב' לוגין וכו' .וע"כ אינה הפרשה ונמצא שותה טבלים וכו'. ואין לומר שלא יזכיר מדה כלל רק יאמר סתם מה שאני עתיד וכו' תרומה על טבלים אלו. הא בודאי לאו קריאת שם הוא כלל לכ"ע. וכ"כ התוספות ביומא שם ובקידושין (דף כ"ו ע"ב) דבעינן עכ"פ קצבה שיזכיר סכום. והואיל דמוכרח הוא לבאר ולומר שני לוגין וכו' שוב חיישינן לבקיעת הנוד אף שקובע התו"מ ממקום אחר סתם. גם מצינו למימר הואיל דתרומה בעינן דוקא מן המוקף לכתחלה וי"ס שהוא מדאורייתא. ולכן סתמא צריך הוא להפריש מיניה וביה ואע"פ דבשעה שיפריש כבר שתה הטבלים. מ"מ נקרא זה מן המוקף כשהוא מאותו נוד דכיון דיש ברירה חשבינן כאלו הופרש מקודם בעת שהיה הכל יחד ואין להאריך:

(סברא ברורה בענין י"ב). ד נשוב לבאר עוד מעט בענין ברירה. ונראה איך הסברא הנ"ל שהערנו תופיע נהרה ויתיישרו איזה מבוכות. תמצית סברתינו היא דאף אלו נאמר ברירה בכל איסורין היכא דבעינן למימר אח"כ על איזה דבר כי הוא זה המיוחד מקודם. הנה מ"מ כאשר אנו צריכין דוקא אשר בזמן הקדום יהיה הענין מבורר אז לא מהני מה שיוברר אח"כ. כגון גבי תרומה. אלו לא היינו צריכין קביעת מקום ורק החסרון שאין ידוע איזהו התרומה אז שפיר הוי מהני להפרישה אחר כך ונימא הוברר הדבר למפרע שהיא היא. אבל לא כן כשאנו צריכין דוקא שיהיה אז בשעת קריאת שם שיהיו שיריה ניכרין מאי אהני אח"כ דנימא הוברר למפרע הא סוף סוף אז כשקרא שם לא היתה נראית הראשית בפ"ע מובדלת:

קצת דומה לזה ראיתי בבית יוסף או"ח (סי' תקצ"ב) על קושיית הקדמונים למה לא יצרף תקיעה אחרונה של תשר"ת אל הראשונה של תש"ת. ותירץ בשם הרא"ם דס"ל מצות צריכות כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיעה ראשונה דתש"ת. ולא תקיעה אחרונה דתש"ת לתקיעה ראשונה של תר"ת. ותנאה לא שייכא הכא. דאם כן ליכא כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא לזה עכ"ד. וה"נ בנ"ד כה"ג דבעינן בשעת מעשה היכר ברור. וכל זמן שהכל הוא במצב הספק ולא ידוע איזהו התרומה והשירים. לא נקרא זה ידיעה מסויימת. ומאד עמקו דברי הירושלמי בזה דדריש זה מקרא ונחשב לכם תרומתכם. וכתב על זה הר"ש לכאורה איפכא גרסי' מה התורם במסויים אף המחשב במסויים. (ביאור אמיתי בירושלמי) ולענ"ד נראה דאין צורך לשבש הספרים. והכי כוונת הירושלמי. מה מחשבה במסויים. כלומר כשהאדם חושב איזה מחשבה הרי הוא אצלו מסויים. היינו מבורר וברור מכל צד. כי הלב מצייר ומרגיש כל מה שחושב בקרבו מבלי תערובות וסתימות. כך נצרך להיות תרומות התורם במסויים שיהיה מובדל ומבורר:

(קו' בעבודת יוה"כ ותי' עפ"י הנ"ל) ועפ"י סברא כזו ניחא לי מה שהקשיתי בעבודת יוה"כ דאמרינן יומא דף ס"ז ע"ב) שאם חלה משלחו ישלחנו ביד אחר. ואע"פ שאיננו מוכן ומזומן מאתמול. ויש לתמוה אמאי לא תקנו גם בזה דמתקינין עוד אחד וכמו בכה"ג. וניחא לי דלא מהני כלל הזמנה כי האי. ולא מיבעי למ"ד אין ברירה פשיטא אלא אפילו למ"ד יש ברירה מ"מ לא נוכל לומר על זה השני שהוא כמו מוכן מאתמול סוף סוף הרי בעינן איש עתי שיהיה