יום תרועה כב

אמאי אצטריך לפרט לחם ויין יאמר חוץ מברכת הנהנין או יאמר לחם וממיל' ה"ה יין וברכת הנהנין י"ל דהאי חוץ כו' היינו ברכה א' מפני שהם מדרבנן ואין כאן ערבות אבל בה"מ שאחר הלחם מוציאו מטעם ערבות אע"פ שהמברך לא אכל ומה שהצריכו שיאכל המברך כזית הוא מדרבנן כמ"ש בא"ח סי' קפ"ו וכיון שכן להכי נקט נמי חוץ מברכת היין לאשמועי' דוקא ברכה א' אבל ברכה אחרונ' דיין הוי מן התורה כמו בה"מ ומוציא את חברו וס' זו דמעין ג' הוי מן התורה נתבארה בטא"ח סי' ר"ט וקפ"ד איברא דיש חולקי' וס"ל דהוי מדרבנן ולדידהו נאמר דה"ק חוץ מברכת הלחם ברכה א' וגם חוץ מברכת היין בין ברכה א' בין ברכה אחרונה באופן דלכל הס' יש ליישב מאי דנקט תרתי לחם ויין:

ע"ב בעי רבא ברכת הלחם של מצה קש' אמאי בעי תרתי ממה שיפשוט לו ברכת הלחם של מצה משם ידע דין ברכת היין של קידוש י"ל דה"פ את"ל ברכת הלחם של מצה יכול לברך אגב דמברך על אכילת מצה אכתי איכ' למידע בברכת היין של קידוש דליכא אלא בפה"ג לחוד ופשט לי' דאפילו בקידוש היום מוציא וזהו לפי דעת רי"ז שכתב מרן א"ח סימן רע"ג אבל לדעת המרדכי דקידוש דשחרית אינו מוצי' כיון שאינו מברך אלא ברכת הנהנין בלבד צ"ל דנק' ברכת היין דקידוש לדיוקי דל"מ לי' אלא בברכת דקידוש דליל' דאיכ' נמי ברכת קידוש דומי' דברכת לחם של מצה אבל ברכת יין דקידוש דיום פשיטא ליה דאינו מוציא ועי"ל את"ל ברכת הלחם של מצה יכול לברך היינו משום דמצה דאוריי' אבל קידוש על היין אינו אלא מדרבנן תוס' ברכת הלחם כו' כיון דלהנאתן כו' ונר' דס"ל דע"כ לא איבעיא ליה אלא בברכת היין דקידוש דלילה דאינה באה אלא משום הנאת יין דברכת קידוש דמקדש ישראל היא לחוד אבל דיום דחובתה היא כלולה בברכת בפה"ג בהא לא איבעי' ליה דפשיטא ליה דמוציא ולא איבעי' ליה אלא בקידוש דלילה דהוא ברכת הנהנין לחודא דומיא דברכת הלחם של מצה ומינה דברכת המוצי' דשבת דחיוב לאכול פת כמ"ש הטור סימן קפ"ח ורע"ד יכול להוצי' חברו ואזדא ס' זו כס' רי"ו שכתב מרן דקידוש היום מוציא אחרים וכתב שם דס' זו היא עיקר ובכן יש לתמוה עמ"ש מרן ס"ס קס"ז וז"ל ומשמע דאפי' בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לו חברו כו' דזה סותר מ"ש סי' רע"ג דנקטי' כרי"ו ובש"ע סי' קס"ו ס"ב כתב וז"ל אפי' בשבת כו' נראה שרוצה לחלק בין קידוש היום להמוציא דשבת ולא ידענא מ"ט דהא תרווייהו חיובא נינהו ואם נאמר דחיובא דפת בשבת הוי מדרבנן הלא קידוש היום הוי מדרבנן כמ"ש ר"ס רע"א ותו דנרא' דחיובא דפת בשבת הוא מן התור' כמ"ש בסי' קפ"ח ומ"ש מרן ס"ס קס"ז דכן משמע דלא יברך המוציא בשבת כו' מדלא שרי פ"ב דר"ה כו' אחר' המחי' אין כאן משמעות דמאי דנקט רבא בבעייתו ברכת המוצי' דמצה הוא משום דהיא ברכה לחודה על הנאה דברכת המצוה דהיינו ברכת אכילת מצה אומרה לחוד ולכך נסתפק כדכתיב גם מה שהביא מרן סיוע לדבריו ממ"ש הטור סי' תפ"ד אדרבה משם ראיה דמוציא דהרי העלה הטור בשם הרא"ש דמברך בפה"א דטיבול א' כיון דהוא מדרבנן להיכר התינוקות ומכאן הכריע מרן גופיה סי' רע"ג כרי"ז דיכול לקדש קידוש היום אע"ג דאינו טועם עמהם וא"כ ה"ה ברכת המוציא דשבת דחייב לאכול פת באופן שדברי מרן סי' קס"ז שהעלה שאין לברך ברכת המוציא צ"ע:

ת"ר לא יפרוס כו' כתב מרן ס"ס קס"ז דהנך בניו ובני ביתו מיירי דוקא בקטנים בני ביתו אבל קטנים דעלמא לא א"נ אפי' קטנים דעלמא ונקט בניו ובני ביתו כו' ותי' אחרון נרא' עיק' דאל"כ אמאי נקט רישא לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים דהיינו גדולים לישמועינן רבות' אפי' קטנים דעלמא אלא ודאי לא מיעט אלא אורחים גדולים אבל קטנים דעלמא הרי הם כבניו כו' דקטנים דפורס להם לחנכן במצות:

ובהלל ובמגילה אפי' שיצא מוציא קשה כיון דבפרוסת המוציא איירי עד השתא ליפלוג וליתני בדידה ולימא ובברכת הלחם של מצה אע"פ שיצא מוציא משום דהיא חובה ומטעם ערבות י"ל דאי נקט מצה הו"א דוקא אכילת מצה דהוא מדאוריית' אבל בהלל ומגלה דהוא מדברי סופרים אם יצא אינו מוציא קמ"ל ודו"ק:

חדושי ר"ה פ"ד דף כ"ט מתני' י"ט של ר"ה שחל להיות כו' פרש"י אבל לא במדינה לא בירושלי' ולא בגבולין ע"כ וכבר נודע דרש"י חולק על הרמב"ם בזה דהרמב"ם פירו' כי מקדש תקרא ירושלי' כלה ומדינה שאר עיירות שבא"י ומקשי' העולם על רש"י כי הוא סותר א"ע דבסוף המשנה פי' ועוד זאת היתה ירושלי' בעודה בבניינה יתירה בתקי' שבת על יבנה והל"מ העלה זאת הקושי' בצ"ע ותי"ט תירוץ דרך דחוק ע"ש. והמחוור מ"ש בחדושי הלכות ע"ש ולע"ד אפשר לומ' דרש"י ס"ל דכשהיו תוקעים במקדש לא היו תוקעים בירושלי' משום דיכולין אנשי ירושלים לבא למקדש לשמוע התקיעות ולא רצו להתיר לתקוע בירושלים כיון דיכול לבא למקדש לשמוע התקיעות אבל אנשי העיירות הסמוכות לירושלים בתוך התחום לא הטריחום לבא לירוש' והתירו להם לתקוע כיון שהם סמוכים לירושלי' ואין לומר למה התירו להם לתקוע הרי היו שומעים תקיעות המקדש כדתנן שכל עיר שהיא רואה ושומעת כו' דודאי מרוב מרחק העיירות לא היו שומעים כל בני העיר אלא א' מעיר ושנים ממשפחה ולפיכך התירו לתקוע להם בעירם כיון דסמוכין לירושלים להוצי' כל בני עירם אבל בירושלי' עצמה בכל בה"כ לא היו תוקעים אלא במקדש כיון דכל אנשי ירושלי' יכולים לבא למקדש לשמוע התקיע' שתוקעים שם בפני ב"ד ודו"ק:

תוספות אבל לא במדינה כו' וא"ת ומ"ש מלולב כו' מה קשר יש לקושיא זו לפי פרש"י דפירש דבירושלים לא היו תוקעים והלא אפילו נפרש כפירש הרמב"ם דבירושלי' היו תוקעי' מ"מ תקשי מ"ש מלולב שהיה נוטל בכל ערי א"י בזמן שב"ה קיים כדמשמע בריש פר' לולב וערבה וכ"כ רמב"ם פ"ז דלולב דין י"ו ע"ש ואפשר דכונתם הוא דאלו היינו מפרשים דבכל בתי כנסיות שבירושלי' היו תוקעים כפי' הרמב"ם היינו דוחקים עצמנו דמ"ש ברי' לולב וערבה דלולב נוטל בגבולים לאו בכל ערי א"י אלא בגבולין ר"ל ב"כ שבירושלים דהא כל הכרח התלמוד דהיה ניטל בגבולין הוא מדתנן ס"פ לולב הגזול מוליכין לולביהם לב"ה ותנן ר"פ לולב וערבה מוליכין לולביה' להר הבית ומכח זה מפרש דמה ששנינו מוליכין לולביהם לב"ה היינו בגבולין וכי היכי דלא תקשי מ"ש לולב משופר הו"א דכשם שהיו תוקעים בכל כנסיות דבירושלים ה"נ לולב נוטל בכל ב"כ דירושלי' ולא בכל ערי א"י אבל השתא דאסיקו התוס' דתקיעת שופר לא הית' בירושלי' רק במקדש השתא ק"ל מ"ש מלולב שהי' נוטל בגבולין דאפי' דלולב נוטל בגבולין בירושלים דוקא קש' מ"ש מלולב ותירצו י"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמ' הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל שופר חכמ' וק' דמ"ט לחילוק זה והלא טעמא דשופר וטעמ' דלולב אינו אלא גזרה שמא יעבירנו ולפי זה מ"ש לולב משופר וי"ל דכונתם הוא דלעולם טעמא הוי שמא יעבירנו מיהו בלולב כיון דאין חכמה בנענוע הלולב דטלטול בעלמ' הוא לא שייך למגזר כולי האי שמא יעבירנו ללכת אצל בקי ללמוד הנענוע אבל תקיעת שופר דהו' מעשה חכמה ולאו כ"ע תקיעה גמירי שייך למגזר שמא יעבירנו ולכך לא התירו לתקוע אלא במקדש. כתבו עוד בסוף הדבור ועי"ל כו' כתב בחידושי הלכות דהאי תי' קאי לקושי' מ"ש לולב משופר ומיהו ק"ל בהך תי' כלפי פירש התוס' דבמקדש היו תוקעים אבל לא במדינ' דהיינו ירושלי' אכתי קש' אמאי לא היו תוקעין בירושלים בזמן שב"ה קיים והלא אנשי ירושלים ידוע להם קביעות של ולכן נר' דלפי הך תיר' הדרי בהו התוס' מפרש"י ומפרשי כהרמב"ם דבמקדש היו תוקעים היינו גם בירושלי' לפי שהיו יודעין בקידוש החדש אבל לא בגבולין היינו בכל ערי א"י וטעמ' משום דלא היו יודעים בקידוש החדש וזה הפיר' נר' שהבין ה"ה בתוספ' דהא חזינן פ"ב דשופר דכתב דהתוס' פי' כרמב"ם ע"ש ואם נפשך לומר דלא הדרי בהו התוס' מפרש"י במאי דהקשתי עליהם אמאי לא היו תוקעי' בירושלי' כיון דיודעין בק"ה י"ל דלא רצו להתיר לתקוע אפי' בירושלי' משום דרוב השני' לא היו יודעים אם הוא ר"ה דלא היו באים עדים של ק"ה בשחרית ולפיכך אמרו שבירושלי' לא היו תוקעים שאם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים שחרית שלשנה הבאה בירושלי' יתקעו אע"פ שלא באו עדים עדיין ולפי' לא התירו אלא במקדש מקום זריזין כ"כ מרן בכ"מ בשם הר"ן פ"ז דלולב דין י"ו ע"ש מיהו יש גמגום בדברי מרן הכ"מ דלא הי"ל לכתוב תי' זה של הר"ן על רמב"ם דהרי הרמב"ם ס"ל דבירושלי' היו תוקעין ויש ליישב ודוק:

גמרא מנה"מ אר"ל כתוב א' אומר כו' קש' איך ס"ד דר"ל לומר דזכרון תרועה אתא לומר דבשבת לא יעשו תרועה אלא מקראות של תרועה יאמרו והלא לקמן דף ל"ב דריש בבריית' ר"י ור"ע דקרא אתא לומר זכרון דיאמרו פסוקי זכרונות תרועה דיאמרו פסוקי שופרות נמצא דיש ב' חיובים מן התורה בכל ר"ה א' דיתקעו בשופר ועוד דיאמרו פסוקי מז"ו ומשמע שם בסוגי' דאמירת פסוקים הללו הוי מן התור' דאמרי' התם רחמנ' אמר אדכר יע"ש ועיין בס' בינה לעתים דף כ"ה ע"ג ול"נ במה שנדייק עוד אההיא דאיך אפשר לומ' דפסוקי מז"ו הוי מן התורה והלא לקמן דף ל"ד ע"ב תני' מצוה בתוקעי' יותר מן המברכי' כיצד כו' הרי דפסוקי מז"ו הוי מדרבנן דרך אסמכת' בעלמ' ומ"ש בדף ל"ב רחמנ' אמר אדכר היינו משום דיש אסמכת' דקראי ואם נפשך לומר דהם מן התור' כדמשמע לשון רחמנ' אמר אדכר י"ל דר"ל ס"ל דה"פ דמדכתיב שבתון זכרון תרועה דסמיך שבתון לזכרון תרועה דקר' ה"ק בשבת אין לכם לתקוע אלא תעשו זכרון תרועה ר"ל מקראי זכרונות ושופרות תאמרו וזהו ד"ת בר"ה שחל להיות בשבת וכשחל בחול חייב לתקוע ממש ואין חייבי' לומר פסוקי מז"ו אמנם חכמים ראו לתקן דאף כשחל בחול יאמרו הפסו' מלבד התקיע' ולפיכך אמרו מצוה בתוקעים יותר מן המברכים דאמירת הפסוקי' הוי דרבנן משום דמיירי בחול:

אמר רבא אי מדאוריית' במקדש היכי תוקעים כו' וקש' דר' לוי מה יענה לקושיות הללו י"ל דרבא הוא דאסיק אדעתיה דר"ל קאמר דקרא דזכרון תרועה אתא לומר דבשבת אין יכולין לתקוע אבל ר"ל אפשר דיאמר