ייטב לב בראשית ט

שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף ראשן מנין חמה שנאמר בענין כי תשא את ראש שא לא נאמר אלא תשא: ביאור הדברים כי אחז"ל משה רבינו לא מת שנאמר וימת שם משה וגו' וכתיב ויהי שם בהר וגו' וילפי' גז"ש מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש במרום ופי' מוזלה"ה כי לעיני בשר נראה כאלו מת אבל באמת שם משה עבד ה' כלו' שם במרום עבד וגו' עודנו עומד ומשמש וכ"כ אמרו חז"ל צדיקים במיתתם קרוים חיים כי עודם חיים וקיימים ומיתתם אינה אלא כמו שינה של אדם חי כאשר מזכירין אותו וקוראין אותו בשמו מיד חוזר וניעור משינתו כ"כ צדיקים ישנים וכשאומרים דבר שמועה משמם מזכירין אותם ובזה יתנערו מעפר וידובבו וז"ש מתוקה שנת העובד כו' כי אינו בחי' מיתה חלילה אלא שינה ולכך השבע איננו מניח לו לישון כי התלמידים מעוררים אותו והוא חזי לאצטרופי עמהם להכריעם לכף זכות וכמו שפי' מוזלה"ה בסי"ח סו"פ תולדות זרע יעבדנו כלו' התלמידים יעשנו עי"ז יסופר לאד' לדור כאלו חי עמהם והנה כאן נאמר כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ונתנו איש כופר וגו' הנה תלה נשיאת ראשם ע"י משה כדכתי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל כי כל הדור בתר רישא גריר' ועליו יסמוכו לכפר עליהם ע"כ אמר משה בענותנותו זה כ"ז שאני חי אבל משאני מת שוב אין אני נזכר א"ל הקב"ה חייך כלו' המיתה הוא חייך שאתה חי וקיים עומד ומשמש במרום ע"כ כשם שאתה עומד עכשיו וזוקף ראשן שנאמר כי תשא כך בכל שנה שקורין אותה כאלו אתה עומד שם באותה שעה כלומר עמהם בכל דור וזוקף ראשן שנאמר כי תשא לשון עתיד ורמז לזה מח"צית השקל כי כבר א' דורשי רשומות אותיותיו מ"ת ח"י צ' באמצע להורות כי הצדיק הוא העומד בין החיים ובין המתים כענין שנאמר באהרן ויעמוד וגו' ותעצר המגפה עכ"ד, ולדרכנו ירמוז מ"ת צ' ח"י כלומר הצדיקים במיתתן קרוים חיים וזה נודע ממצות שקל שנאמר בו קשא הוא לשון עתיד וכאמור, ועפ"י האמור י"ל עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון פי' פתחה בחכמה וגו' כי אמרו בגמ' סוכה מה דכתיב ותורת חסד על לשונה תורה לשמה זהו תורה של חסד (ופי' הקדמונים כי א' לעולם יעסוק אדם אפי' שלא לשמה אבל מדת חסידות לעסוק לשמה וכדאי' באבות אל תהי' כעבדים המשמשין עמל"פ) איכא דאמרי תורה של חסד ללמדה לאחרים וכו' ונ"ל דדא ודא אחת הוא כי ההבדל בין לימוד לשמה או לא כי הלומד להתפאר או לטובת עצמו לקבל פרס דיו להפקיע א"ע אבל הלומד מאהבת ה' למען שמו ית' יאהבנו על הבריות ללמד לאחרים להרביץ תורה ויראה בלב ישראל כדאי' במדרש ואהבת אהבהו על הבריות וא"כ תורה לשמה הוא ללמדה לאחרים והוא תורה של חסד שגומל חסד ללמדה לזולתו וז"ש עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון הוא יום הפרדו כאשר פי' פתחה בחכמה ותורת חסד (לשמה) על לשונה ללמד לזולתו כי אז דבריו חיים וקיימים ועוד עודנו חי בעת יאמרו שמועה בשמו: וז"ש הרוצה שיתקיימו נכסיו תורתו וחכמתו לבל תשתכח יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' היינו שיטע בהן כוונתו לשם ה' ואז ממילא יהיה תורת חסד על לשונה ללמוד תורה לרבים ואז הן קיימים ואין לך מצוה גדולה קיימת וחזקה יותר מזו שזכות הרבים תלוי בו אולם מה בצע אם בעודנו חי לבד הלא כצל ימינו עלי ארץ לזאת עצה היעוצה, להפיץ את מעינותיו חוצה, ע"פ תבל ומלואה דברי תורה ירוצה, ויעמידם לעד לעולם להשכיל להטיב לזולתו גם אחרי יום פקידתו וזה שרמז וא' הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה קנין האדם בעוה"ז הכלה ואבד וזאת העצה השקו הצאן קדשים ולכו (גם אחר לכת אדם אל בית עולמו) רעו וז"ש אי נמי אדרא כשמי' אדרא כלומר להפיצם אדרא דקיימא לדרי דרי, ועפי"ז בין תבין לפרש כמשמעו תנ"ה שדה שיש בה אדר אינה נגזלת וכו' ופירותי' משתמרין עיי"ש פרש"י ולמ"ש ניחא ועיין בהקדמה של הפלתי ותבין: והנה שמתי את הדברים האלה אל לבי ע"כ אמרתי לכתוב ולסדר אמרות טהורות אשר חנני ה' להיות חקוק בעט ברזל לאות ולמשמרת להשקות את פני האדמה מיד ולדורות אולי אבנה גם אנכי ממנה להיות למזכרת לפני ה' והנה בשו"ת פנים מאירות בהקדמ' נסתפק אם טוב לאדם שלא לגלות מי הוא המחבר או חיובא רמי להזכיר מי הוא המחב' והשיב שא"צ להזכיר שם המחבר עיי"ש והגאון החיד"א בס' שם הגדולים במערכת ספרים אות זיין האריך בזה כדרכו בקודש ולפי דעתי הקלושה יש להכריע דבענין הלכות הנוגעי' לדינא נחוץ לדעת מי המחבר אם הוא ראוי והגון לסמוך עליו ועל דבריו ובתה שחולק על אשר קדמוהו וכדומה אבל בענין אגדה ודברי תוכחה מה לנו לדעת שם המחבר הדברים יתנו עידיהן אם יכנסו בלב שומעיהם ויהיה נושאי' חן בעיני רואיהם וראי' לזה ממה שמצינו שמהר"ש