ייטב לב במדבר תשו

דייקא יראני שיראני דבר של מ"ה אם לרחמים או לדין, וז"ש המסו' אלקי"ם יראני בשוררי ר"ל שביקש שיראנו דבר מ"ה נהפך לאלקים ורמז לזה "לקראתי "ודבר "מה "יראני הר"ת עולה "לנו לומר אולי יראני דבר תה שהי' לנו וז"ש וילך שפ"י ר"ת ש"ה "פזורה "ישראל והוא לשון שף מדוכתיה כמ"ש בעה"ט היינו בזמן שישראל שף מדוכתיה ופזורה בין העמים ואח"ז וישא משלו וגו' מ"ה אקוב לא קבה א"ל דייקא ומה אזעם לא זעם הוי' ר"ל איך אוכל לקוב ולזעם שם מ"ה ללנ"ו אם לא קבה א"ל ולא זעם "הוי' הלא א"ל הוי' ויא"ר "לנו וממתיקו וע"ד וילך שפ"י שהוא ר"ת "שה "פזורה "ישראל אמר כי מראש צורי' וגו' הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב והם נפרדים מהעמים, והנה אחז"ל גדולי' נמוכי רות יותר מכל הקרבנות שנא' זבחי אלקים רוח נשברה ופירשו בספה"ק כי קרבנא לא אתקריב אלא לשמא דהוי' כדכתיב זובח לאלקים יחרם בלתי להוי' לבדו כפי' הזוהר כי מדה"ד אינו מסכי' לענין קרבנות רק מדהר"ח אבל מי שרוחו נשברה ושפל ברך גם מדה"ד נהפך ונמתק לו לרחמים וז"ש זבחי אלקים רוח נשברה עכ"ד וז"ש בגמ' כיון שא' זכור כי עפר אנחנו מיד נענה כי גם הדין נמתק בזה וז"ש מי מנה עפר יעקב שנדמה לעפר, ומספר את רובע ישראל ופי' הזוהר כד"א רובץ תחת משאו ולדרכנו יאמר שרובץ לארץ בשפלותו ובזה ממתיק לנ"ו לבחי' ח"ה שהוא רחמים: א"י כי מראש צורים אראנו זה אברהם שנא' בו ויאמר לו כ"ה יהי' זרעך והאמין בה' ויחשב"ה לו צדקה ופי' הזוהר אם כי "כה מלכות ה' אחרונה היא מדה"ד חשבה אברהם לצדקה, וז"ש מי מנה עפר יעקב מלכות המכונה עפר ומספר את רובע ישראל מדת מלכות כפי' הזוהר והוא שם אדנ"י, אם שנראה דין בסוד דינא דמלכותא היא עצמה רחמים כדאי' בזוהר דף קפ"ה עה"פ אם עונות תשמר י"ה או"א הא אד' דאיהו רחמי ועיי"ש במק"מ ועט"צ שפירשו הטעם שהוא רחמי' כי אין מלך בלא עם עיי"ש, וז"ש להלן לא הביט און ביעקב וגו' ה' אלקיו עמו מדה"ר ומדה"ד והקדים מדה"ר, ותרועת מלך בו ואין מלך בלא עם ובכח זה מרחם והבן, והנה ראשית הפרשה "וירא בלק וגו' וה' הקדי' הרפואה והפכו לצירוף ויא"ר ובלק הבין כל זה והקדים וא' לכה נא אר"ה (דייקא) לי וגו' אולי אוכל נכה בו ר"ל נכ"ה נך ה' אחרונה משם הוי' בחי' מלכות עי' בזוהר ונשאר מתיבת יא"ר אותיות הא"ר ובלק הפכו לומר אר"ה, עוד [אמר ואשר תאר יוא"ר כלו' שאתה תוכל להפוך מברכה של ויא"ר לתיבת יוא"ר ע"כ השיב בלעם היכול אוכל דבר מאומה הדבר וגו': ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השו"ר וגו' מה בעי בזה ובמד' מה שו"ר מנגח בקרניו אף ישראל מנגחין בתפלתן, וישלח מלאכ' אל בלעם ב"ב פתורה ועי' זוהר דף קצ"ב דסט"א מסדרין קמייהו פתורא בתיכלא ותשתו' ועבדין חרשין כו' לכה נא ארה לי וגו' למה עזב אומנתו ולקח אומנו' ישראל שהוא בפה ועי' מדרש, ולהלן נא' ויהי בבקר וגו' ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו' ויאמר בלעם לבלק התיצב על עלתך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי וגו' וישב אליו והנה נצב על עלתו וגו' וישא משלו ויאמר וגו' מה אקוב לא קבה א"ל ומה אזעם לא זעם הוי' ב' שמות הללו למה. והנראה עפ"י המבואר בכוונת קרבנות עה"פ צו את בני ישראל כי בעולם העשי' שולט שם א"ל אדנ"י גימ' "צו המכניע צ"ו של ע"ז והיינו צ"ו מארי דיללה והיינו דכתיב כל שלחנות מלאו קיא צא"ה היינו צ"ו דקליפה, עוד שם תשמרו להקריב לי וגו' עולת תמיד כי יש תול"ע דקדושה תולעת יעקב הנקרא (וגימט') שו"ר והוא חסד שבגבור' שם הראשון של אנא בכח אב"ג ית"ץ עולה שור מספר מתולע, והוא מתעורר בכל בוקר להכניע כח תול"ע דקליפה המתעורר בבקר לעו"ת אדם בריבו ולהרקיב הכל להפך "בקר "לרקב וז"ש ה' תשמרו להקריב לא להרקי"ב עולת תמיד "עולת סוד תול"ע דקדושה עיי"ש ובזה נבא אל הביאור ויאמר מואב וגו' עתה ילחנו וגו' כלחך השו"ר דייקא מה שו"ר מנגח בקרניו אף ישראל מנגחין בתפלתן בר"ת אב"ג ית"ץ העולה שו"ר סוד תול"ע דקדושה שכחו בפה, וע"כ וישלח מלאכים אל בלעם ב"ב פתורה לעורר שלחן מלא קיא צא"ה צ"ו מארי דיללה בפיהם ואמר לכה נא ארה לי בפה בסוד תול"ע דקליפה שכחו בפיו לעומת תולע דקדושה ועוד להקריב קרבנות לעורר תול"ע דקליפה נגד עול"ת תמיד וז"ש לבלק התיצב על עלת"ך, והנה נצב על עלתו "תולע דקליפה, ועז"א וישא משלו וגו' מה אקוב לא קבה "אל ומה אזעם לא זעם "הוי' שהוא נכתב הוי' ונקרא אדנ"י הרי אל אד' המקנן בעשי' (ודוגמא לזה בזוהר קפ"ז ע"ב וירא אליו ה' אתחזי לי' אד' עיי"ש) וביאור הדבר עד"פ כי בישראל אפי' בעשי' גשמיות שלהם ניכר אלקותו