יסוד ושרש העבודה נח

שבראת עולמות עליונים לאין קץ ומספר ותכלית אף שלא נאמר מפורש במקרא זה ויתלהב האדם בשמחה עצומה באלהותו ית"ש ויתעלה באמירת התבות עד שירת הים

פרק ששי הנה נא הואלתי וגמרתי בדעתי טרם אחלה לדבר בביאור השירה הזאת עד תמם על סדר הפסוקים זו הדרך ישכון הערה. להלהיב לבות בנ"א אל כוונה הישרה. כמלוא אורה מאורות ספוני מאמרי הזה"ק זולת מה שנמצא בספרים מגודל מעלתה שמכפרת כל עונותיו של אדם וז"ל זה"ק פ' בשלח דף ל"ד ע"ב תנינן כל ב"נ דאמר שירתא דא בכל יומא ומכוין בה זכי למימרא לזמנא דאתי דהא אית בה עלמא דין. ואית בה עלמא דאתי. ואית בה קשרי מהימנותא ואית בה יומא דמלכא משיחא עכ"ל ועוד שם ז"ל ויאמרו לאמר דא הוא לדרי דרין בגין דלא יתנשי מניהו לעלמין וכל מאן דזכי להאי שירתא בהאי עלמא זכי לה בעלמא דאתי וזכי לשבחא בה ביומי דמלכא משיחא בחדוותא דקב"ה דכתיב לאמר. לאמר בההוא זמנא. לאמר בארעא קדישא בזמנא דשרו ישראל בארעא. לאמר בגלותא. לאמר בפורקנא דלהון דישראל. לאמר לעלמא דאתי. ובפ' תרומה ד' קל"א ע"ב ז"ל בההוא זמנא דמסיימי ישראל שבחי דאנון תשבחן דדוד כדין תושבחתא דשירתא דימא כמה דאוקימנא כו' והאי תושבחתא מעלי מכל שאר תושבחן דעלמא כו' בגין דא בעי ב"נ לשוואה רעותי' בהאי שירתא וכל מאן דזכי לה בהאי עלמא זכי למחמי למלכא משיחא בתקוני ההוא כתרא ובחגירות זייני' וזכי לשבחא האי שירתא תמן והא אוקימנא מלי. עכ"ל ובפ' בא ד' מ' ע"ב ז"ל כל ב"נ דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא ספור חדי בחדוה זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהו' חדו מלכא דהאי איהו ב"נ דחדי במארי'. וקב"ה חדי בההוא ספור. בי' שעתא כניש קב"ה לכל פמלי' דלי' ואמר לון זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדון בפורקני כו' עכ"ל בקיצור ובהגדה של פסח אעתיק בעז"ה המאמר בשלימות. הנה עיניכם הרואות את כל המאמרים הנ"ל והאמת יורה דרכו והשכל תעיד ע"ז שכל הפלגת מאמרי הזה"ק הנ"ל באמירת השירה וספור השבח של הבורא ית' ויתעלה שבה אינו במי שאומר רק התיבות של השירה בפיו ובשפתיו לבד ולא שם לבו כלל אל ההודאה ושבח להבורא ית' ויתעלה בעת אמירת התבות בפיו על התשועה הגדולה והנפלאה שעשה לנו עם קדוש אז על הים והצילנו מיד המצרים ועל נפלאותיו וגבורתיו היוצאים מדרך הטבע שהן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו אז אין זה כ"א בודאי גודל הפלגת אמירתו בכל יום. הוא כדי לזכור ולספר בתמידות גודל גבורותיו ונפלאותיו אשר עשה לכל עם הישראלי במצרים ועל הים ובעת הספור יגיל וישמח ישראל בגודל אלהותו ית"ש ולתת שבח והודאה לשמו ית' בלבו ובמחשבתו ע"ז כמפורש בל' מאמרי הזה"ק הנ"ל בפ' בשלח ביאר בצחות לשונו הקדוש תנינן כל ב"נ דאמר שירתא דא בכל יומא ומכוין בה זכי כו': ובפ' תרומה חלק ל' זהורית להזהיר בגין דא בעי ב"נ לשוואה רעותי' בהאי שירתא כו' ומפרש ויוצא ג"כ בפ' בא שהעיקר היא החדוה והשמחה של האדם בשעת הספור כנ"ל שם ובההוא ספור חדו בחדוה כו' והחדוה והשמחה אינה כי אם בלב. וע"כ מהראוי לאדם אשר נתן לו ה' חכמה ותבונה לדעת לעשות כוונה כוללת בעת ישיר את השירה הזאת עלי באר ענין השבח של בוראנו ית"ש הנאמר בפסוק לכוין בו וליתן הודאה עצומה במחשבתו ע"ז דהיינו כל פסוק שמדבר בענין תשועה לישראל ושפטים במצרים יתן האדם במחשבתו הודאה עצומה בזה הל' בקצור אני נותן לך ית"ש שבח והודאה ע"ז אך תהיה ההודאה זו בכל עוצם כחו ומעומקא דלבא ובשמחה רבה ועצומה עד מאוד ובאיזה פסוק שמדבר באיזה גבורה נפלאה מנפלאות הבורא ית"ש ויתעלה כגון בפסוק וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים שפלטן הים על שפתו אשר אל עבר פניהם וכגון פסוק וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים וגו' וכיוצא יחשוב כמה פעמים גבורות ה' גבורות ה' בשמחה עצומה מאוד ובכל עוצם כחו ונמצא בספרים שצריך האדם לדמות בעצמו בשעת אמירת שירה זו כאלו הוא יצא ממצרים