יסוד ושרש העבודה כג

שיכוף אליה לתוכה וכ"ש שאסור לאדם לכוין לשמוע דבר שאינו הגון שאינה כלל מענינים הנ"ל נמצא כל עניני האדם הן מעשיו הן דבוריו הן מחשבותיו הן ראיותיו הן שמיעותיו לא יצויר רק על א' משתי אלה או על דרך הטוב או ע"ד רע ר"ל ואין בכל עניני האדם שיצויר בו דבר הרשות והחסיד בעל חובת הלבבות כלל כל ענינים שבארתי במלות קצרות וז"ל והנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע והמשכיל מי ששוקל את מעשיו קודם עשיתם במשקל הזה ויבחון אותם במחשבתו הטובה וכח הכרתו ויבחר בטוב מהם ויעזוב זולתו כמ"ש דהמע"ה חשבתי דרכי וגו' וגם הוא מ"ש החכם (קהלת י"ב) כי את כל מעשה האלהים יבוא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע הנה הכנים המעשה כולם תחת טוב ורע עכ"ל ור"ל קודם איזה עשיה או דבור או מחשבה או ראיה ושמיעה ישקול האדם בשכלו היטיב על זה הענין יהיה העשי' או הדבור או השמיעה או הראיה או המחשבה אם הוברר הדבר לפניו שהם מענין עבודת הבורא ית' יעשה וידבר ויחשוב ויראה וישמע ואם לאו יחדל וירחיק מהם כמטחוי קשת ואם ילך האדם בתמידות בדרך זו אז יהיה עובד ה' בשלימות כל ימיו ויזכה לראות בנועם ה' ובכל טוב הצפון שעין לא ראתה

פרק עשירי אך את זה לא תוכלו אחיי ורעי לקנות כח ההכרח הזו הנזכרת בפרק הקודם כ"א בצירוף קניית מדת ההשתוות דהיינו שיקבע בלבו תחילה מדת ההשתוות על אמתתוה ושלימותה שיהיה שוה בעיניו השבח והגנאי ואין מחבב שבח הבריות שמשבחין אותו ואיננו ירא מגנותם. כי כל מה שיתענג האדם ממה שישבחוהו ב"א וירא מגנותם לעולם לא יהיה עובד אלהים ית' באמת כי בכל איזה מעשה או פעולה שיעשה בעבודת הבורא ית' יאמר לו יצרו עשה כזה וכזה ויהיה לך תפארת מן הבריות וכל ישעו וכל חפצו להדר עצמו בפני הבריות בהסת היצר ועושה מעשים שבהם יהיה לו תפארת מן הבריות אף שאין רוח המקום נוח מן המעשה ההוא ואף בשעה שהוא עוסק בתורה ובאיזה מצוה או בתפלה מתגבר עליו יצרו שלא תהיה כונתו רק להתפאר בזה בפני הבריות והתשובה נגד יצרו כתב בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה פרק ה' וז"ל השב עליו ומה יועילני שבח בני אדם והשם הטוב שיהיה לי בתוכ' עם ידיעתי בקיצורי במה שאני חייב להבור' יתעלה ומה הנאתי בכבוד' והדורם ואין להם יכולת להועילני ולא לדחות הנזק מעלי והלא הם בזה כמו הצמח ובעלי חיים שאינם מדברים כו' ומה הוא העה"ז אפי' אם יתפשט זכרי בכלו (ר"ל בכל העולם) ומה מדת ימי ואם יצא בו שמי. כש"כ שזכרי לא יעבור בו חלק קטן מחלקי הישוב כשיגדל ויפשט ולא יתמיד כ"א זמן מועט (פי' כ"א חיי הבלו של שנות האדם שיחיה בעה"ז השפל) וישכח כאלו לא היה ואמר הכתוב אך הבל בני אדם כזב בני איש וגו' ואמר תצא רוחו ישוב לאדמתו. ואמר אין זכרון לראשונים א"כ טרוד נפשי בו וכוונתי אליו פחיתות נראה וטעות מגונה ממני עכ"ל בקצור: ובוודאי אם אדם לא השיג עדיין מדת השתוות בלתי אפשר שיהיה עובד השם יתעלה בשלימות ובתמימות וכלל אחד יקח האדם בדעתו למשל אם יתפלל בכונה עצומה ובהתלהבות גדול בין שאר אנשים דהיינו בבה"כ וכיוצא יצייר בלבו לענין זה שאין בבה"כ זה ב"א רק שאר בע"ח כי מה הפרש בין בני אדם ובין שאר בעלי חיים בענין המשך זמן קיומם בעה"ז השפל כי כמות זה כן מות זה או ישים על לבו שמתפלל ביער בפני אילנות וצמחים בודאי לא יעלה על לבו שום התפארת מהם ומהמונם. ואם יצרו מתגבר עליו ומביא בלבו התפארות מאנשים יתגבר עצמו ויחשוב איך אכעוס ליוצרי ובוראי ית"ש שמשגיח על מחשבתי שהיא חנף ומרע ואיך אשא פני אחר פטירתי מן העה"ז השפל לפני יוצרי ובוראי ית' ובפרט מה שנמצא בזה"ק מגודל מעלת האדם ומגודל שכרו בעה"ב המסתיר מעשיו הטובים ועבודת הקודש מבני אדם ובהיפך המפרסם מעשיו הטובים וז"ל זה"ק פ' חיי שרה דף קכ"ב ע"ב ופ' שלח לך דף קס"ח ע"א זכאה איהו מאי דאזער גרמי' בהאי עלמא כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא והכי פתח רב מתיבתא (פי' ראש הישיבה של פמליא של מעלה) מאן דאיהו זעיר איהו