יסוד ושרש העבודה קלא

עליה קב"ה נטיל ההוא שולחן ושוי ליה לחולקי' ולא עוד אלא סורי"א רב ממנא נטיל כל אנון מלין ושוי דיוקנא דההוא שולחן קמי קב"ה וכל אנון מלין דאורייתא דאתמרו עליה. סלקין על ההוא פתורא ואתעטר קמיה מלכא קדישא משמע דכתיב זה השולחן אשר לפני ה' דאתעטר קמי קב"ה שולחן דב"נ קיימא לדכאה ליה לב"נ מכל חובוי זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתורי' מלי דאורייתא וחולקא למסכנין מההוא שולחן. כד סלקא ההוא פתור' מקמי דב"נ תרין מלאכין קדישין אזדמנן תמן חד מימינא וחד משמאלא חד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלני' קא מסדר קמיה. מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עלאין ומשחא ורבו עלאה קב"ה ישרי עלווי'. וחד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלני' קא מסדר קמי' דא פתורא די עלאי ותתאי יברכון ליה מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי כו'. שלחן דב"נ זכי ליה לעלמא דאתי וזכי לוה למזונא דהאי עלמא וזכי ליה לאשתמודע לטב קמי עתיק יומין וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באחר דאצטרך. זכאה איהו חולקי' דההוא ב"נ בעלמא דין ובעלמא דאתי עכ"ל. ועיין ג"כ בדף קס"ח ע"ב מענין זה. גם בזהר החדש ובתקונים מלאים על כל גדותיו מזה. אך לקצר אני צריך ודי בהערה זו. (כתב) האריז"ל יזהר האדם מאוד ומאוד שלא ימנע עצמו מלדאג על חורבן הבית בכל הסעודות והוא מזה"ק פ' תרומה דף קנ"ז ע"ב (וז"ל) מאן דאתעדן על פתורי' ומתענג באנון מיכלין אית ליה לאדכרא ולדאגה על קדושה דארעא קדישא ועל היכלא דמלכא דקא אתחרב ובגין ההוא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה בההוא חדוה ומשתייא דתמן. קב"ה חשיב עליה כאלו בנה ביתי' ובנה כל אנון חרבי דבי מקדשא זכאה חולקיה עכ"ל. ולכן נהגו לומר בחול קודם בהמ"ז מזמור על נהרות בבל ובשבת ויו"ט שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון. אך את זה תוכלו שאת בינה שבודאי אין אדם יוצא י"ח בפה שח ואומר המזמור בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו. אך העיקר שיכניס בלבו ובמחשבתו צער החרבן ויקרע סגור לבו מהצער הגדול והדאגה הגדולה על חורבן בהמ"ק בעת אמירת המזמור ודי בזה

פרק שביעי

אתה הראת לדעת למעלה בפרק ה' בז"ח בתקוני השולחן תקונא עשירא' מים אחרונים דאנון חובה לאתעברא זוהמא בישא מיניה ולמיהב חולקא לסטרא בישא מההוא זוהמא דעל ידוי בגין דלא ישתכח מקטרגא לגבי' כו'. עכ"ל ובזה"ק פ' תרומה דף קנ"ד ע"ב ג"כ. ז"ל לבתר דאכיל ב"נ ואתענג אצטרך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא ומאן איהו מים אחרונים ההוא זוהמא דידון כו' וע"ד ודאי אנון חובא. חובא אנון ובאתר דחובה שריין ואיהו חיובא על ב"נ למיהב ליה חולקא דא עכ"ל בקצור. ואזהרת הגמרא גלוי וידוע ומסורה לכל הוא ואין צורך להעתיקה (לכן) יזהר האדם בזה מאוד אפי' לא אכל אלא פת חריבה כן כתב האריז"ל. וכתב עוד שאם לא ינטל מים אחרונים יתהפך שלח"ן לנח"ש ומאריך באזהרה זו מאוד ע"פ הסוד (כל) איש שורר בביתו טוב להזהר בזה לטול מים אחרונים בכלי דוקא כמבואר בב"י בש"ע סי' קפ"א סעיף ב' ע"ש. גם יזהר האדם מאוד שאם ידיו מלוכלכות משמנונית המאכל להעביר הזוהמא היטיב מעל ידיו בנטילת מים אחרונים בכדי שיהיו ידיו נקיים היטיב בעת ברכת המזון. ולא כמו שראיתי רובא דרובא אף שנוטלין מים אחרונים אחר אכילתם אין נותנין על ידיהם רק כמה טיפין מים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה. וז"ל זה"ק פ' בלק דף קפ"ז ע"א בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו' ילפינן מהאי קרא דמאן דלא חייש להאי ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמין חייב מיתה מ"ט בגין דידוי דב"נ יתבין ברומו של עולם כו' אי כל דא אית בהו לית דינא