ישועות יעקב צה

לדברים קטנים וכתבתי בחידושי דאף דלא ספקה לדברים קטנים יכול להדירה משום דאפשר בפרנס רק מחמת הנדר א"י לכופה אף בדברים קטנים שתקבל מפרנס יותר משלשים יום אבל הנדר חל לפי דאפשר בפרנס וא"כ קשה נימא דספיקא הוא אם הנודר יכול לפרנס ע"י שליח ואמנם באשה ממ"נ מועיל דאי נימא דלא אפשר בפרנס א"כ אין הנדר חל כיון דמשועבד וע"כ מועיל הפרנס ממ"נ אבל במודר הנאה מחברו אסור ע"י פרנס מספיקא והיא קושי' גדולה ונפלאה אלי אמנם לפמ"ש א"ש דחזינן דבאדם אחר אינו מועיל לזון ע"י פרנס וקשה מה בכך דשליחות המפרנס הוא הרי אין שליח לד"ע וצריך לומר דמחמת דעביד לי' שליח מחויב לשלם וא"כ ה"ה במפרנס אשתו ע"י פרנס צריך לשלם לו ואין לומר דספיקא הוא הרי מספק אינו יכול להוציא ממנו התשלומין וא"כ מוכח דהיכי דאין שליח לד"ע השליחות בטל ודו"ק היטב כי קצרתי:

והנה בחידושי למס' פסחים כתבתי בהא דקאמר בתוספתא בשוחט הפסח על החמץ דעובר בל"ת והפסח כשר דכתיב זבחי עדיין נקרא זבחי כיון. דגבי שחיטת הפסח בעינן שליחות ובשחיטה שלוחא דידן נינהו ועיקר שליחות בקדשים ילפינן מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וא"כ אמאי יהי' הפסח כשר הא כיון דאין שליח לד"ע נתבטל כל ענין השליחות ונפסל הפסח וצריך לומר דהיכי דעשה אותו שליח לעשות המעשה והשליח עשה אותו המעשה באופן שיש בעשיית המעשה דבר עבירה לא שייך בזה לומר אין שליח לד"ע וא"כ איירי כאן שבני חבורה לא אמרו לו שישחוט על החמץ והשוחט שחט על החמץ ובזה לא שייך סברת אין שליח לד"ע ואמנם היינו כשיש חמץ לשוחט או לזורק וכו' אבל כשיש חמץ לבני חבורה והם עשו שליח לשחוט בזה הוי כאילו עשו אותו שליח לשחוט על החמץ ובזה שייך לומר אין שליח לד"ע ואמנם נ"ל עפ"מ דמבואר בש"ס דב"מ הרי אלו אמר לשלוחו צא וגנוב פטור משום דאין שליח לד"ע ואלו שותפין שגנבו חייבין והטעם משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' הרי דהיכי דאית לי' שותפות בגווי' אף בדבר עבירה שייך שליחות לענין חיוב המשלח וכ"ש לענין קיום גוף המעשה וא"כ משכחת לה שיהי' המעשה קיים כשהשוחט הוא אחד מבני החבורה ויש לו שותפות בגוף הפסח ומהני שליחותו ששלחו אותו בני חבורה לשחוט הפסח על החמץ והנה בש"ס דנדרים (דף בעי' הוא אי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו ואנן קיי"ל שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן מצי עבדי וכתבו התוס' במס' יומא דמ"מ לא נפשט בעיין אי רק שלוחי דרחמנא או צריך שיהי' נמי שלוחי דידן ואי נימא דאין שליח לד"ע קשה הא דקאמר הש"ס דהציץ מרצה על הדם ועל החלב שנטמא בין בשוגג ובין במזיד וכו' והא כיון דלכתחלה אסור להקריב בטומאה אמאי יהי' מועיל בדיעבד נימא דהשליחות בטל וצריך לומר כיון דכתיב בקרא ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו וקאמר הש"ס דקרא אתי לטומאה שהותר מכללה עיין בש"ס דיומא (דף ז') גלי קרא דלא נימא בזה שיתבטל השליחות ובזה ישבתי על נכון קושית התוס' במס' מנחות (דף כ"ה) תמן תנינן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ומטעם קנס ובציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה דלא קנסו בציבור והקשו רבותינו בעלי תוס' דבש"ס דיבמות דייק שם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מהך דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמן התורה מרצה דתנן על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד וכו' ואמאי הוצרך להביא מהך ברייתא והא מהך גופא יוכל לדקדק דהרי כיון דחזינן דבציבור אף במזיד הורצה שמעי' דמטעם קנס הוא דאי מן התורה יש חילוק בין שוגג למזיד אף בציבור במזיד לא הורצה ובזה אתי שפיר דהא דהחילוק בין שוגג למזיד הוא דבשוגג יש שליח לד"ע ובמזיד אין שליח לד"ע והיינו בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור דיש לכהנים חלק בו והוי כמו קרבן השותפין וכבר כתבתי דבשותפין אמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אף בדבר עבירה וכמו שותפין שגנבו שחייבין ולכך אף במזיד הורצה ולכך הביא הש"ס מהך ברייתא דבין בשוגג ובין במזיד הורצה וחזינן דאין הטעם משום שליחות וא"ש ודו"ק היטב:

ובזה ישבתי על נכון קושית התוס' דמאי ראי' מייתי הש"ס במס' יבמות דמן התורה מרצה מהא דתני' על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד דהרי הש"ס קאמר אהך דתני' בברייתא בין בשוגג בין במזיד הורצה ובחד ברייתא קתני בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ופליגי אמוראי חד אמר טומאתו בין בשוגג ובין במזיד הורצה וזריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר להיפך זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה וטומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וא"כ מנין לנו לומר דהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה איירי מן התורה והך דדם שנטמא במזיד אינו מרצה היינו מדרבנן. ובזה א"ש דהך מ"ד משמע לי' דהא דלא קנסו במזיד משום דגברא לכפורי קא מכוין וע"כ שהי' מזיד על הזריקה ולא על הטומאה וכמ"ש התוס' במס' מנחות וא"כ קשה נימא דאין שליח לד"ע ונתבטל המעשה וחזינן דליתא להך סברא וא"כ אין חילוק מה"ת בין יחיד לציבור וממילא מוכח דאין כאן רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' ולמ"ד דהך איירי בנטמא בין בשוגג בין במזיד וזריקתו הי' בשוגג א"כ באמת נוכל לומר דאף מה"ת בזרק במזיד אינו מרצה משום דאין שליח לד"ע אלא דכיון דלהך מ"ד דמוקי בין בשוגג ובין במזיד אזריקה שפיר נוכל לומר דהמקשה ס"ל כן ודו"ק היטב:

והנה בחידושי הקשיתי בהא דקאמר הש"ס במס' זבחים (דף מ"ה ע"ב) אהא דקאמר בהך ברייתא דדם שנטמא ובנכרים בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה ואקשינן לר"י דסובר רואה אני בכולן להחמיר מהא דקתני כאן לא הורצה ומשני דכתיב לרצון להם ולא דנכרים ומנ"ל דילמא קרא לרבותא דבאמת לכאורה