ישועות יעקב צג

אינו נאמן לומר שאינו חסיד א"כ כ"ש באומר על עצמו שעשה דבר שאינו רשאי לעשותו אף שאינו בכלל רשע גמור שפסול לעדות אינו נאמן ודברים האלו הובאו בס' שטמ"ק בשם הרשב"א וא"כ הרי דעתו של הרשב"א מסכמת לדעתי ובטלה דעת החכם הנ"ל:

ואמנם התוס' במס' ב"מ בהא דקאמר הש"ס מאי אם ירצה לומר מזיד הייתי נאמן והקשו שם דהא באומר מזיד הייתי משים עצמו רשע ואמאי יהי' נאמן ותירצו דאומר דאינו רוצה להביא חולין לעזרה לכך אומר שהי' מזיד ורצונו לעשות תשובה עייש"ה והנה דבריהם אינם מובנים דא"כ עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון ורצוננו שלא יגבה הבע"ד בשטר הזה ועל חתימתן בשקר רצונם לעשות תשובה יהיו נאמנים ובהדיא מבואר בש"ע חו"מ סי' מ"ו דאפילו כשעשו תשובה אינן נאמנים ואמנם באמת צריך לחלק בדבר דבודאי אינו נאמן לפסול את השטר אף באומר דבר דלא נעשה רשע על ידו אלא דבאומרים אנוסים היינו ואין כ"י יוצא ממקום אחר הרי הם כמבטלים מה שאמרו תחלה כתב ידינו הוא זה דהיינו לקיים השטר אבל אנוסים היינו והשטר פסול ומעתה אף שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון ועשינו תשובה כיון דאם הי' אמת הדבר ושני עדים מעידין שחתם על השטר בשקר מחמת ממון לא הי' נאמן לומר שעשה תשובה ואיך נימא שנאמן לפסול השטר וע"כ דחשבי' לאמת מה שאומר ואילו ברור לנו שחטא אינו נאמן לומר שעשה תשובה אבל שם שני עדים מעידין שאכל חלב ואינן יודעין אם בשוגג ואם במזיד והוא אומר שהי' מזיד ועשה תשובה הרי אין צורך לנאמנות שלו שהי' מזיד להאמינו כשני עדים וע"כ נאמן שעשה תשובה וה"ה בזה אם אומר מבודה הייתי ומודה כן בפני ב"ד למען יציל נפש האשה שלא תוכל לבא לידי מכשול הרי זה דומה ממש להך דכריתות:

אמנם העיקר נראה לי דבאמת כבר הקשו כולם באומרים אנוסים היינו מחמת ממון מדוע לא נימא פלגינן דיבורי' ועיקר כוונתם דהא דאמרינן פלגינן דיבורא היינו דמה שאינו שייך לגופו של עדות אינו מבטל העדות כמו דאמר פלוני רבעני לרצוני הנה עיקר העדות בא להרוג את הרובע שרבע אדם אחד ואי רבע אותו או לאדם אחר אין זה שייך לעדות זה גלל כן אף אי נימא שרבע אותו הוא אינו נאמן על עצמו לפסול ונאמן על הרובע וא"כ באנוסים היינו נימא שנאמן שהשטר בטל והוא לא יפסול את עצמו והעיקר כמ"ש רבינו יוסף הלוי דשם הם שני עניני עדות האחד שחברו רבע והשנית שהוא נרבע לרצונו ואפשר לזה בלא זה שיוכל להיות שהוא נרבע אבל לא איש פלוני רבעו ויוכל להיות שפלוני רבע אבל הוא לא נרבע ממנו. אבל כאן אמירתם אנוסים היינו בא לבטל השטר שהעידו שקר אלא שאפשר לומר שהיו אנוסים מחמת נפשות והם אומרים שהיו אנוסים מחמת ממון ובענין א' כיון שאינו נאמן לזה אינו נאמן על זה. ומעתה בזה שהוא בא לב"ד ואומר שהוא אינו יודע שבעל האשה מת וסתמא דמילתא הרי הוא בחזקתו חזקת חי ה"ז עדות לעצמו ואין כאן תורת עדות כלל שבלי עדותו אין האשה מותרת לעלמא וכששואלין אותו מדוע אמר להאשה שבעלה מת השיב מבודה הייתי אין זה ענין לעדות הראשון ואף אם לא נאמין לו על זה שבזדון הגיד מתחילה ונימא שאמר כן בדדמי או שלא אמר כלל להאשה ואינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ עדות זה שאמר שאינו ידוע לו מן מיתת הבעל בזה נאמן הוא:

והי' אפשר ליישב בזה הקושיא שהקשיתי דיהי' נאמן כשאומר לא הגדתי להאשה שמת בעלה במגו דמבודה הייתי דאין רצונו לעשות עצמו רשע אמנם עדיין קשה הא יוכל לומר שבדדמי אמר כן ואח"ז נתברר לו שאין האמת כן וכדומה וראיתי אני מ"ש מעכת"ה בזה דנ"מ לענין מה דקיי"ל התובעת כתובתה אין לה מזונות. האמת שגם אני אמרתי כן אלא שדחיתי הדבר עפמ"ש מהרש"ך דאם הי' בדעתה שתגבה כתובתה ועכשיו נתברר לה שא"א לגבות לא הפסידה מזונות כ"ש בזה שנתברר לה כעת ששקר הגיד לה וזה ברור אמנם לפי שיטת הרמב"ם דאלמנה שרוצית לגבות מזונות אחר מיתת בעלה צריכה לישבע א"כ אם יאמרו שמבודה הי' א"כ באלמנה בעצמה שאמרה מפיו אינה יודעת אם מת בעלה ולא הודית ע"ז ומגיע לה מזונות בלי שבועה אבל אם הוא אומר שלא הגיד לה כלל והיא אומרת שהגיד לה עכ"פ לפי דבריו הרי היא כבא ליפרע מנכסי יתומים וצריכה שבועה ואין כאן מגו כלל ואמנם עדיין קשה דהרי זה לשון הרמב"ם פי"ח מה' אישות בהא דהביא דעת יש מי שאומר דנפרעת שלא בשבועה והוא כתב דנתחלף לו בין אשה שהלך בעלה למדה"י ולשונו תמוה מה ענין החילוף הזה בין בא ליפרע מנכסי יתומים לאם בא ליפרע מנכסי דידי' ופירשתי לשונו דקשי' לי' קושית הראב"ד מהך דמי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות דמוקמינן בשמעו בו שמת ומ"מ קיי"ל כחנן דתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ומחלק רבינו בין כשהלך בעלה למדה"י ומת אח"כ דבזה לא חיישינן לצררי דשעת מיתה כיון שאינו בביתו אבל כשמת בביתו חיישינן לצררי במזונות ג"כ וזהו כוונת הרמב"ם שמי שהורה שא"צ שבועה נתחלף לו בין אשה שהלך בעלה למדה"י ומת שם ובין מת בביתו וכן מצאתי בספ"י שכתב כן בביאור לשון הרמב"ם וא"כ כאן שמת במדה"י א"צ שבועה על מזונות וא"כ יש להעד מגו דאי בעי אמר מבודה הייתי או בדדמי אמרתי כן אמנם הדבר נכון מאד כיון דעיקר הטעם משום דלא חיישינן שמא נתן לה דמי מזונות קודם מיתתו משום דקיי"ל אין אדם פורע תוך זמנו אבל ר"פ דסובר אדם פורע ת"ז א"כ אף במת במקום רחוק ולא נודע מקום מיתתו צריכה שבועה וזה ברור:

ובזה נתיישב לנכון דברי רבינו ז"ל שהשמיט הך מילתא דעד האומר לאשה ולא אמר לב"ד פטור מקרבן שבועה ובזה אתי שפיר כיון דהעד מכחישה אף אי נימא דעד מפי עד השני נאמן כאן נאמן הראשון במגו דאי בעי אמר מוטעה הייתי כיון דלדידן קיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו וא"צ שבועה למזונות כשמת במדה"י ולכך השמיטו רבינו ודו"ק: