ישועות יעקב עו

במס' יבמות גבי אשת חמיו עצמה ומה שהשיג כת"ר דשניות גזירת שלמה הם ובימי דוד לא נגזרו הי' דעת מעכ"ת שדבר זה נעלמה ממני לא כן אחי ודבר זה דשניות שלמה גזר הירושלמי בעצמו לא סבר לה דהוא סובר כדעת רבא בש"ס דרמז לשניות מן התורה מדכתיב את כל התועבות האלו וכל מקום שאמרו רמז מן התורה הרי הי' מקובל דור מפי דור עד משה רע"ה כמו יחוד דא"א ומה לי להאריך בזה הרי הרמב"ם פ"א מה' אישות כתב באיסור שניות שהן מדברי קבלה וכתב הכ"מ דהיינו שהי' מקובל דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה ואף שהוא הקשה שם דתלמודא דידן סבר דאין רמז לשניות מה"ת רק גזירת שלמה ובית דינו אבל אנן בדברי הירושלמי עסקינן דכתב דרמז לשניות מדברי תורה ועיין ברמב"ם פרק ג' מהלכות נערה בתולה דכתב דדוחין מצות עשה דולו תהי' לאשה ואין להאריך יותר כי הדבר פשוט מאד ובחנם טרח כת"ר בזה:

והנה בהא דנראה מדברי רבינו דבשניות לא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת דחז"ל העמידו דבריהם כאלו הי' ערוה דאורייתא והא מדקאמר הש"ס בהך דיבמות דהוי אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת אי לאו משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' והקשיתי באחות זקוקתו דאסורה לו מדרבנן נימא אתי עשה ודחי לחשש דרבנן ואי משום גזירה אטו ביאה שני' הרי כשנבעלה ביאה ראשונה פקע זיקה ומותרת והארכתי בזה בתשובה א' שכתבתי בימי ילדותי להגאבד"ק פוזנן מהר"ש ז"ל בפלפול רב ועצום אמנם האמת כי בשניות לא שייך בזה עשה דוחה ואכ"מ:

נחזור לעניננו כיון דבש"ס דידן נזכר להדיא היתר אשת חמיו ומ"ש התוס' דבדורות אחרונים נאסר ע"כ שבדורות הגאונים אחר חתימת התלמוד אסרו כי הבבלי אחר הירושלמי סידרו וכ"כ מהרש"ל ביש"ש וכיון דגזירתן לא נזכר נראה שלא גזרו רק משום חשש כיון דבתה אסורה וכמו שהי' דעת הס"ד לאסור אשת חמיו משום האי טעמא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א וכמ"ש בתשובתי הראשונה שהשבתי להרב אבד"ק מאשציסק ואחר מיתת אשתו לא גזרו וגם אי נימא משום דנראית כחמותו אפשר לסמוך על דברי הרמב"ן והרשב"א ומרן דכולא תלמודא רש"י ז"ל דחמותו לאחר מימת אשתו אינה בכרת ולא בלאו והמעיין בלשון היש"ש שכתב איסור אשת חמיו משום דנראית כחמותו וסיים ובחמותו לאחר מיתת אשתו כתבתי בפרק הנשרפין דאינו בכרת עייש"ה נראה שכוון לזה דבזה אין לאסור אשת חמיו והנה צירוף לזה מה שיש בדבר תועלת היתומים וכמעט אי אפשר לו לישא אחרת עיין בשו"ת שבות יעקב חלק ראשון סי' צ"ה שדעתו להתיר איסור מינקת חבירו מטעם תועלת יתומים וכתב לדמות הדבר לאיסור אבלות ולמה דמבואר בשו"ת מהר"י מינץ בענין מופקרת לזנות ואמנם אני דחיתי דבריו אלו בתשובה שאין לדמות גזירת חכמים ובאבלות עיקר הטעם דאסור לישא אשה משום שנראה שאין המת חשוב בעיניו וכשעושה הדבר לטובת היתומים אין כאן זלזול לענין אבלות וכמו כן מה שדימה לענין שחרור עבד ג"כ הטעם משום דלא נחשב חנינה להעבד כיון שעושה הדבר לטובת היורשים וכמ"ש הר"ן במס' גיטין דהאי טעמא דשרי לצורך מצוה אף למצוה דרבנן כגון תפלה משום דעיקר הטעם משום חנינה שעושה לעבד וכתיב לא תחנם אבל כיון שעושה לצורך מצוה לא חשיב חנינה ועיין במ"א סי' מה שהקשה ע"ז מש"ס דברכות דקאמר מצוה הבאה בעבירה היא ועיין בס' ישועות יעקב או"ח סי' הנ"ל שישבתי קושית המ"א באופן נאות אבל באיסור מינקת אף שהוא רק איסור דרבנן לא דחינן משום טובת היורשין ומ"מ באיסור זה יש לצרף סברת הרב ש"י כיון שרוב הפוסקים מתירין ע"כ אף שאני איני מתיר להדיא אבל מילתא דפשיטא שאם ירצה חכם בעירו להתיר הרשות בידו ואין מזיחין אותו. דברי ידידו:

סימן ג. ב"ה לכבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי כ"ש מ' פישל נ"י אבד"ק פרעמישלאן. מכתבו קבלתי ע"ד אשה א' מאנשי ק' אשר בעלה הגיד שראה ממנה דברים מכוערים שנעשה עם א' מאנשי צבא שהי' בביתו וכאשר התקוטט עמה הודית שזינתה עם האיש הזה וגם האיש הודה שזנה עמה וגירשה בעלה וכעת החזירה אצלו ונותן טעם לדבריו. והנה האשה זאת אסורה לבעלה אשר לקחה באיסור כמו שאבאר והנה בדין אשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך דחיישינן למשנה אחרונה שמא נתנה עיני' באחר מבואר בירושלמי דסוטה על מתני' דאלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ואקשינן בירושלמי למאן דסבר האומרת טמאה אני לך אינה מותרת לאכול בתרומה ומשני משום דאיכא רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך. והנה מדברי הירושלמי האלו יש לי קושי' לדעת התוס' במס' כתובות (דף ס"ג) בד"ה אבל אמרה מאיס עלי שבדבריהם מבואר דדוקא באומרת טמאה אני באונס שאינה מפסדת כתובתה ובמקום שהאונס אסור דהיינו באשת כהן אבל באומרת טמאה אני ברצון שמפסדת כתובתה נאמנת לומר טמאה אני כמו שנאמנת לומר מאיס עלי לדעת האומרים דבמאיס עלי היא נאמנת וכופין אותו לגרשה והטעם דלא חיישינן לשמא עיני' נתנה באחר כיון דאינה נוטלת כתובתה א"כ ה"ה באומרת טמאה אני ברצון וא"כ מה הקשה הש"ס אמתני' דהא במתני' איירי באומרת שזינתה ברצון דמפסדת כתובתה וגם יש רגלים לדבר בזה בודאי נאמנת אבל באונס אפשר לומר דאינה נאמנת אף במקום רגל"ד ויש בידי אריכות דברים בזה:

והנה עד שמעיד עלי' שזינתה פשיטא דאף דאין אוסרין על פיו מ"מ חשיב כמו רגל"ד וכ"כ א"ז הגאון חכם צבי בסי' ק"ן ואני הבאתי ראי' לדבר מש"ס דקידושין אשתו זינתה בע"א והוא שותק וקאמר אביי דנאמן ורבא סובר שאין דבר שבערוה פחות משנים והקשו התוס' לשיטת ר"ת דסובר דדוקא באומר נטמאו טהרות בפניך וא"כ הך דאשתו זינתה בע"א