ישועות יעקב עה

לא גזרו באשת אחיו והנה הפוסקים כתבו דכמו באיסור אבלות התירו היכי שיש לו בנים קטנים ובאחות אשתו שמרחמת על בני אחותה ה"ה באיסור מינקת לפי שהוא רק דרבנן התירו בזה ואף שאני דחיתי דבריהם מ"מ יש לצרף דבריהם לענין כזה שמצד תלמוד בבלי מותר לגמרי וכן הרי"ף והרמב"ם גדולי הוראה הקילו לגמרי וגם כי לפמ"ש אחר מיתת אשתו גם הירושלמי מודה הסומך ע"ז להקל מי ימחה בידו הנה פתחתי שערי היתר לפניו ומעכ"ת מורה לעדתו ברוחב בינתו וכיון שבדיעבד אם כנס אינו מוציא לכ"ע אף בחיי אשתו:

דברי ידידו. סימן ב. שנית על ענין הנ"ל לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם מ' משה נ"י אבד"ק פרעשבורג מכתבו הרמה לנכון הגיעני ע"י הפאסט והנה ע"ד זה שרוצה לקחת את אשת חמיו השני' אחר מות אשתו הנה על מקומי אני עומד שאם ירצה החכם להתיר אין למחות בידו והנה אודיע למעל' כ"ת טעמי בזה. הנה בגוף הטעם הנאמר בירושלמי לאסור אשת חמיו מפני מראית עין על כרחך דיטעו שהיא חמותו אבל רחוק הדבר שידמו הדבר לאשת אביו דמה ענין חמיו לאביו וכיון שכן לאחר מיתת אשתו דלדברי ר"ע אינה בשריפה ולדעת הרמב"ן והרשב"א אינה לא בכרת ולא בלאו רק בארור שוכב עם חותנתו לא גזרו בזה ודעת רוב הפוסקים דהלכה כר"ע ולא נעלם ממני דדעת הרמב"ם דלא נתמעט רק משריפה אבל לא נתמעט מכרת מלבד דחזינן דמ"מ לענין גרים לא גזרו משום דקליש איסורא אפשר דגם לענין מראית עין לא חשו בזה וגם דסתמא דסוגיא בהך דגרים נראה דאפילו איסור כרת לית בי' וכמ"ש הרמב"ן שם:

והנה בהא דקאמר הש"ס כאן במס' יבמות (דף כ"א) דמותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת ובתי אסורה א"ה אשת חמיו נמי תימא כן שהיא מותרת ובתה אסורה ומשני הא פסיקא לי' דאף אחר מיתה אסורה והא לא פסיקא לי' דאחות אשתו מותרת לאחר מיתת אשתו והקשו התוס' ד"ה א"ה אשת חמיו נמי מאם אם חמיו לא פריך דלא פסיקא לי' משום דבעי לקמן אי שניות דר"ח יש להם הפסק וכו' והנה יהי' כוונת התוס' איך שיהי' כי נחלקו בדבר מהרש"ל ומהרש"א וכפי הנראה דברי מהרש"ל נכונים בביאור לשון התוס' אמנם קו' מהרש"א נצבה כחומה דמה בעי הש"ס אי שניות דר"ח יש להם הפסק איך אפשר לומר כן א"כ אמאי לא נקיט באם אם חמיו דתימא לי' אני מותרת ובתי אסורה ואמנם הדבר נכון דדעת התוס' כאן כדעת הרמב"ן דחמותו לאחר מיתת אשתו אף בכרת ליתא וא"כ דחי' לאשת חמיו דלא פסיקא לי' דאחר מיתת אשתו אין כאן ערוה דאיסור ערוה היינו רק חייבי מיתות ב"ד או חייבי כריתות אבל אחר מיתה אין כאן ערוה דהיינו חייבי כריתות ופשיטא דלא שייך איסור שניות רק בחייבי כריתות וא"כ עדיין לא פסיקא לי' לומר אע"ג דבתי אסורה ולכך נקט אשת חורגו דפסיקא לי' דאף אחר מיתת אשתו היא חייבת מיתה וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א וחלקו על הרמב"ם ז"ל דהשוה איסור בת אשתו לאיסור חמותה וכ"ש דחיוב כרת יש בבת אשתו ובת בנה אף אחר מיתת אשתו ואף שנראה מדברי התוס' בפרק נושאין ובפרק האשה רבה דדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל דאף חמותו לאחר מיתת אשתו לר"ע לא נתמעט רק משריפה ולא מכרת אמנם כבר ידוע כי בעלי תוס' רבים המה ואין לדון מדברי תוס' אלו ע"ד תוס' שבמקום אחר ואמנם קושית התוס' על המקשה שהקשה א"ה אשת חמיו נמי ולא אסיק עדיין תירוצא דזה פסיקא לי' הו"ל להקשות מאם אם חמיו ותירצו דאפשר דהוא סובר דבאמת שניות דר"ח אין להם הפסק אבל לפי המסקנא בלא"ה לק"מ דלא פסיקא לי' ולכך לא מצי הש"ס לפשוט רק בעי' דשניות דר"ח אי יש להם הפסק וא"ש וגם דעת רש"י כדעת הרמב"ן והרשב"א דלר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו אינה בכרת כמבואר מלשונו פרק הנשרפין ומה"ט פירש"י בריש מס' יבמות בד"ה חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו ועיין בריב"ש סימן שע"ד ושע"ה ומזה מבואר דרש"י סובר כדעת הרמב"ן דלא נתמעט לר"ע רק חמותו אבל בת אשתו אף לאחר מיתת אשתו ישנה בכרת ובשריפה מהא דנדחק רש"י לפרש בתו מאנוסתו פירוש דאל"כ בלא"ה הוי לי' בת אשתו ולמה לא פירש דאיירו לאחר מיתת אשתו א"ו דבבת אשתו אין חילוק רק בחמותו נחלקו ר"י ור"ע ובחידושי הארכתי בענין זה מאוד בישוב קו' התוס' שם ואכ"מ:

עכ"פ נראה דדעת הרבה פוסקים דלר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו אף בכרת ובלאו ליתא וא"כ אין לאסור אשת חמיו משום מראית עין רק בחיי אשתו ולא לאחר מיתת אשתו ובספר ישועות יעקב כתבתי בהא דקאמר בש"ס פרק נושאין אמתני' דנושאין על האנוסה ועל המפותה עייש"ה מה שכתבתי שם דרך כלל לפי הנראה דעת הפוסקים עיקר דלר"ע אין חיוב כרת בחמותו לא גזרו באשת חמיו אחר מיתת אשתו ובמס' דרך ארץ שהביא כת"ר דתנינן אשת חמיו אסורה משום מראית עין ובתה מותרת וכוונתו בתה שיש לה מאיש אחר דהוי אמינא כיון דשייך מראית עין שיאמרו שהיא חמותו ממילא שייך מ"ע על בתה גם כן שיאמרו שהיא אחות אשתו מן האם קמ"ל דלא גזרו בזה דנהי דאשת חמיו קרי לה חמותו אבל בתה לא קרי לה אחות אשתו כיון שאינה אחותה לא מן האב ולא מן האם לא גרע משני חורגין אבל אם הי' דעת האוסר באשת חמיו משום גזירת אשת אביו הרי באשת אביו עצמה מותרין חורגין לישא זה את זו ואיך יתכן לאסור בתה ודברי כת"ר מ"ש בזה לא ידעתי כוונתם:

עתה נבא לבאר דברי ירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מראית עין אי תימא תורה הרי דוד נשא רצפה שנאמר ואתנה לך נשי אדונך וכו' וביארתי כוונתו דאי תימא תורה היינו דמדינא אסורה משום כיון דבתה אסורה מה"ת בדידה גזרו רבנן וכמו דקאמר הש"ס