ישועות יעקב סה

לספק טומאה ברה"י דטמא אפי' היכא דאיכא חזקה לטהרו ולכך ס"ל לרבנן דבאמת טמא ור"י סובר וחולק דגם זה לא דמי לסוטה כיון דאין הספק אי נגע או לא אלא דהספק נולד בעיקר הטומאה וע"כ מהני חזקת הגוף לומר דאין כאן טומאה כלל או מדכתיב לטהרו או לטמאו דפתח בטהרה תחילה:

ובזה נראה לי להבין דברי הש"ס שם מה כהה אמר רבה כהה טהור ואימא כהה טמא ומשני דכתיב לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחלה ותמהו רבותינו בעלי תוס' הא חזינן דרבנן מטמאי ולא דרשי הך קרא והוא תימא גדולה באמת וגם הא דהקשה הש"ס ואימא כהה וטמא הא באמת כהה טהור ועוד א"כ היינו רבנן ואמנם הדבר נכון דבאמת בהך קרא ואם תחתי' תעמוד הבהרת לא פשתה בעור והיא כהה וטהרו הכהן דרשינן בת"כ את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק כיצד שנים שבאו אל הכהן וכו' ובקרא דלא כתיב והיא כהה כתיב ואם פשה תפשה וכו' וטמא הכהן אותו את הודאי הוא מטמא וקשיין קראי אהדדי ומחלק בין נזקק וכאן בספק בהרת קדמה מטמאי רבנן ואפשר לומר משום ספק טומאה ברה"י מטמאין חכמים ור"י מטמא משום כמו בכהה אינן מטהרין רק בודאי ולא בספק ה"ה בכל ספק אינן מטהרין רק ודאי ולא ספק והיינו היכא דליכא חזקה לטהר ואין הטעם משום ספק טומאה ברה"י דהרי אי אפשר להיות כמו סוטה כיון דאיירי בשני בני אדם רק משום שכן גזרה חכמת התורה שלא לטהר רק את הודאי ולא את הספק וזהו החילוק בין ר"י לרבנן אי טעם הטומאה משום ספק טומאה ברה"י או משום קרא דכהה וע"ז שפיר קאמר משום דכתיב לטהרו דפתח הכתוב בטהרה תחילה וחזינן דאין למדין מכהה לשאר ספיקות דבשלמא לרבנן דמשום ספק טומאה ברה"י מטמאין שפיר נוכל לומר דקרא איירי במקום דל"ש ספק ברה"י אבל אי מקרא דכהה הנגע דאיירי במקום דל"ש לדמות לסוטה ומ"מ טמא מספק א"כ קרא דלטהרו במה מוקמית לה ודו"ק:

והנה הר"ש בפ"ד דנגעים כתב בשם התוס' דהא דמטמאין רבנן בספק בהרת קדמה היינו משום דרוב פעמים השערות לבנות באים מכח חולשת הבהרת שגורם שהשערות נהפכו ללובן והקשה ע"ז הר"ש דא"כ זקן שבלא"ה שערותיו לבנות או גרמוני שכל בשרו ושערותיו לבנות ביותר ובזה לא שייך הך סברא שבהרת גרמה להפוך השערות ללבן מה איכא למימר והנה בהך דכהה מבואר במשנה דפליגי בדבר בגרמוני שתמיד נראה הנגע כהה או בכושי שתמיד נראה הנגע עזה איך משערין ואומר ר"י שגרמוני מתירין לפי שנראה הנגע כהה ואין אומרים כיון דבאדם בינוני לא הי' הנגע כהה נטמא אותו ואמרו בת"כ הטעם דכתיב אדם כי יהי' בעור בשרו אזלינן בתר עור הבשר של המנוגע ובאדם כושי שלא נראה הנגע כהה אזלינן בתר אדם בינוני וכיון דבאדם בינוני היתה נראית כהה מטהרין אותו ואמר עלה בת"כ הטעם דכתיב הנגע בעור הבשר דלא מיקרי נגע אלא כשנראית נגע בעור הבשר של רוב בני אדם עייש"ה וחכמים אומרים דבין בגרמוני ובין בכושי הולכין אחר אדם בינוני ולפ"ז נראה לי דבגרמוני דשערות לבנות באמת התורה אמרה דשער לבן סימן טומאה הטעם משום דאמרינן דבהרת גרמה לשער שיתהפך ללבן והא דמטמא בגרמוני הטעם משום דבכל עניני נגעים אזלינן בתר אדם בינוני ששערותיו שחורות והם רוב בני אדם ואי נימא דמטעם זה הוי שער לבן סימן טומאה א"כ בספק מי קודם אמרינן דבהרת גרמה לשער לבן שיבא אבל אי נימא דלא אזלינן אחר רוב בני אדם רק לפי האדם כן טומאתו וחזינן דהתורה לא חילקה בין גרמוני וזקן לענין שער לבן א"כ שער לבן שהוא סימן טומאה הוא מצד גזה"כ ובספק טהור כמו בכל ספק נגעים ובפרט בזה דיש כאן חזקת הגוף כמבואר בש"ס דכתובות הנ"ל:

והנה ר"י סובר כמ"ד דכהה לפי מה שהוא אדם כמו שנאמר בעור בשרו וא"כ שער לבן דחשיב סימן טומאה ע"כ גזה"כ הוא ולא מטעם דבהרת גרמה להחליק השערות ללבן דא"כ בזקן וגרמוני מהראוי שלא יהי' שער לבן סימן טומאה באלו שא"צ לבהרת להחליף שערות שלהם ללבן וכיון שאין הבהרת גורמת לשער לבן בספק טהור מטעם ספק נגעים להקל וזהו דקאמר מה כהה טהור וכמו דבכהה טהור אף דבגרמוני אין כהה מצד הנגע רק מצד בשר האדם מ"מ טהור לפי שיש ספק ועכ"פ אין לנו עד ע"ז שהנגע הוא עזה טהור ה"ה בזה כיון שאין לנו עד נאמן שהשער לבן באים מכח הבהרת לכך מטהרין וע"ז שפיר קאמר ואימא כהה טמא כוונת הדברים דהוא סובר הטעם דכהה טהור בגרמוני וגם בכושי ונראית עזה היינו דהולכין אחר אדם בינוני וכשאינו כהה אצל אדם בינוני טמא באמת וכמו דסברי חכמים דהולכין אחר אדם בינוני שאילו הי' נגע כזו אצלו כהה ה"ה בכושי אף שנראית עזה טהור וכמו כן אילו לא היתה כהה באדם בינוני אף שבגרמוני נראית כהה טמא וכיון שכן גם בספק שער לבן קדמו ספק בהרת קדמה כיון דבאדם בינוני שאינו מהראוי ששערו לבנות יהי' אם לא ע"י נגע אנו מטמאין דאנו אומרים דמחמת הבהרת הי' שערות לבנות אף בגרמוני וזקן טמא הוא וזהו ואימא כהה וטמא והיינו כמו דבכהה הולכין אחר אדם בינוני כן בשער לבן נלך אחר אדם בינוני לטמא אותו ומשני דכתיב לטהרו או לטמאו דספק נגעים להקל ולפי"ז אף בכהה גופא אינן מטמאין בגרמוני והולכין להקל וכיון שהוא כהה אצלו וכמו דקאמר ר"י שם במשנה ועל חכמים לק"מ מקרא דטעם שלהם משום דמחמת הבהרת בא השער הלבן ואפשר דבגרמוני באמת מקילין וכמ"ש הר"ש רק דהם איירי בסתם בני אדם אבל ר"י דקאמר כהה לטמא וע"כ דכוונתו דאף בגרמוני מטמא והרי קרא כתיב לטהרו בתחילה ואף דחכמים סוברין דהלכו אחר אדם בינוני לטהר ולטמא היינו בודאי ולא בספק דאיך נטמא הא כתיב קרא לטהרו בתחלה ולמה נלך אחר אדם בינוני ונימא כיון שבאדם בינוני טמא ה"ה בגרמוני ומה לי להאריך כל מעיין ישפוט בצדק שזהו דרך אמת בכוונת לשון הש"ס במקום שכל גדולי עולם לא מצאו חיל ודו"ק היטב: