ישועות יעקב לט

בהרגשה פשיטא דאינו מועיל ס"ס הזה להתיר ע"י איסור תורה. והנה בזה נ"ל ליישב קושי' הח"צ על מפורשי הטור מהך דכתמים דמבואר דלולא שאין כאן רק מילתא דרבנן לא היינו תולין במכה שאינה מוחזקת בדם. ולי נראה דבאמת הטעם של הרשב"א משום חזקת טהרה של האשה ע"כ איירי בלא הרגישה פתיחת המקור וע"כ נטה צד להקל ואמנם לכאורה קשה הא לענין לטמא האשה טומאת ערב טמאה אף שלא הרגישה דהרי הא דאינה טמאה בלי הרגשה היינו האשה משום נדה אבל הדם פשיטא דטמא והיינו שמטמא אחרים כמו שיבואר לקמן לשונות של הרמב"ם בענין זה ובאמת כי לשונו צריך ביאור ויבואר היטב מה שנ"ל בביאור דבריו וא"כ כיון דדם מכה הבא מן המקור טמא א"כ הרי האשה טמאה טומאת ערב ואזיל חזקת טהרה דהרי אתמול היתה האשה טהורה לגמרי ועכשיו עכ"פ טמאה טומאת ערב ועוד דגם למחר תהי' טמאה לטהרות מחמת חזקת איסור דכיון דנאסרה כל מעל"ע הרי היא בחזקתה לטהרות לאסרה מכאן ולהבא ג"כ וכיון שאסורה לטהרות אסורה גם לבעלה דחיישי' שמא דם מקור הוא ולא דם מכה ואמנם מצינו מעל"ע שבנדה למאן דמטמא דאסורה לטהרות ומותרת לבעלה משום חזקת טהרה דאין זה תלוי בזה וחזקה לבעלה ולא לטהרות. והנה הר"ן במס' נדה בהא דקאמר הש"ס שם ר"פ הרואה כתם דאין גזירת כתמים רק בדבר המקבל טומאה שכתב טעם הדבר דהא דגזרו על הכתמים הוא רק משום טומאת הבגד דאם נטהר האשה יבואו לטהר גם הבגד (וביאור הדבר דלמה גזרו על הבגד ולא על האשה ג"כ מה"ט דאשה אינה טמאה רק בהרגשה והבגד טמא אף שלא בהרגשה] והיינו טעמא כיון שבאים לפנינו כאחת טומאת הבגד וטומאת האשה צריכין אנחנו לטמא האשה ג"כ עי' היטב בדברי הר"ן ומעתה בהך אשה שבאת לפני ר"ע הי' דעת התלמידים דר"ע להחמיר בזה לטמא האשה ולא לתלות במכה כיון דמטמאין הבגד שנמצא בו הכתם מספק שמא דם מקור הוא גם האשה טמאה ואמר להם ר"ע לא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל דהיינו שדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם אף שאין במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה כמו דקאמר הש"ס אבל היכי שיש במה לתלות כגון במקום שיש מכה דאז הא דהבגד טמא אינו רק ספק לא גזרו על האשה משום חשש טומאת הבגד ודו"ק היטב:

והנה המרדכי מפרש הא דקאמר הש"ס במס' נדה ואם יש לה וסת תולה בוסתה היינו שאם יש לה וסת קבוע שבכל פעם אינה רואה רק בעת וסתה תולה ראייתה בדבר אחר ולא בדם מקור מחמת וסתה ותמהו ע"ז דהא וסתות דרבנן ואיך נימא להקל מחמת וסת. ובימי ילדותי הייתי רגיל לומר דהא דוסתות דרבנן הוא משום דמוקמינן אחזקת טהרה או משום כמו דקיי"ל דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא משום דאימור לא נעשה המעשה וכ"ש בזה דאמרי' דלא נעשה מעשה ה"ה בזה אמרי' דלא בא הדם ויותר נראה כיון דסתם דם בא בהרגשה והיא לא הרגישה שנפתח מקורה דבהרגשה שנפתח מקורה בלא"ה אסורה וכמו שכתב התה"ד הובא בהגהת מהרמא"י ריש סימן ק"צ אם כן נגד חזקת אורח בזמנו בא יש כנגדה חזקה דלאו דם המקור ראתה מדלא הרגישה אבל לענין הך חזקה כיון דאורח בזמנו בא ע"כ שלא ראתה שלא בשעת וסתה לזה חזקת אורח בזמנו בא היא חזקה טובה דלזה מסייע חזקת טהרה ומדלא הרגישה בודאי לא ראתה והנה זה לי זמן רב הקשיתי בהא דקאמר הש"ס מס' נדה (דף י"ד) אהך מתני' דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה וסתות דאורייתא ור"ה אמר אפי' הגיע שעת וסתה מותרת וסתות דרבנן וקשה דילמא אף הת"ק ס"ל וסתות דרבנן והטעם אף דחזקה אורח בזמנו מ"מ יש ראי' שלא ראתה מדלא הרגישה שנפתח מקורה אבל כאן אם נימא דלא ישאל אותה כלל חיישינן שמא ראתה ובאמת הרגישה וכתבתי ליישב עפמ"ש התוס' שם דקשה מה בכך דוסתות דרבנן עכ"פ מדרבנן אסורה ותי' דיש כאן זמן שתטבול לנדתה ואי וסתות דרבנן מהני ספק שמא טבלה ואי וסתות דאו' לא מועיל ספק שמא טבלה והנה באמת הי' ראוי לנו לומר דבודאי טבלה בפרט לדעת הפוסקים דטבילה בזמנה מצוה וצריך לומר כיון דחיישינן שמא ראתה ונפל לארץ והיא אינה יודעת וגלל כן לא טבלה כיון דמאן דסובר וסתות דרבנן ברואות בלי הרגשה אין חשש כלל שמא ראתה כיון דסתם רואות דם מקור רואות בהרגשה וזו שלא הרגישה בודאי לא ראתה ובזה נכון הך דאזהרה לבנות ישראל שיפרשו סמוך לוסתן דשם חיישינן שמא תראה בעת וסתה בהרגשה כן כתבתי בחי' לטור יו"ד בביאור כוונת המרדכי:

ועתה נבא לבאר בהך מילתא שנסתפק מעל' היכי דיש כאן שני ספיקות וספק א' הוא ס' שקול והשני קרוב לאיסור יותר מן ההיתר אי נימא סמוך מיעוטא של ספק השני לפלגא של ספק הראשון והוי כמו רובא להתירא וכמו שנראה מדברי מהרמא"י דמצרף ספק מן הצדדין דהוא אינו רק מיעוטא דהרי קיי"ל חזקתו מן המקור ומ"מ כיון דספק מן המכה הוא ספק שקול מצרפין גם ספק שקרוב לאיסור יותר מן ההיתר וראיתי למעל' שהביא בשם א' מהחכמים שהביא ראי' דזה לא חשיב ס"ס והא דקאמר הש"ס ר"פ האשה שהיא עושה צרכי' איש ואשה יושבים מאי לר"ש וקאמר מדקתני שחזקת דמים מן האשה ש"מ בין עומדין בין יושבין ואיש ואשה טמא לר"ש ומה ראי' הא מ"מ מיעוט איכא שהוא מן האיש ומצרפין לספק שמא מן מ"ר של האשה בא כיון דיושבת ומטהרין שהרי לענין ספק צדדין ג"כ קאמר הש"ס הך לישנא שחזקת דמים מן המקור ומ"מ מצרפי' לספק אחר שהוא ספק השקול גם ספק זה שמא הדם בא מצדדין ולדידי אין כאן ראי' כלל דהרי אף בעומדת אינו רק ספק טומאה ולדעת הר"ן בתשובה אינו רק מיעוטא ומ"מ סובר ר"ש דאינו מצרף להך ספק דמ"ר ספק שמא מן האיש וסובר הש"ס דה"ה ביושבת ואמנם עיקרן של דברים דבאמת יש לנו לומר חזקת הגוף שלא בא הדם כלל מן האיש דהרי