ישועות יעקב לו

טומאה הותרה בצבור וקשה ע"ז דהרי באילו של אהרן קאמר הש"ס לקמן דלכ"ע דחוי' הוא בצבור אף דקבוע לו זמן כיון דיחיד מביא אותו אינו רק דחוי' ולא הותרה. דע שכבר קדמו בקושי' זו הת"י במס' יומא במקומו שם. ולי נראה דבאמת אף למ"ד דחוי' הוא בצבור כיון דיש ציץ לרצויי ויש כאן שני דברים ריצוי ציץ וגם קרבן ציבור ואין צריך להפריש אחרת כשנטמאת בידו כמ"ש התוס' (בדף ח') בד"ה כה"ג ביוהכ"פ יוכיח עייש"ה ובאמת דבטומאת גברי אין הציץ מרצה ואמנם כבר כ' הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש הלכה ז' דבציבור שהטומאה דחוי' בעי ציץ לרצויי אף בטומאת גברי ולפ"ז נוכל לומר דעיקר קושי' הש"ס עד שאתה מפרישהו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת היינו דוקא היכי דליכא ציץ לרצויי דנראה מדברי רבינו דאף בדיעבד לא מהני בזה יש לנו לחוש שמא יטמא האדם בטומאת מת וע"ז קאמר הנח לכ"ג ביוהכ"פ שטומאה הותרה בצבור ולא בעי ציץ לרצויי ובאילו של אהרן שנעשה בבגדי זהב דיש ריצוי ציץ לא חששו חז"ל שמא יטמא הכהן כיון דאף אם יטמא הכהן הציץ מרצה וזהו ראי' לדברי רבינו הנ"ל:

ואמנם עדיין קשה לפ"מ דקאמר הש"ס לקמן (דף נ') דפר של כ"ג מיקרי קרבן יחיד שזמנו קבוע וכתבו רבותינו בעלי תוס' שם דבזה אף לר"י דסובר בעלמא הותרה הוא בצבור מודה בזה דאינו רק דחוי' וכיון דהפר נעשה בבגדי לבן והציץ אינו על מצחו בעת הקרבת הפר אמאי לא נצטרך להפרישו מטומאת המת משום הקרבת הפר. ואמנם בלא"ה הדבר תמוה דהרי ר"ש מביא ראי' דציץ בין שיש על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה מכה"ג ביוהכ"פ אלא דר"י דחה דבריו ואמר הנח לכה"ג ביוהכ"פ דטומאה הותרה בצבור איך יתרץ הקרבת הפר דהוא אינו קרבן ציבור גמור וביותר תמוהין דברי התוס' שם ד"ה ונ"מ דהו"ל לומר נ"מ זו אם הוא דחוי' או הותרה ולפמ"ש ע"כ לפי הו"א זו מוכח מכ"ג ביוהכ"פ דאף כשאינו על מצחו מרצה עייש"ה. והנראה לי בזה דבאמת הא דחיישי' לטומאת ביתו ולשמא יארע בו פסול ולשמא תמות אשתו לר"י היינו הכל משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ולפ"ז קשה הא דהקשה הש"ס ניחוש לטומאת מת הא באמת טומאת מת דחוי' בצבור וניהו דצריך להדר שיעשה בטהרה ונימא שהוא מן התורה עכ"פ אין כפרת כל ישראל תלוי בזה ונראה לי ביאור הדבר על דרך זה דבאמת אם יטמא הכ"ג בטומאת מת ואי נימא שמצד הדין אין לו להקטיר ולעבוד עבודה בטומאה רק שכהן אחר יעבוד עבודתו והאמת כי כפרת ישראל הוא מעולה בכ"ג רק מה בכך שמצות כפרת ישראל בכ"ג אבל אין אומרים לכ"ג שיעבוד עבודה בטומאה כדי שיהי' כפרת ישראל באופן נאות ומועיל יותר כיוצא בזה אמרו אין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה חברך וע"כ יעבוד כהן אחר תחתיו וע"כ קאמר הש"ס שנפריש אותו מטומאת מת כדי שיהי' כפרת ישראל נעשה באמת ע"י כ"ג וכמו שמתקינן לו אשה אחרת לר"י ומפרישין אותו מביתו אף שאם יארע בו פסול ימצא כהן שמשמש תחתיו מ"מ מצות עבודת היום בכהן גדול ולכך קאמר הש"ס טומאה הותרה בציבור והיינו עבודת השעירים והקטורת שהוא קרבן צבור ממש ופר ואיל שמתכפר בו הכ"ג בעצמו בצירוף אחיו הכהנים דנוגע לעצמו פשיטא דהכהן עובד בטומאה דמצות היום בכ"ג והיינו שיתכפר ע"י הכהנים ובזה אף דטומאה דחוי' בציבור היינו לענין שישמש כהן אחר מאותו בית אב או מבית אב אחר בשאר ימות השנה אבל לא ביוהכ"פ ובזה עובד בטומאה כדי שיזכה הוא ויהי' כפרתו ע"י כ"ג רק שנפריש אותו מטומאת המת וניחוש שמא ימות מת עליו בפתע פתאום לזה לא חששו רק בדבר שכפרת כל ישראל תלוי בזה והדברים ברורים למבין מזוקקים שבעתים:

והנה כתבתי בזה במקום אחר דהא דקאמר הש"ס הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור לכאורה קשה דהרי יש בעבודת יוהכ"פ שעיר הנעשה בחוץ קרבן מוסף האמור בפ' פנחס והוא נאכל בלילה וכמו דקאמר הש"ס דאם חל יוהכ"פ קודם השבת הי' הבבלים אוכלים אותו בשבת כשהוא חי והיכי דאיכא שירים לאכילה לכ"ע אינו רק דחוי' וניהו דזה לא קשה כלל להא דקאמר הש"ס בהך פלוגתא דר"י ור"ש דקאמר לי' ר"ש כ"ג ביוהכ"פ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה ומשני לי' ר"י הנח לכה"ג ביוהכ"פ דהותרה לו בצבור והוצרך לזה על אותן עבודות שבאים בבגדי לבן בפנים דאז אין הציץ על מצחו אבל שעיר הנעשה בחוץ נעשה בבגדי זהב אבל בהא דלא מפרישין אותו מטומאת מת מטעם דהותרה בציבור קשה ובזה לא שייך מה שתירצתי לעיל לענין אילו של אהרן דכיון דהכהן עצמו מתכפר בו לא מהדרי' בתר כהן אחר דהרי אין לכ"ג כפרה בשעיר החיצון כמו בשאר עבודות הפנימיות ומזה נראה לי להביא ראי' לדעת רבינו פרק י"ב מה' שגגות שכתב דכהנים בשוגג של טומאת מקדש וקדשיו מכפרים בשעיר והלח"מ שם הלכה ט' תמה שם ולקמן יבואר טעם לדברי רבינו ואמנם ראיות הרמב"ם מזה דקשי' לי' משעיר הנעשה בחוץ שנאכל והיכי דאיכא שירים לאכילה דכ"ע מודים דטומאה דחוי' היא בציבור וא"כ נפריש את הכהנים מטומאת מת עבור שעיר הנעשה בחוץ אלא ודאי דכהנים בשוגג מתכפרים בשעיר וא"כ לא שייך בזה לומר אין אומרים לאדם עמוד וחטא דהרי לצורך עצמו הוא עושה שיתכפר לו שוגג דטומאת מקדש וקדשיו:

והנה בש"ס דיומא מביתו למה פירש וקאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה אחר שיבא עלי' והקשו התוס' במס' נדה למה נקט ספק נדה דהיינו אחר זמן הו"ל למינקט ודאי נדה וגם המהרש"א הקשה כן במס' יומא וכבר קדמוהו רבותינו בעלי תוס' והייתי רגיל לתרץ דבאמת לכל פסול שיארע לכ"ג הי' מתקינין כהן אחר וא"כ מה לי טומאת קרי או זיבה או טומאת בועל נדה אלא שהכהן אחר שמתקינין תחתיו הוא רק אם יהי' טמא טומאת ודאי באופן שברור הדבר שאינו ראוי לעבודה אז השני נכנס תחתיו לעבודה אבל כשתמצא אשתו ספק נדה אולי באמת