ישועות יעקב לה

עליו לשלם. וברבית בלי צד היתר אם נעשה ע"י שליח מבואר בש"ע יו"ד סי' ק"ס דעת רש"י דכיון דאין שליח לדבר עבירה לא חשיב רבית הבאה מיד לוה ליד מלוה והעט"ז ואחריו הט"ז השיגו ע"ז והרב הש"ך שם בש"ך ובנקה"כ קיימו דברי רמ"א אשר יסודתו בהררי קודש רש"י ז"ל וכן בס' משנה למלך קיים הדברים והעולה מדבריהם לדינא שאם השליח הלוה לעצמו ברבית מן המלוה ובעת ההלואה לא הזכיר שם המשלח כלל כיון דהדין של המלוה הוא עם השליח בזה פשיטא דאין המלוה רשאי לקחת הרבית מיד השליח דמה בכך השליח יגבה אח"כ הרבית מיד משלחו:

או לא יגבה כיון דדין של המלוה כעת עם השליח ולא עם המשלח אסור לו לקבל הרבית ממנו. ואם בעת ההלואה הזכיר השליח שם משלחו ואמר שילוה המעות לפלוני משלחו א"כ כיון דדינו של המלוה עם המשלח ואין לו על השליח כלל שהרי אמר לו שלוה לצורך פלוני והוא האמין את המשלח על המעות וצריך לגבות ממנו מעותיו א"כ פשיטא דהוי רבית הבאה מיד לוה למלוה דאסור וזהו כוונת העט"ז. והש"ך השיג עליו בחנם. ואמנם כשישראל שלח שליח להלות לו מעות עצה"ע והלך השליח ועשה כדבריו והלוה המעות עצה"ע על בלי הגיד לו שבשם אחר הוא מלוה המעות ובעת שהגיע זמן הפרעון שילם השליח הרבית בזה פשיטא דאין ביד המשלח לומר כיון שהוא בעצמו לא עשה ההלואה דרך צד ה"ע לא ישלם כיון דבשליחותו עשה ה"ע עם המלוה. ואם אומר לו בעת ההלואה שהוא לוה לצורך פ' המשלח והתחייב עצמו ליתן הרבית זהו דין המבואר בש"ע שם מותר לומר הלוה לפלוני מעות ואני אתן הרבית וכיון דאין ביד השליח לטעון דבר נגד המלוה כיון דדרך היתר הוא דאינו רבית הבאה מיד לוה למלוה ממילא מחויב המשלח לשלם לשליח ג"כ. דמה שמשלם השליח למלוה וגם מה שמשלם המשלח לשליח אינו בכלל רבית הבאה מיד לוה למלוה והדבר ברור כשמש:

עתה נבוא לבאר הדבר באם יהי' הכחשה בין השליח למשלחו אם נעשה הדבר דרך היתר או לא הנה מבואר בש"ע יו"ד סי' קס"ט דנאמן בלי שבועה לומר שנעשה דרך היתר לענין רבית שכבר נתן דאמרי' לא שביק היתירא ואכיל איסורא ועי' בסי' ק"ס בש"ך ס"ק ל' לענין הך דמבואר בש"ע לענין יתום דנאמן בלא שבועה והרמ"א בסי' קס"ט כתב דדוקא בלוה בא לתבוע למלוה בזה פטור המלוה אף משבועת היסת אבל כשהמלוה בא לתבוע את הלוה נשבע הלוה ונפטר והש"ך השיג עליו וכתב דאין אדם משים עצמו רשע ואף לענין לפטור עצמו לא מהני עיי"ש בש"ך ואמנם לי נראה דאף רמ"א מודה בזה. ותחלה אומר אני מה שהקשה הש"ך בסי' קע"ז וגם מה שהקשה מהך דאמרי' אין אדם משים עצמו רשע ונ"ל דלא קשה דכאן מלוה תובע ללוה שמגיע לו אצלו רבית שעשה עמו דרך היתר וזה אומר להד"מ שאינו מגיע לו המעות שלא נעשה עמו בהיתר ומודה שהבטיח לו רבית דרך איסור יש בכאן שני ענינים נפרדים הכחשה על טענות המלוה והודאה שהבטיח לו רבית דרך איסור בזה אף דאין אדם משים עצמו רשע פלגינן דיבורא ולא נעשה עמו דבר ואינו מגיע לו רבית כלל וביחוד למ"ש בחידושי בהא דאמרי' גבי פלוני רבעני דפלגינן דיבורא ואמרי' דרבע לאדם אחר ואף שהעד השני אמר דרבע לו והוי עדות מיוחדת דפסול בדיני נפשות ואמרתי דביאור הענין דאין זה שייך לגוף העדות למי רבע רק שפלוני רבע איש ישראל יהי' מי שיהי'. ואף שהוא אומר שרבע אותו ואינו נאמן ע"ז כיון שהוא ענין הנוגע לעצמו ואין אדם נאמן על עצמו מ"מ דבר שאין נוגע לגופו של עדות אינו מבטל העדות וה"ה בזה עיקר טענתו של לוה שלא לוה ממנו דרך היתר ומה שאומר שלוה אצלו פעם א' ברבית ולא בדרך היתר אין זה מענין התביעה והטענה כלל והדבר ברור מאוד ואמנם באמת אם טען נתתי לך רבית ואנן נימא פלגינן דיבורא שלא הבטיח לו כלל רבית רק שלוה לו בלי רבית כלל ומה שאומר שנתן לו רבית קצוצה הוא באמת שקר רק דפלגינן דיבורי' בזה כיון דאין הדבר שכיח שיתן לו מעות בחנם שלא יהי' לו שום תועלת בדבר והלה יעשה סחורה במעותיו וכבר ידוע מ"ש התוס' שאין לנו לומר פ"ד על מלתא דלא שכיחא כמ"ש התוס' בכתובות (דף י"ח) כיון דאונס מחמת נפשות ל"ש לא אמרי' פ"ד שהוא מחמת נפשות וה"ה בזה מהכ"ת נימא שנתן מעותיו שיהיו בטלים אצלו ולא יהי' לחברו תועלת ממנו. ואמנם כאן שהלוה טוען לא הי' דרך היתר ואינו רוצה לשלם הרבית אמרי' פ"ד שלא הבטיח רבית דרך היתר וגם לא הי' רבית קצוצה רק אבק רבית ומה"ט הלוה לו כיון שהי' אבק רבית ומ"מ אינו משלם כיון דאינו יכול להוציא מידו ובאבק רבית אין הלוה עובר ולא משים עצמו רשע. והנה קיי"ל דכל א"ר סילוקא בלא זוזי אפוקי ממונא הוא וכאן שכבר שילם החוב הראשון והוא בא עכשיו לסלק בלא זוזי אפוקי הוא ולא מפקי' מיני' וע"כ אף שבועה א"צ. שוב ראיתי בס' כנה"ג בחו"מ סי' פ"ב כתב להדיא כיון דכל דברי האומרים דנאמן לומר רבית לקחת לפטור נפשו אף שהסמ"ג והמרדכי חולקין ע"ז הוא רק שלא רצו לעשות מעשה נגד דברי הרשב"א בתשובה הביאה הרב"י דכתב דנאמן לומר שנתן רבית והכנה"ג מצא תשובה זו כת"י שסיים דבריו דאינו נאמן לומר לקחת רבית ואף שהי' דעתו. מתחלה דנאמן אח"ז חזר בו וסיים דאינו נאמן וסיים בכנה"ג וא"כ בטלה המחלוקת. גלל כן נראה לי ברור דלענין רבית שכבר נתן ליד השליח והשליח מסר ליד המלוה הראשון פשיטא דאין לחייב השליח לנכות מה שכבר נתן ואף שבועה אינו צריך זהו נלפע"ד:

סימן טז. ע"ד אשר שאלני כת"ר בהא דקאמר הש"ס במס' יומא (דף ו') עד שאתה מפרישהו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת וקאמר זאת אומרת