ישועות יעקב כ

עצמו חזינן דלענין זה אין הודאת פיו גדולה כמו עדים אבל לענין ממון כי היכי דהשבועה מועיל כגון בביטול אסמכתא דשבועה מועיל לבטל אסמכתא אם נאמר בשטר שקבל על עצמו בשבועה בפ"מ כיון דלענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים מהני גם לזה דאמרי' שבודאי נשבע ולא מהני בזה אמתלא דהרי הודאת פיו מחייבו ממון ול"מ אמתלא רק באיסורא ולא בממונא א"כ כאן שהשוחט אומר שמעולם לא קבל על עצמו בקונם שלא ישחוט אם ישחוט פעם א' בלי קוויטיל מהפאכטיר ונתן אמתלא טובה למה חתם עצמו על הכתב הזה אין בידינו לפסלו. ובכל אלה הדברים הארכתי מאוד במקום אחר:

והנה ראיתי למעכ"ת כתב דאין זה חשיב שוגג מה שחשב בלבו ששותפו השוחט הב' יש בידו קוויטיל מהפאכטיר דלא הי' לו לסמוך על השני. הנה מהר"י בן לב שדעתו רחבה מדעתינו כתב בתשובה סי' ל"ח בשני קצבים שותפים שהאחד עומד בחדר וחותך חתיכות גדולות להקצב השני שעומד במקולין ומוכר חתיכות האלו ואח"כ נמצא בשר טריפה ביד הקצב השני והוא במקום שהחתיכות הטריפות ניכרין והשיב הרב הגאון שלא נפסל הקצב ולא הורע חזקתו בזה שיכול לומר שלא דקדק בזה וסמך עצמו על הקצב השני שמושיט לו חתיכות האלו שבודאי דקדק היטב ואף שאינו ראוי לסמוך בזה מאחר שניכרים המה חתיכות הטריפות מ"מ אין מגרעין חזקת כשרות שלו מאחר שיש לו מקום סמיכה וה"ה בזה. אמנם מה ששחט אח"כ אחר שהתרה בו כת"ר ובית דינו שלא ישחוט עד אשר יעיינו בדינו והוא לא שמע לקול דבריהם ושחט אח"כ בזה יש מקום לפסלו ולא יהא אלא טבח שלא הראה סכינו לחכם וגם נראה שקל בעיניו איסור שבועה דהרי לא ידע מדין זה ואולי יורו המורים שמה שחתם על הקוויטל שנשבע ושאמר קונם ידי לשחיטה יש בזה כח נדר ושבועה ולמה הי' נמהר לשחוט ולא המתין זמן מה ואמנם כיון שזה הוא פעם ראשונה ראוי לדונו גם בזה כשוגג וכמו שהתנצל עצמו גם בזה ויקבל על עצמו שלא ישוב לכסלה וישמע לקול מורה ואז יוכל מעל' להכשירו כי כפי שהעידו עליו השו"ב דפה קהילתנו הוא איש ירא ה' ובלי ספק כי אין בזה זדון שבועה וה' יצילנו מכל מכשול שלא יצא תקלה מתחת ידינו בפרט בדבר אכילת איסור. דברי ידידו נצח:

סימן ד. ב"ה יום ג' כ"ב שבט תקבץ לפ"ק. לכבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה "שמחה נתן" אבד"ק "מאשציסק". מכתבו לנכון הגיעני ע"ד השו"ב בק' שקבלו על עצמן באלה ובשבועה שאם לא ישלמו להרב א' רענדיל בכ"ש חלילה להם לשחוט ואחריהם קבלו על עצמן אנשי הקהילה שאם לא ישלמו השו"ב הסך הנ"ל יהיו אסורים לאכול משחיטתם וכעת עברו השו"ב ולא שלמו להרב הסך ושחטו ובדקו ובני העיר עברו ואכלו ומעכ"ת שואל על העבר ומבקש על העתיד לגזור אומר ששחיטתן אסורה אם יתנו להרב רענדיל לשבוע מכאן ולהבא. והנה ראשון תחלה נאמר דדין שבועה בכתב הגם שכבר דשו בה רבים מהאחרונים בתשובותיהם אמנם זה דרכי מעולם מבלי לסמוך על דברי האחרונים רק מראש צורים נראה ויסוד הדברים אי כתיבה כדיבור ובש"ס דגיטין (דף ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד מטעם דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם ומבואר מזה דהשבועה חלה בכתב דאל"כ בלא"ה ליכא קרבן שבועה ואף אי נימא דשם מיירי במושבע מפי התובע דשבועת העדות אף במושבע מפי אחרים מ"מ עדיין קשה מדברי התוס' שם ד"ה אמר ר"ז דכתבו דנוכל לומר דהך ברייתא דקאמר פרט לאלם היינו חרש קשה דבחרש אף להשביע מפי אחרים אי אפשר רק ע"י כתב ואיך משכחת לה דהרי בלא"ה אין כאן שבועה אף שראוי להגיד ומדברי תוס' הנ"ל מבואר דשבועה בכתב מועיל. ולכאורה עלה על לבי לפי מה שנראה מדברי בעל תרומת הדשן סימן דיכול לקבל שבועה ע"י שליח דהיינו שהשבועה שמקבל השליח עבורו כאלו קבל הוא בעצמו א"כ משכחת שבועת העדות בחרש ג"כ שהוא יכתוב בכת"י לחרש המעיד שיעיד לו וישביע אותו והחרש יכתוב לאחד שיקבל עליו בשבועה בשליחותו שאינו יודע לו עדות. אמנם באמת כבר כתבתי במקום אחר בתשובה אחרת דשבועה ע"י שליח לא מהני וא"כ יש ראי' מדברי התוס' והרשב"א בחידושי גיטין ששניהם כתבו דנוכל לאוקמי להך דאם לא יגיד פרט לאלם היינו חרש שאינו שומע ואינו מדבר עיין היטב ברשב"א וא"כ יש ראי' דשבועה בכתב מהני אמנם עדיין אפשר לחלק דהיכי דמהני מושבע מפי אחרים אף שהמשביע משביעו בכתב מהני אבל שבועת ביטוי שנאמר לבטא בשפתים בזה צריך שיבטא בשפתיו ממש ולקמן יבואר:

והנה זה לי זמן רב הוכחתי דשבועת ביטוי בכתב לא מהני מהא דקאמר הש"ס במס' שבועות (דף כ"א) ובמס' תמורה (דף ד') בכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם ופסק הרמב"ם בפרק מהלכות תמורה הך דינא והוסיף בדבריו ששלשה אלו אי אפשר להיות בהם מעשה וקשה הא אפשר להיות נשבע שבועת ביטוי בכתב וזה חשיב מעשה. ואמנם אפשר לומר כיון דאפשר לשבועה שתהי' בפה ועיקר שבועה הנאמר בקרא לבטא בשפתים הוא בפה אף כשיעשה בכתב לא חשיב מעשה או לדעת ר"ת דמחלק לענין עדות בין אפשר לו להגיד בפה דאז מהני עדות בכתב אבל אלם שאינו בר הגדה בפה אף בכתב לא מהני א"כ עיקר הטעם דמהני שבועה בכתב ג"כ משום שראוי לישבע בפיו א"כ שבועה בכתב אי אפשר תת כחה יותר מנשבע בפיו שאז לא הי' חייב מלקות משום שאין בו מעשה א"כ ה"ה בכתב אין כח בשבועה זאת לחייבו מלקות ומה"ט