ישועות יעקב קא

שלא לישא נשים רק שאין גוזרין גזרה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה וכבר דחיתי דבר זה בס' ישועות יעקב חלק אהע"ז סימן קי"ט עייש"ה ובתשובה אחת כתבתי דבאמת האיש דמחויב בפו"ר ואף בקיים פו"ר חל עליו מצוה דרבנן לערב אל תנח ידך ואין כח לאסור עליו וכבר הקשו התוס' במס' ב"ב איך קאמר דין הוא שנגזור על עצמינו והוא נגד מצות התורה פרו ורבו ומה שתי' דאיירי בשכבר קיים אף במצוה דרבנן כיון שהוא דבר קבלה אין כח ביד ב"ד שאחר זמן לבטל מצד גזירתם אלא שיש כח בידם לאסור על האשה שלא תנשא להם דעליהם אינו חל מצות פו"ר וכ"ש מצות לערב ויש כח ביד חכמים ב"ד. שאחרי חורבן בית קדשינו ותפארתינו לגזור עליהם כזאת אמנם חז"ל לא גזרו על הנשים לפי שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בה ורבינו גרשום מאוה"ג גזר על נשואי שתי נשים ומבואר בדברי מהר"מ בר ברוך דמשום תקנת האשה תיקן ואמרי' כיון דנשא אשה שא"י לדור עמה ישא אחרת וכיון דיש הכרח שלא יבטל מן המצוה לא גזור מאי אמרת כיון שאין הדבר נוגע רק ליחיד זה יעמוד במה שהי' דעת הב"ד שאחר חורבן לגזור כיון שא"א לגזור על האיש רק על האשה ולמה לא תתקדש האשה הרי אין חדרגמ"ה עלי' רק עליו והדבר ברור כשמש בצהרים:

סימן כא. שנת תקצ"ב. לככוד ידידי הרב המאוה"ג המפורסם לשבח בתורה ויראת ה' כ"ש מ' יחזקאל אב"ד דמדינת זיבען בערג:

מכתבו קבלתי ושמה נפשו בשאלתו ע"ד אשה אחת שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא התחילה להניק כלל רק נתנה למניקה וגם האשה יש לה חולי אשר שפטו הרופאים בקאנסליאן שלהם שהנקה מזיק לגופה וגם היא עשירה שאינה מחויבת להניק מה משפט האשה אם יכולה להנשא אחר שכבר באה בקשורים וגם הוא הכרח גדול לה שתנשא וטובת היתומים ושאל את פי מה אנכי אומר בזה והנה באמת בענינים האלו קשה לחדש דבר מעתה כי כבר רבו אחרונים ובעלי תשובות הרבה עכ"ז למענו ולמען כבוד תורתו ויראת ה' אשר על פניו אבאר דעתי בזה. הנה דעת הר"ש הזקן להתיר בגרושה מינקת ור"ת חולק עליו דא"כ אף אלמנה שאינה משועבדת להניק תהי' מותרת ובאמת האחרונים הסכימו להקל לפי שיטת הר"ש גם באלמנה שאינה משועבדת עיין בשו"ת אמונת שמואל תשובת מהר"ש לוצאטי ואני אומר אם לדין יש תשובה דבאמת אנן קיי"ל דמניחין הולד אצל אמו אף אחרי עבור חדשי ההנקה כמבואר בסי' פ"ב (ואין חילוק בזה בין בת לבן בקטנות) אמנם הפוסקים חילקו בין אלמנה לגרושה דבאלמנה אצל אמו מניחין אותו ובגרושה מניחין אצל אביו אף שראוי ליורשו וא"כ באלמנה אף כשאינה משועבדת להניק הולד היא אצלה ואם תנשא ולא יהי' לה במה למסמס ביצים וחלב לולד ואשה בושה לתבוע ויבא לכלל סכנת הולד אבל בגרושה שיוכל להחזיק הולד אצלו ולמסמס לו ביצים וחלב אין עלי' חיוב להחזיק אצלה הולד וע"כ מותרת להנשא ובזה כתבתי בחידושי ליישב מה שהקשיתי על דעת הפוסקים דבאינו מכירה אף ר"ת מודה דגרושה מותרת להנשא וכן כ' הרשב"א דמכירה אוסר ר"ת ובחי' הרמב"ן והרשב"א הקשו בהא דקאמר הש"ס בטעם דבעינן שתמתין ג"ח משום גזירה ולמה לא קאמר דשמא מעוברת היא ואסור לישא מעוברת חבירו ובמתני' קתני גרושות מבואר מזה דלדעתו אסור אף באינו מכירה דהרי מעוברת לא עדיפא מגרושה שאינו מכירה וקשיין דברי הרשב"א דידי' אדידי' והארכתי בזה בתשובה אחרת ובזה א"ש דהא דמתיר הר"ש בגרושה היינו משום דאביו מחויב לזונה ולפרנסו והוא אצל אביו והיינו אם הוא בודאי בנו אבל בהבחנה דאינו ידוע אם הוא בנו דשמא הוא בן שבעה לאחרון א"כ אין בידינו לכוף את האב שיחזיקנו אצלו ויפרנסנו וימסמס לו ביצים וחלב וע"כ אסורה להנשא משום תקנת הולד וזה ברור מאד:

והנה זה לי זמן רב עלה על לבי בהא דקאמר הש"ס נתנה בנה למניקה מותרת להנשא וכתבתי טעם הדבר אף דהיתומים יכולים לומר שאין מתרצים במינקת אחרת אמנם לפמ"ש התוס' דיש מקום שיועיל נדר האשה שלא תניק והיינו כיון דיש לה הנאה במה שמניקה משום צער החלב תוכל לומר יאסור הנקת הנאה עלי והא דקאמר הש"ס נדרה שלא להניק את בנה כופה ומניקה ואם היתה גרושה אינו כופה היינו דבחיי בעלה מחויבת לשכור מניקה אבל היא אינה מניקה את בנה א"כ כשנתנה בנה למניקה לא עשו חז"ל תקנה כיון דבידה להפקיע את חיוב הנקה ע"י שתאמר קונם הנאת הנקה עלי ואי דתהי' מחויבת לשכור מינקת הא גם עתה שכרה מניקה ואין לנו לחוש שמא תחזור בה המניקה כיון דאם נדרה שלא תניק אין עלי' חיוב רק לשכור מניקה וזאת כבר עשתה ואמנם יש לומר דשייך בזה גזירה נתנה בנה למניקה אטו לא נתנה ובנתנה בנה למניקה בחיי בעלה בזה באמת לא שייך גזירה זו דנגזור אטו לא נתנה בנה למניקה דלא שייך בזה גזירה זו כלל דאם כבר נתנה למניקה בחיי בעלה א"כ בשעת מיתת בעלה אין חל עלי' כלל שם מינקת חבירו ואמנם בזה שייך גזירת חכמים דחל עלה איסור מינקת שהיא בעצמה תניק הולד [ושמא תחזור בה המניקה] ואי דיש בידה להפקיע שיעבוד זה ע"י נדר לאסור הנקה על עצמה הרי גם ביד הבעל להפר נדרה ביום שמעו כמבואר בש"ס שם דלכך סוברים ב"ש דהוא נותן אצבע בין שיני' וא"כ שני הטעמים צריכי והבן זה כי בזה יתיישב לשון הסוגי' דמייתי מרדופה דהבחנה שהיא משום גזירה הא אטו הא לגזירת מינקת בנתנה בנה למניקה שהוא מטעם דחל עלה להניק בעצמה ושמא תחזור המינקת ובזה אתי שפיר דנתנה בנה למניקה דאחר מיתת בעלה דמיא לרדופה ונתנה בנה למניקה בחיי בעלה שייך בזה גזירת שמא תחזור המניקה ודו"ק היטב: