ישועות מלכו על הרמב"ם פב

מעות הלז ניתן לך במתנה ופודה המעשר לעצמו אפי' בדאורייתא מהני, ועיין בר"ש פ"ד דמע"ש דאומר הילך מעות ופדה לעצמו מהני, רק כשפודה בעבור הבעה"ב לא מהני, ומדברי רבינו נראה דבאומר הילך מעות במתנה ופדה מע"ש לעצמו צריך להוסיף חומש כיון שלא נתן לו רק כדי לפדות המע"ש, ועיין בפ"ב דביצה (גבי מקנה קמחו לאחרים] והרשב"א בחי' דעתו דאפי' כשפודה לעצמו כיון שאינו אלא ע"ד הערמה לא מהני בדאורייתא ודוקא לענין חומש סמכינן אבל לענין קרן ה"ז כפודה לצורך בעה"ב, מיהו כשאינו דרך הערמה וא"ל הרי לך פדה לעצמך מהני, ולפענ"ד ג"ז צ"ע, דלכאורה כיון דמע"ש לא ניתן במתנה ולפ"ד התוס' בקידושין דף נ"ו ובב"ק פ' מרובה צריך שליחות א"כ קשה אמאי מהני אפי' כשפודה לעצמו, והנה כ"כ לעיל פ"ד ה' תרומות דבירושלמי בעי אי מופלא סמוך לאיש יכול לעשות שליח ולפ"ז יש ליישב קו' הר"ש (שם בפ"ד דמע"ש] דהירושלמי לטעמי' אזיל אבל אם נאמר דצריך שליחות א"כ ממילא לא מהני בקטן והיינו דפריך שפיר והא אינו זוכה לאחרים, ולכאורה הי' אפ"ל דאפי' למ"ד ממון גבוה מ"מ יכול להקנות במתנה לכשיפדה והפדיון והמתנה באין כאחד, והא דפריך [בקידושין נ"ב:] בהא דנותן מתנה צריך להוסיף חומש לר"מ מי מצי יהיב לי' במתנה והרי החילול והמתנה באין כאחד, די"ל כיון דאינו שלו אז א"צ להוסיף חומש, וכ"מ מבעל הפודה מעשר שני אע"ג דאח"כ נעשה שלו וע"כ כיון דבעת פדי' אינו שלו ומכל מקום יכול לחלל בלא דעת בעלים

ועיין באו"ח סי' שע"ו שנחלקו שם בענין גדול וקטן אי סמוך, ומבואר שם דלרמב"ן העיקר תלוי בקטן דקטן אף שאינו סמוך לא מצי זכי וגדול אע"פ סמוך, ולר"ת איפכא הכל תלוי בסמוך, ולפע"ד תימה גדולה כי המעיין בדברי הרמב"ן בחי' הובא באס"ז לבב"מ מבואר להדיא דתרתי בעי שיהא סמוך וקטן ממש הא קטן שאינו סמוך כיון דל"ל לאבי' זכי' בגוי' מצי לזכות ע"י לאחר ומכש"כ דיכול לתת לו במתנה לעצמו, ולענין אשתו תלוי בפלוגתא דיש קנין לאשה בלא בעלה

ה"י וכן וכו', ומש"כ רבינו דמעשר כשהוא בטבלו ניתן במתנה, בש"ס ב"מ מבואר דעדיף טפי לתת המעות במתנה אלא כשאין בידו המעות ואינו נקנה בחליפין נותן הטבל ומכאן משמע שלא כדעת תוס' חדשים שכתב דאסור למכור הטבל דקמפקע מחיוב דאורייתא דא"כ ה"ה מתנה, ומ"מ י"ל לפ"ד רבינו לעיל בפ"ד דרשאי לחלל פירות על פירות א"כ יתן הפירות במתנה ואחר יחלל, וי"ל דלקוח אינו נפדה ויהי' צריך להוליך גוף הפירות, ועי' בש"מ בפ' הזהב בהא דמטבע נעשה חליפין שהקשה הא כש"כ פירות א"כ יתן הפירות ותירץ דמע"ש ממון גבוה וקשה א"כ לא מצי לתת במתנה ג"כ ואי במתנות שלא הורמו קשה ממנ"פ אי כמו שהורמו לא מצי לתת ואי לאו כמו שהורמו א"כ יעשה מהפירות ולמש"כ דמצי לתת על אחר הפדיון וא"צ להוסיף חומש כיון דבעת הפדיון אינו שלו ניחא דלענין חליפין הדרא סודר למרי', אך לדעת רבינו שכתב בטבלו ולא כתב דיהיב לי' במתנה על אחר הפדיון י"ל דבעלים שפודין בעצמן כמו בנידן רבינו אף שלאח"כ המעשר לאחר צריך להוסיף חומש, ועי' בירושלמי פ"א דמע"ש בקידש אשה במעשר בהמה שתתקדש לאח"ש אי מקודשת למפרע ע"ש ודו"ק

הי"ב הפודה מע"ש, תימא דהא הלכה כרבי מחבירו ובהדיא אמרינן בב"מ נ"ד דלרבי בשבת יאכל ועוד קשה בהא דתנן בפ' בכל מערבין במע"ש והקדש שנפדו דלא נתן החומש וע"כ דמותר, דבאיסור דרבנן אסור לערב, מיהו הא ל"ק כיון דבעינן סעודה הראוי בעו"י [ובחול לכ"ע אסור] די"ל משום תוס' שבת דודאי תוס' שבת נמי חזי [כמו בשבת עצמו] וכן הא דתנן [פסחים פ' כ"ש] דיוצאין במע"ש והקדש שנפדו אע"ג דבאיסור דרבנן אמרינן נמי מהבב"ע אפשר דשבת ויו"ט חד דינא אית להו, ובדוחק י"ל דזה לא מקרי איסור וכשנתן אח"כ החומש איגלאי מלתא למפרע דאין כאן איסור רק דאסור לכתחילה שמא ישכח אבל בנתן אח"כ לא, ומה"ט מברכין ומזמנים עליו, ומ"מ מה שלא פסק כרבי צ"ע וגם לרבי י"ל יו"ט ושבת חד דינא, ועיין לעיל הל' מעשר

הי"ג מעות מע"ש הרב כ"מ לא הראה מקומו, ולכאורה הטעם כיון דאח"כ בירושלים יחזור לחלל על כסף לא מקרי פדי', ונראה ברור דלרבינו ז"ל גם בהא דמע"ש וחולין שנתערבו דתנן בפ"ב דמעשר מביא בסלע מעות ואומר כל מקום שהוא מחולל וחוזר ומחלל על סלע דאינו מוסיף חומש, ובזה מיושב קושית התוס' (ב"מ נ"ד ד"ה ולא] בהא דלא קתני מוסיף חומש ולדעת רבינו ז"ל ניחא ולדינא צ"ע, וקצת ראי' יש בהא לב"ש במע"ש שם אין מחללין גזרה שמא ישהה וקשה הא צריך להוסיף חומש ופסידא מרובה משכרו ומ"מ אין זה ראי' גמורה כיון דהערמה מותר יכול לחלל ע"י אחר

פ"ו ה"ב סלע של מע"ש, דעת התוס' (ב"מ נ"ד ד"ה ולא] דצריך להוסיף חומש ועיין מש"כ בפרק הקודם דלפ"ד רבינו ז"ל אפשר דא"צ להוסיף חומש

ה"ג האומר לבנו, עמש"כ בחי' לאו"ח ה"פ

הי"א תיבה שנשתמש, דברי רבינו תמוהים דמחצה על מחצה לחומרא הו"ל למימר, וראיתי להרב צל"ח שתירץ משום דאוקי הדבר על חזקה, וקשה דא"כ בהי"ב במעות נמי נימא הכי, לכ"נ לפמש"כ האחרונים ז"ל דלא אזלינן בתר רובא דמעות אלא בתר רוב המניחים ובליכא רובא דמניחים אזלינן בתר רובא דמעות והא ודאי דרובא דמעות של כל אדם הוא חולין אלא דברוב מניחים מעשר שבקינן לרובא דמעות ואזלינן בתר רובא דגברי אבל במע"מ אזלינן בתר רובא דמעות משא"כ לקמן דליכא ספיקא דמהאי קופה שנפרשה ליכא רובא כלל ודו"ק כן נ"ל נכון: הי"ד פירות מעשר, עמש"כ לקמן בפ"ד הל' ביכורים בס"ד

הט"ו הזורע בירושלמי חילק בדבר שזרעו כלה נפדה בשער של עתה ובאין זרעו כלה נפדה כשער הראשון וצ"ע על רבינו שהשמיט האי חילוקא, ודע דלכאורה נראה דאיפכא מסתברא דבדבר שזרעו כלה מחמרינן טפי לפדות כשער שהוא עומד בו ומצאתי להגאון מוהר"T ז"ל שהגיה ג"כ כמש"כ ומ"מ דברי רבינו ז"ל צ"ע

פ"ז ה"ד לפיכך אין לוקחין, דעת רבינו ז"ל דכמהין ופטריות אין נקחין בכסף מעשר אבל דעת התוס' ר"פ בכל מערבין דנקחין, ולא ירדתי לסוף דעת המגדול עוז (שהביא הכ"מ] דכל המטמא טומאת אוכלין ניקח בכסף מעשר וכמיהין ופטריות יוכיחו ולפי הנחתם מכאן סייעתא לדעת התוס' דנקחין וע"כ שדעת רבינו דוקא לענין ראשי בשמים איפלגי דהנך ודאי גידולי קרקע נינהו אלא דלאו אוכל הוא בזה שוה כסף מעשר לענין טומאת אוכלין אבל מה שאינו ניקח לפי שאינו גידולי קרקע אין זה ענין לטומאת אוכלין דלענין טומאת אוכלין לא בעינן גד"ק ואפי' מים ומלח מקבלין טומאה וזה פשוט, והא דלענין קור פסק רבינו דנקח בכסף מעשר ובפ"א מה' טו"א פסק דאינו מקבל כבר