ישועות מלכו על הרמב"ם עג

בטל, ויש לדקדק עדיין ע"ז מהא דאמרינן בירושלמי פ"ק דכתובות ובפ"ב דדמאי אלא שיש לעיין בזה והתם איפכא הוי ולקמן בפי"א יתבאר, והנה הר"ש והרע"ב פי' למשנתינו זו ע"ש בדבריהם ובודאי רבינו ז"ל אינו מפרש כפירושם ברישא שהרי בקונה מחבר איירי וכיון שלא פי' ע"כ שניהם מעושרין והרב כ"מ שהביא הא דבכל מערבין אינו מדוקדק דאין זה ענין לפי' רבינו, והא דמייתי בבכל מערבין ע"כ ברייתא אחריתא היא, הן אמת שיש לעיין בהא דרשאי החבר לקנות דמאי לצורך הע"ה דהא מחזיק ידי ע"ע ועיין בפ' הניזקין פלוגתא דאביי ורבא

וחזות קשה אני רואה בדברי רבינו בפ"ח הי"ג מה' ביכורים שפסק כאביי וזה תימא, ולכאורה הי' נראה שסמך על האי מימרא דבכל מערבין דלרבא דגם בדמאי אסור א"כ למה לוקח סתם, ולרבא לא תקשה האי ברייתא דס"ל ה"ט דחכמים חייב לעשר ולאו משום ברירה אבל לדידן דאיפוך ממילא משמע דהלכה כרבנן ועדיין לא נתיישב דעתי בזה ועוד שהרי רבינו לא העתיק כלל האי דינא לפמש"כ, וגם יש לעיין ע"ד רבינו ז"ל כיון דלר"י ור"ל דטבל דרבנן בטל בס' [צ"ל ברוב] ע"כ דלא מפרשי כפי' רבינו ז"ל א"כ מנ"ל לפרש פי' אחר ומ"ש הרב דבירושלמי מפורש כדברי רבינו תמיהני דנהפוך הוא דהא קאמר התם דתלוי בפלוגתא אי מזכה לבעל המעות או לשליח וכ"ז אינו ענין לפי' רבינו ז"ל לכן צ"ע, והנה לכאורה קשה לפי' הר"ש מהא דפסק רבינו בה"ט בה' שאמרו צא ולקח דאם הביאו בערבוב חייב לעשר, ומצאתי בס' מח"א שעמד בזה, ונלפע"ד דדוקא בחבר שקנה כיון דע"ד לחלוק קנה אמרינן ברירה אבל ע"ה שקנה בערבוב אמרינן שמא קנה אותו דבר מתחלה לצורך החבר דהא איירי בעשה שליח לע"ה, ועוד י"ל ואין להאריך

ה"י ע"ה שאמר לחבר, בעירובין לב: מחלק הש"ס בין מלא לך כלכלה ללקוט דאומר לקוט מעשר ודאי והאומר מלא לך כלכלה א"צ לעשר אלא דמאי, לפרש"י ז"ל דקאמר מלא לך כיון דשיעורן ידוע י"ל שמא עישר אבל באומר לקוט ודאי לא עישר כיון דאין מנינו ידוע, אבל בירושלמי פ"ב דמעשרות מבואר דאפי' אמר לקוט עשרים תאנים מעשרן ודאי ואוכל ארעי וע"כ צ"ל דאע"ג דמדתו ידוע מ"מ כיון שלא נגמ"ל למעשר ודאי לא תרם עדיין הע"ה אבל בסיפא מלא לך שפיר אמרינן דעישר כיון דבזה הוקבע למעשר, וכן פי' מהר"א פולדא ומ"מ יש לעיין על רבינו ז"ל למה השמיט האי הפרש בין לקוט לך למלא לך כלכלה, והנה לשיטת רש"י ז"ל דמפרש מלא לך כלכלה דאוכל ג"כ ארעי קשה הא כיון דאינו מעשר אלא דמאי משמע בתרומה א"צ להפריש והרי תרומה קובע (כמבואר לעיל בפ"ג] ואסור לאכול ארעי אחר גמר מלאכה וצ"ל דהאי אוכל ארעי היינו קודם שימלא הכלכלה ולפ"ז יכולין לעשות שלום בין הבבלי לירושלמי בירושלמי קתני לא יאכל ובבבלי קתני יאכל והיינו דאחר שמלא כיון דמפריש דמאי ע"כ שתרם, ממילא אסור לאכול ארעי משא"כ בש"ס דילן [היינו קודם שימלא] וליישב דברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דעיקר החילוק בין כלכלה ללקוט תאנים משום דבכלכלה כיון דמתנה מרובה הו"ל כמכניס לביתם עיין לעיל פ"ה ה"ו דמתנה מרובה לא יאכל עד שיעשר ואע"ג דכאן אוכל ארעי היינו דהתם נגמ"ל ומקח קובע משא"כ כאן דהכונה בעוד שלא נגמ"ל ובזה א"ש וזה כל עיקר עי' היטב בדברי רבינו ובכ"מ שם

פ"יא ה"ט אם רוב מכניסין לבתיהן, עי' מל"מ שנסתפק דאפשר קודם שנגמ"ל כיון דרשאי לאכול ארעי רשאי לאכול אפי' קבע, ודבריו תמוהין דבהדיא מבואר בדברי רבינו בפיה"מ ובפ"ב דמעשרות גבי הי' עובר בשוק דלא ראו פני הבית מותר לאכול ארעי אלמא דקבע אסור לאכול אפי' בשדה וה"נ מבואר בדברי רבינו לעיל בפ"ג הכ"ב במצא כלכלה בדרך ורוב מכניסין לבתיהן אוכל ארעי, ובלא"ה דבריו תמוהין בעיני כיון דלא נגמרה ודאי לא עישר כדלעיל בפ"ג הכ"ב גבי כלכלה דמעשרן ודאי, וכן משמע בפ' בכל מערבין דף ל"ב דמלא לך כלכלה אוכלן ארעי ומעשרן דמאי, דמשמע דכבר אסור וזה פשוט עד שאני תמה על הרב מ"מ שנסתפק בזה, ומה שדקדק ע"ד ר"ש במכשירין אשתמיט לי' דברי הרא"ש בפה"מ בפ"א דמעשרות גם לפ"ד הרא"ש שם ל"ק כלל קו' אך כבר כתבתי לעיל בפ"ד שדברי הרא"ש תמוהין

הי"ג המוליך חטין, הר"א ז"ל הקשה הא הו"ל ס"ס ותירץ הרב כ"מ כיון דאיכא רוב והחמירו חכמים ה"נ בס"ס וצ"ע דין זה, כיון דמצינו דהקילו חכמים בדמאי לגבי תערובות (כמבואר בפ"ק דחולין] ול"ד לגבינות של עכו"ם דהחמירו חכמים כודאי דאורייתא אבל כאן דאינו אלא ספק א"כ אמאי והא הו"ל תרי רובא ומנ"ל להחמיר ובעיקר קו' נ"ל לפמש"כ הט"ז בסי' קכ"ב סק"ח ביו"ד דהו"ל כמזיד וה"נ א"כ א"ש טובא וה"נ משמע בהא דאסור למכור דבר איסור לנכרי [אפי' בספק איסור דאין לעשות ס"ס בידים עי' יו"ד סי' נ"ז בש"ך ס"ק נ"א] והנה דעת הר"א ז"ל דשרי ונלפע"ד דסמך על ירושלמי כאן דגרסינן התם דבעינן) החזיק (דע"ה טחן] דאלמא כל שלא נודע אם טחן שם ע"ה אין אוסרין מספק וראיתי למי שהקשה ע"ד הר"א מהא דנותן לפונדקית דחיישינן לחלופי] ולמש"כ ל"ק כלל דהתם כיון דאין הפונדקית מתענה בע"כ שיש לה גם פירות אחרים אבל הכא ל"ל למיחש שמא טחן שם ע"ה והו"ל כספק על עיין ביו"ד [סי' נ"ז] וזה נ"ל ברור בדעת הר"א ז"ל, והנה למש"כ דגם בדמאי מהני ס"ס א"ל לדעת הסוברים דספק אחד בגופו ספק אחד בתערובות מותר מהא דנתערב א' בק' [לעיל בפ"י ה"ח] דמלבד דכ"כ לעיל בפ"י דאין הכל מודים בפי' של רבינו ז"ל אף בלא"ה לק"מ כלל דהתם ע"י תערובות כיון דאינו בטל מטעם דשיל"מ ל"ה ס"ס דא"צ לעשר אלא לפי חשבון שיש לו פרנסה ממ"א אך מהא דמע"מ דמאי דהלכה ט' קשה לכאורה הא איכא ס"ס שמא הכניס לבתיהם ומותר לאכול ארעי ואת"ל ע"ד למכור שמא עישר ומה שתירץ הרב מל"מ לשי' אזיל דס"ל מותר לגמרי אבל למש"ל דרק לענין ארעי קשה, וי"ל למש"כ התוס' [ב"ק י"א ד"ה דקא] היכי דספיקי (סתרי אהדדי] אסור ה"נ כיון דאח"כ אם נימא [דלא הוקבעו] הו"ל ספק להיפך לענין ת"ג עיין לעיל פ"ג הכ"ב] וכיון דא"צ לתת לכהן שמא הוקבע אזלינן גם בהא להחמיר, מיהו לעיל בפ"ב כתבנו דצריך לתת לכהן וי"ל, ודע דמקום שרוב נכרים לדעת רבינו ז"ל דפי' נכרי פטורין לגמרי אזלינן בתר רובא אפי' לדעת הכ"מ דלא החמירו בדמאי מטבל גמור והו"ל כתשע חניות דשרי למאן דפטר לגמרי

הט"ו המפקיד פירותיו, עיין בכ"מ מש"כ בביאור הירושלמי לדעת רבינו ולא נראה כן שם, וע"ש דמשמע דאע"ג דמפריש מספק מ"מ אינו נוטל דמים [מן השבט]

פי"ב ה"ב אע"פ שהוא אוכל ע"פ בשבת, הנה מבואר בדברי רבינו דצריך לעשר במ"ש על מה שאכל בשבת, וקשה טובא כיון דאין מפרישין על האבוד [כמבואר לעיל פ"ו ה"ז] האוכל טבל אע"פ שמפריש אח"כ על מה שאכל אינו מועיל כלל א"כ מה מהני מה שמפריש אח"כ על מה שאכל, אפי' למש"כ לעיל בפ"י ה"ד מה' תרומות בדעת רש"י ז"ל דאוכל טבל מחויב להפריש היינו משום גזל השבט, אבל כאן בדמאי ל"ש גזל השבט דהממע"ה, אלא כיון דאסור לזרים צריך ליתן שלא יבוא