ישועות מלכו על הרמב"ם סב

לשמש בקושי אבר ואע"ג דהמשמש באבר מת פטור ממיתה וממלקות מ"מ נאסרה לבעלה ואסורה לאכול בתרומה **(לרבינו בפ"א מה' איסורי ביאה שחוף וסריס חמה אחת היא וסריס חמה לרבינו הוא משמש באבר מת וע"ש בתוס' סוטה ודעת הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' ה' דסריס חמה משמש כשאר בנ"א ועיין לרבינו בפ"ו ה"ב מה' יבום וחליצה וצ"ע למ"ל דא"ר להוליד ת"ל דאין ביאתו ביאה ומשמש מת ביבמתו ודאי דאינו קונה ועי' סוטה כ"ו ברש"י ד"ה קמ"ל, ורבינו מפרש כפשוטו אף בלא בר הכי הוא מ"מ שותות ומזה הויא מקורו וצ"ע. המגיה.)** אבל דעת התוס' בסוטה (כ"ו ד"ה שחוף] דשחוף היינו שאינו ראוי להוליד אבל מ"מ יכול לבעול בקושי והרב יש"ש כתב דאפי' לרבינו מ"מ אינה אסורה אלא מדרבנן ובחי' לא"ע השגנו על זה וכתבנו דאסור מדאורייתא

פ"ט ה"א האומר לאשתו וכו' אסורה לאכול בתרומה מיד, רבינו לא חלק בין תרומה דאורייתא לדרבנן והיינו כיון דהספק נולד בדאורייתא ג"כ, והנה הלח"מ בפ"א מהל' נזירות תמה הרבה ע"ד רבינו מהא דבסוכה פסק עשאו לבע"ח דופן לסוכה כשר ובש"ס פסל ר"מ משום שמא ימות הרי אפי' לשמא ימות לא חיישינן, עוד הקשה על רבינו דבהל' מעשר פסק דהלוקח יין ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה אסור בתרומה דאורייתא אבל בתרומה דרבנן משמע דשרי ולא חיישינן שמא יבקע הנוד, ובש"ס מדמה שמא יבקע הנוד לשמא ימות, וכאן נראה דאסור אפי' בתרומה דרבנן, והנה קושי' השני' י"ל לפמש"כ האחרונים דכל היכי דספק נולד בדאורייתא ורבנן אזלינן להחמיר וכן מבואר בדברי רבינו בפרק הקודם הי"ב דספק זונה או ספק א"א אסורה לאכול בתרומה דרבנן גזרה שמא תאכל בתרומה דאורייתא והיינו כיון דהספק נולד על הדאורייתא ודרבנן א"כ ה"נ כיון דמספ"ל אם היא א"א הרי הספק נולד על תרומה דאורייתא ודרבנן, ואע"ג דס"ל לרבינו דתרומה בזה"ז דרבנן, מ"מ לענין ספק דינו כדאורייתא נמי כמו שהוכחתי לעיל פ"א ה"כ אבל בלוקח יין דאין הספק אלא על היין זה ספק דאזלינן להקל [בתרומה דרבנן], ולענין מה שהקשה מהא דעשאה לבהמה דופן לסוכה, נלפע"ד לחלק לפמש"כ התוס' קידושין דף מ"ה: ד"ה בפירוש] דלא חיישינן שמא ימות אלא במקום שאם יעבור יעשה האיסור למפרע א"כ ניחא דדוקא הכא דחיישינן שמא ימות וזרה אוכלת בתרומה אבל בעשאה לבהמה דופן גם אם תמות אין כאן איסור למפרע אלא דמכאן ולהבא אין לו סוכה ודמי ממש למה שכתבו התוס' בקידושין שם דמותר לישא קטנה ולא חיישינן שמא [יקדשה אבי'] דבכל עת שבא עלי' היא היתר דמוקמינן אחזקה שלא נתקדשה, ואע"ג דאפשר שיקדשנה באמצע ביאה מ"מ אין האיסור עתה ואע"ג דנמצא שעושה איסור גם על הכניסה מ"מ אינו איסור מצד עצמותה רק שעי"ז יעשה האיסור מכאן ולהבא א"כ ניחא כן נ"ל ברור לדעת רבינו

ה"י יראה לי שאם משך, הרבה בעל מח"א תמה על דברי רבינו דבהל' איסורי מזבח כתב דאינו אתנן עד שימשך אע"ג דד"ת מעות קונות [לא] אזלינן בתר קנין דאורייתא ולמה כאן מחמרינן כיון דד"ת מעות קונות אע"פ שחכמים עקרו הקנין, לפענ"ד דלק"מ דבלא"ה אי אפשר לומר דקנין דרבנן (קלוש] ולא מהני דהא (הכא איירי] בתרומת כרשינן דרבנן, אמנם עיקר טעמו של רבינו כמ"ש הר"י אבן מיגא"ש בפ' כל הנשבעין דהתובע לחבירו נתתי לך מעות על מקח תן לי המקח צריך לשבע אע"ג דאין עליו רק קנין מי שפרע דכל כמה דלא קבל עליו מי שפרע קנין גמור הוא מבואר דחכמים לא עקרו הקנין מעות רק באופן שקבל עליו מי שפרע ואם לא קבל עליו מי שפרע קנין המעות במקומו עומד, ולכן בנותן מעות על הבהמה ודאי אסורה לאכול בתרומה שהרי מסתמא לא יחזור הקונה כמש"כ התוס' גטין דף ל"ד גבי התראת ספק וכשימשוך ובפרט כשלא יקבל עליו המי שפרע תהי' הפרה שלו למפרע לכן אסורה לאכול אבל באתנן כיון דקיי"ל דמקח שנעשה באיסור אין בו מי שפרע וממילא הקנין מעות אינו קונה כלל, וכן במעילה, לכן ס"ל לרבינו דלא אזלינן בתר דאורייתא, אבל כאן גם חכמים לא עקרו הקנין, וכל שלא קבל עליו מי שפרע הרי זה מקח גמור בפרט כשמשך אח"כ קנה למפרע וזה ברור, אדרבה מדברי רבינו ז"ל יש ללמוד שלא כדברי הרב מח"א דאל"כ הו"ל למנקט רבותא יותר דאפי' משך הישראל פרה מכהן לא יאכילנה תרומה א"ו דבזה ודאי אזלינן בתר דרבנן רק במעות דכל שלא קבל מי שפרע הקנין בתקפו וכן מבואר להדיא מדברי הרי"ף בפ' הזהב ובש"ע חו"מ סי' קצ"ח ובחי' לחו"מ סי' הנזכר הארכנו בזה בס"ד

פ"י ה"א זר שאכל, הנה דעת רבינו לפסוק כרבא בשבת ס"ט: דאפי' הזיד בלאו ושגג במיתה חייב בחומש ומדלא חילק כאן כמו שחילק לקמן בה' ה' בין התרו בו ללא התרו בו נראה דכל ששגג במיתה אף שהתרו בו בלאו משלם קרן וחומש [וצ"ל. דבה"ה איירי בהזיד בלאו ובמיתה] ואע"ג דחייבי מלקות פוטרין מתשלומין צ"ל או כמש"כ התוס' בפסחים פ' כל שעה ובכתובות פרק אלו נערות דבתשלומי תרומה ל"ש קלב"מ דהוי כפרה או כמש"כ בירושלמי תרומות פ"ז דגזירת הכתוב הוא בתרומה דלא אמרינן בי' קלב"מ ע"ש, הן אמת דדברי הירושלמי רק לר"ל דאף ח"מ שוגגין פטורין וע"כ דתרומה גזירת הכתוב דאינו פוטר אבל לר"י דשוגגין אינו פוטר א"כ י"ל דקרא איירי בשוגג ולא התרו בו עיין פא"נ

והנה בהל' ז' כתב הרב בכ"מ דטעמא דרבינו דמחייב באוכל תרומה ביוה"כ משום דלא קיי"ל כרנבה"ק ומשמע דאם התרו בו משום יוה"כ לדידן דחייבי מלקות פוטרין פטור, ואין זה נכון לשיטת התוס' דתשלומי תרומה הוי כפרה והא דרנבה"ק כבר פי' בתוס' דאיירי במזיד דלא הוי כפרה ועדיין קשה דהרי בירושלמי תרומות פ"ו פריך דאכל תרומה במזיד ושגג בחומש ילקה ויתחייב חומש כמו בשגג בכרת והזיד בלאו לר"י ותירץ זעירא דצריך כל שגגה ועיין בר"ש דזה לאביי בשבת ס"ט: דבתרומה צריך שישגוג בלאו ובמיתה וממילא לדידן דקיי"ל שם כרבא א"כ ילקה וישלם, ומדברי רבינו ל"מ הכי ואפ"ל דגלי קרא להיפך [דהכא לכ"ע צריך כל שגגה וע"ש במה"פ]

והנה יש לעיין בהא דקאמר התם בירושלמי הזיד בתרומה ושגג בנזיר פלוגתא דר"י ור"ל והיינו בלא התרו בו והרי לר"ל דגלי קרא דבתרומה ל"א קלב"מ כמבואר שם בירושלמי וי"ל כיון דלר"ל במזיד לא שייך כלל חומש [דס"ל דצריך שישגוג בכרת ובלאו] לא שייך גלי' דגלי רק בשוגג אבל לא מזיד] אבל לדידן שפיר י"ל [דגלי קרא וראיתי לרמב"ן כתובות במלחמות שכתב דלא שייך גלי קרא כיון דאינו אלא בשוגג, ולפע"ד הא אף במזיד ובהתראה חייב חומש לדידן דקיי"ל כרבא בשבת ס"ט: א"כ ממנ"פ בין לאביי בין לרבא ניחא, והנה לשיטת התוס' משום כפרה אפשר דחייב מלקות וחומש כמו לר"י בחלב לדברי הירושלמי, ואפשר דמ"מ כיון דפתיך בי' תשלומין אינו לוקה ולא דמי לחלב דאין בו תשלומין ומ"מ מש"כ נראה, ועוד נראה דאפי' בהתרו בו מ"מ א"ח מלקות,