ישועות מלכו על הרמב"ם מג

והנה דעת הרי"ף בפ' במה אשה נראה דכל שאינו ארוג לא מיתסר כלל דבגד היינו ארוג וכתיב ובגד כלאים שעטנז מיהו היכי דקשר חוט בבגד כיון דנעשה כולו איסור ה"ז כלובש בגד כלאים אבל בקושר חוט צו"פ יחד לא מיתסר ודרך נכון הוא ולפ"ז נראה דגם הוא סבר דנוז היינו שמתאחה לכן צריך קרא להתיר כלאים בציצית

הי"ז לא יניח אדם ביצה כשהוא חמה מבואר בירושלמי דמותר לתת עליו כלאים שלא יטנפו בגדיו והיינו כהא דאמרינן בשבת י"א ע"ב דאצילי טינוף לא חשוב מלבוש ודווקא שלא יצטער מגשמים או מחמה מקרי מלבוש וזה שלא כדברי הטו"ז והש"ך ביו"ד סי' ש' סק"ח ומצאתי שקדמני בזה הגר"א ז"ל ולפ"ז הא דתנן במס' כלאים פ"ט מ"ד דאסור לתת על כתיפו מרדעת להוציא את הזבל היינו בעושה שלא יצטער בשרו מזבל שנפשו קצה בזה אבל בעושה שלא יטנפו בגדיו מותר וזה שלא כדברי הגאון מוהרעק"א בהגהותיו למשניות גם הגר"א ז"ל כתב בזה ולא מסתבר ע"ש והעיקר כמש"כ

הי"ט אין איסור משום כלאים, ודע דל"ד להתחמם אלא אפי' בקשים כל שלובש כדי להתנאות בו אסור ולא נתכוון רבינו להתיר אלא בשעושה לצורך שום תשמיש ומש"כ רבינו דמותר לתת סמרטוט של שעטנז לרטי' או לאספלנית כתב הכ"מ דכן משמע בירושלמי סוף כלאים וצ"ע דשם משמע להיפך דבעי התם בהי' לו פצעות מהו לתת ספלוני דעמר על חד וספלוני דכיתן על חד הרי להדיא דגם באיספלנית אסור ואע"ג דמסיק התם דשרי היינו מטעמא דמסיק לפי שאין הפשתן והצמר מחובר אבל בסמרטוט דהוא כלאים אסור לתת על המכה והוא שלא כדברי רבינו איברא דיש לחלק בין היכי שהסמרטוט מונע שלא יחככו מלבושיו את המכה ויכאיבו לו ובין היכי שעושה רק לרפואה מ"מ ראי' לדברי רבינו לא ידעתי היכי, והנה בהא דמטפחת ידים שפסקו. הפוסקים לאיסור אע"ג דבמתניתין דפרק בתרא דכלאים לא נמצא דרק ר"א אוסר אמנם סמכי על הירושלמי דאמרינן כאן דרב פסק כר"א ומשום דמחמם ידיו וצ"ע דרב לטעמי' דס"ל דשא"מ אסור אבל לא לדידן ואפשר כיון דבירושלמי לא נמצא מי שיחולק עליו לכן פסקו כמותו ומ"מ נ"ל בכלאים דרבנן יש להקל וכמוש"כ המג"א בסי' שי"ד בשם תה"ד דפ"ר באיסור דרבנן שרי אע"ג דהמג"א חלק עליו מ"מ בחי' המאירי לשבת כתב כתה"ד ובלא"ה הא כאן משמע דלחכמים מותר אף בכלאים דאורייתא, עוד נ"ל לתת טעם לשבח שפסקו כר"א לפי שסמכו על מימרא דביצה דף ט"ו, גבי דבירזנא ע"ש וגם לר"א לא שרי אלא שאין דרך חימום בכך הא לא"ה אסור אע"פ שאינו מתכוין: הלכות מתנות עניים

פ"א ה"א הקוצר את שדהו לא יקצור, ויש לעיין בהניח מקצתו לפאה ואח"כ כילה לצורכו ונאבד או נשרף אי לקי מי נימא דתכף כשהניח לפאה כבר קיים המצוה ואם אח"כ גזל ונטלה לעצמו אין זה אלא כשאר גזל עניים ואינו לוקה א"ד דכ"ז שלא נטלו העניים וזכו בו כל שנטלה לעצמו עבר על ל"ת דפאת שדך לא תלקט, ולכאורה נראה דתלי בפלוגתא דקמאי אי בצדקה אמירה לגבוה כקנין דלדעת הסוברין דאמירה לגבוה כקנין תיכף הוא של עניים אבל לדעת הסוברין דאינו כקנין אלא שאסור לחזור בו א"כ מקרי קצת שלו ואם כילה עובר על לאו ולקי, וא"ל מהא דפאה פטורה ממעשר אלמא דנחשב לגמרי כממון עניים דהא גם לר"י דס"ל בס"פ אין בין המודר דהפקר לא נפיק מרשותי' עד דאתי ליד זוכה מ"מ פטור ממעשר, ומיהו מהא דכתב רבינו בפ"ו דעניים נוטלין בע"כ משמע דלגמרי מחשיב של עניים דאל"כ אין להם רשות ליטול הלקט רק הב"ד כופין אותו שיתן

אמנם בש"ס חולין פ' הזרוע ובתוספתא דפ"ק דפאה לא נזכר דעניים נוטלין בע"כ רק שמוציאין מידם והיינו ע"י ב"ד ואפשר דרבינו ס"ל כהסוברין דאמירתו לגבוה בצדקה הו"ל כקנין גמור משא"כ לשי' הרשב"א ועיין בפ"ק דנדרים באיבעי דיש יד לצדקה ולפאה שכתב הרשב"א דשוין הן ומ"מ גם אם נימא דפאה דין צדקה יש לה ולא נפקא מרשותי' עד דאתי לרשות זוכה מ"מ אם הפריש פאה ואח"כ נשרפה אע"פ שנשאר עוד תבואה. במחובר א"צ לתת פאה אחרת דמ"מ יצא י"ח, וא"ל מהא דפ"ב דנדרים בקונם לבריות דמ"מ יכולים להנות מלקט שכחה ופאה ואמאי הא כמו דלר"י אסור בהפקר ה"נ לדידן בפאה (חסר)

התולש זה סתמא בתו"כ פ"א, והנה דעת ר"י בחולין פ' ראשית הגז דתולש פטור דלאו קציר הוא ונראה דמודה ר' יוסי דאם קצר כדרכו ואח"כ תלש כל שדהו דעובר על ל"ת וכ"מ בפ"ב מ"ז דפאה דוקא שכבתה הרוח פטור שחובת פאה בקמה [אבל בדידי' דומי' דרוח בלי קצירה חייב], אמנם בדעת רבינו לא נתברר דבפ"ד ה"ב גבי לקט נראה שפסק כר"י והנה רש"י בחולין שם פי'] בהא דמייתי ברייתא דתולש חייב היינו בפולין ועדשים דאורחי' בתלישה וצ"ע דבתו"כ קאמר להדיא בתבואה, והי' נראה מזה דגם בתבואה דהיא חמשת המינים שייך דרכו [בתלישה] כגון שיש תבואה בין סלעים וקוצים וכיו"ב, וזה נראה קצת כדעת רבינו שכתב בפ"ד אהא דתנן בפ"ה דפאה הי' קוצר מלא ידו תולש מלא קומצו היינו במידי דדרכו בתלישה ג"כ בתבואה [ע"כ דגם בתבואה משכחת דרכו בתלישה] וראיתי להרב בקרבן אהרן פ' קדושים שכתב אהא דתנן תולש מלא קומצו כגון עדשים ופולין, ולפענ"ד צע"ג דנראה דאין לקט נוהג כלל רק בה' מינים, תדע דהא אפי' באילנות דחייבין בביכורים אינו נוהג וכש"כ בזרעים דלדעת קצת פוסקים ז' מינים שחייבים בביכורים נוהג בהן תו"מ, וראיתי בה"ג הל' פאה שכתב דכל מאי דחייב בפאה חייב בלקט דילפינן בג"ש ותמיה לן דבהדיא מבואר בחולין קל"א דאין לקט נוהג באילנות אף הנך דחייבין בפאה ולדעת בה"ג נוהג פאה מדאורייתא אף באורז ודוחן כדעת רבינו ושלא כדעת התוס' (שבת ר"פ כלל גדול] ומשמע דגם באילנות נוהג פאה מדאורייתא ובלקט פטור וכן הוא בתוספתא פ"ב דפאה, ומדברי רבינו שכתב [כאן בה' ו'] בשכחה תבואה וכיו"ב וגבי לקט לא כתב אלא דבתבואה חייב ולא באילנות לשון זה מורה דגם בזרעים וירקות אין חייב בלקט עיין בר"ש פ"ו מ"ט דפאה דלכאורה משמע דבשום ובצלים חייב בלקט מיהו יש לדחות דעל תבואה וכרם קאי וכן הוא בתוספתא שם ועי' בפי' מהר"י מלכי צדק שם לכן צ"ע

ה"ב וכשם שמניח, הנה דעת רבינו ז"ל לפסוק כר' ישמעאל והטעם בזה דלרבנן דא"צ להפריש אחר השינוי כגון שטחנו לא דרשינן תעזוב יתירא ולא הו"ל נל"ע דהו"ל ל"ת שקדמו עשה, מיהו איכא לעיוני דהא בפ"ג דמכות אמרינן במשכון דלא לקי דאי שרפו כיון דמחויב לשלם א"א לוקה ומשלם, והנה במזיק מתנות כהונה או מ"ע דעת הר"ן ז"ל דפטור לגמרי מדיני אדם ודעת רבינו בפ"ט מה' ביכורים] ותוס' דצריך לשלם אלא דהו"ל ממון שאין לו תובעים דיכול לומר שיתן לעני אחר, והנה לשי' זו כיון דמחויב לשלם ממון לא מקרי