ישועות מלכו על הרמב"ם כח

כמוש"כ ודברי התוס' רי"ד המה יחידאי גם רבינו לקמן בפי"ד לא חילק בכך ומה שהקשה המל"מ בפי"ז מה' שגגות יתבאר שם בעזהי"ת

ה"ה הבא על בת אשתו, הנה רבינו ז"ל [ונמשכו אחריו מוני המצוות] מנה לבתה וב"ב ובת בנה לג' לאווין אבל רש"י ז"ל בכריתות דף י"ד: בהא דתנן ריב"נ אומר הבא על חמותו שהיא אם חמותו ואם חמיו וחכ"א כולן משם אחד ופרש"י ז"ל לאו אחד וכ"פ רבינו בפ"ד מה' שגגות דהבא על בתה שהיא בת בנה א"ח אלא אחת, ואני תמה על רבינו דמנה לג' לאווין דהא בקרא הכי כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את ב"ב ואת בת בנה ל"ת ובירושלמי סנהדרין פ' אלו הן הנשרפין אמרינן בהדי' דלריב"נ מקשינן ב"ב ובת בנה לבתה ונחשב לג' לאוין ורבנן ס"ל להיפך דמקשינן מה ב"ב וב"ב כיון דלא נתחלקו לא נחשב לב' לאוין אף בתה נחשב רק ללאו אחד ובש"ס כריתות הנ"ל ילפינן משארה הנה זימה היא דהכתוב עשאן אחת עכ"פ מבואר בירושלמי דלרבנן ליכא אלא לאו אחד בבת בנה ובת בתה ושיעור הכתוב שלא לבעול נכדת אשתו בין מבנה בין מבתה ולא מצאתי למה מנאה לשני לאוין כיון דמבואר בירושלמי להדיא דליכא רק חד לאו ולרש"י גם בתה לא נחשב ללאו מיוחד וצ"ע

ה"פ אונס והנה באשה דעת קצת הפוסקים דלא אמרינן בה יהרג ואל תעבור וכן בהי' מקושה והנה באשה שזנתה להצלת נפשות דעת האחרונים דאע"פ דאנוסה מקרי מ"מ אסורה לבעלה ואנכי לא אבין דמ"ש דלשלמים דמקרי אנוסה כיון דעשתה להצלת נפשות א"כ למה לא תהי' אנוסה גם לגבי בעלה וע' חי' הרשב"א כתובות גבי אשה שנכבשה אע"פ שהשתדלה כדי למצוא חן מ"מ מקרי אנוסה אמנם מחוורא דההיא מילתא תליא בפלוגתא דקמאי גבי סיקריקין אי מחשב אונס, ומש"כ בס' אבני מילואים דבנתקשטה למצוא חן אסורה לבעלה כיון דהדין דתיהרג ולא תעבור הוא תימא דוודאי אפי' היכי דהדין יהרג ואל יעבור מ"מ מקרי אונס תדע דלהרמב"ם בכל גוונא תיהרג ואל תעבור ומ"מ בלא נהרגה מקרי אנוסה ולא מיפסלא לשבועה ומ"מ לענין דינא יש להחמיר

ובהא דאמרינן באשה שתחילתה באונס וכו' יש לעיין קצת לדעת הסוברין דבאשה ל"א תיהרג ולא תעבור ואיכא למידק מהא דמנחות פר"י בנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק זיל בתר מעשיו וע' בהשגות פ"ב מה' שבת דרבינו פוסק כרבה דפטור וראיתי בהפלאה שכתב להקשות מהא דלא אפשר וקמכוין ולפענ"ד ליתא דהתם ליכא סכ"נ ולעיקר הקו' יש לחלק לישב [עי' ישועות ישראל סי' כא] לחלק בין אונס לחולה דחולה הו"ל כעשה דוחה לל"ת אבל אונס טעמא אחרינא איכא א"כ א"ש דחולה בשבת דדחוי ולא נשאר רק המחשבה אבל כאן דהוא מצד אונס י"ל דזה לא מקרי אונס תדע דהא כפאוהו לגרש ונתרצה מותרת וה"נ לא מקרי אונס ואין זה ענין להא דשבת ובהכי נמי מסתלק קו' ההפלאה מלא אפשר וקמכוין, ואפי' לדעת התוס' דאינה מחויבת מ"מ לאו וחי בהם תדע דהא אמרינן בריש כתובות והא איכא צניעות ולדעת רבינו אסור לה למסור ואפי' לדעת התוס' במתכוון להנאת עצמה א"ו כדפרשתי

הי"א כל דעת התוס' דלא נאסרה במשמש באבר מת רק בשחוף דאינו ראוי להוליד אך דעת רבינו אינו כן ונראה דאסור מדאורייתא לא כדעת היש"ש דאינו אלא מדרבנן דהא רבינו פוסק בפ"א מה' סוטה דשחוף מקנין לאשתו ושותת מי המרים דמוחקין את השם ע"כ דמדאורייתא אסורה והנה לשיטת התוס' דאיכא בח"ל דכהונה לאו דלא יחלל א"כ משמש מת בח"ל דכהונה ילקה משום לא יחלל אלא דרבינו לשיטתו דאינו לוקה משום ל"י

הי"ב הבא וכו', ע' תוס' כריתות דף י"ב ד"ה באין דבנפל מן הגג ונתקע פטור דהו"ל אנוס וקשה טובא דהא חזינן מה דהוי אונס לגבי ממון ל"מ אונס לגבי עריות כדחזינן גבי הניח להם אביהם פרה שאולה עי' תוס' ב"ק כ"ז: ד"ה ושמואל ובמעילה ותרומה כה"ג חייב כמבואר להדי' בפ"ז דתרומות וכן בנשאת ע"פ ב' עדים והרי בנפל מן הגג חייב בנזקין ע' ב"ק סו"פ כיצד ומכש"כ דחייב בעריות וצע"ג

ה"כ מי שהוחזק בשאר בשר, הנה בענין הוחזק ל' יום עי' בח"מ סי' י"ט שהקשה מהוחזקה נדה דלא בעינן ל' יום ועיקר נראה לחלק דשאני דבר שבערוה אבל היכי דע"א נאמן וודאי דא"צ ל' יום ולהכי בנזיר ובחלב לא בעינן ל' יום וכן בסוטה הה"ד וזה ההפרש וראיתי לבעל ש"ש שהאריך ודעתו דצריך דווקא ל' יום והא ליתא ומש"כ הבית שמואל דתוך ל' מהני אמתלא בנדה ולא ברירא לי אחרי שעברה עברה והא דאב שאמר הוא נמי מה"ט דמדינא אין ע"א נאמן וחידוש הוא ולא נאמן לקטלא ואפי' חזקה לא מהני דחזקה זו איתרע שהרי נודע שהיא לא ידעה וע"פ דיבורו הוחזקו בע"כ וכ"מ בדברי רבינו וכ"ז דלא כהש"ש ודו"ק

פ"כ הנה מבואר דהנך דאסורין מחמת אישות אין הפרש בין קידושין לנשואין אכן מדברי התוס' יבמות ב: ד"ה בתו נראה דווקא נכנסה לחופה ואני תמה ממשנה ערוכה בקידושין דהמקדש אשה ובתה או אשה ואחותה משמע דבקידושין גרידא לא תפסי קידושין וכן מהא דאמרינן בפ"ק דיבמות דלא מצינו חמותו ממאנת ופריך בקטנה ות"ל דאפי' בתה נתקדשה פחותה מבת ג' מ"מ כיון דבפחותה מב"ג אין לה חופה א"כ אינה צרת ערוה רק צרת ת"ל וזקוקה ליבום ותו מהא דתנן בפ"ג דיבמות ג' אחין שנים מהם נשואין אשה ובתה או אשה ואחותה ומת אחד מהם ר"ש פוטר בשניהם מחליצה ויבום ואמרינן שם דטעמא דר"ש משום דכתיב באשה ואחותה לא תקח לא יהי' לך ליקוחין אפי' באחת מהן והרי זיקה לד"ה לא הוי ככנוסה עי' יבמות כ"ט ואפי' מאמר איננו ככנוסה, וראיתי לבעל בית מאיר שעמד בזה מהא דיבמות דף כ' בשומרת יבם שמתה ע"ש והא לא מוכרע כלל דמדרבנן וודאי מודה דאסור אבל מהא דר"ש פוטר וכן מהא דאין קידושין תופסין מוכרח דהיא ערוה גמורה ובדוחק י"ל דמודי תוס' דכרת יש דעריות הוקשו אלא לענין מיתה כתיב אשר ישכב אשה ובתה ולר"ע דהיינו חמותו א"כ משמע דווקא בביאת שתיהן אבל מסתימת דברי התוס' ל"מ הכי וצ"ע מ"מ העיקר כדברי רבינו

והנה בר"פ נושאין על האנוסה מבואר דקרא דלא יגלה כנף אביו איירי בש"י של אביו ולעבור עליו משום ג' לאוין ולפ"ז במזיד לוקה ג' ורבינו השמיט לאו זה ממנין המצות וכן הסמ"ג וכמדומה שהיש"ש עמד בזה ולכאורה יש לומר דרבינו אזיל לשיטתי' שהשריש בס' המצות דבריבוי הלאוין לא יתרבו המלקות ודוקא בב' איסורין כמו א"א וחמותו דיש מציאות על כל אחד לחול אבל בהרבות הלאוין על ענין אחד אינו לוקה על כל אחד ואחד וע' בכ"מ בפ"א מה' שבועות בשם הריב"ש דהנשבע לשקר על להבא דאע"ג דעובר ג"כ על בל יחל מ"מ אינו לוקה אלא חדא אע"ג דהתם יש מציאות לאחד לחול בלי חבירו דהא על נדרים איכא בל יחל גרידא ובשבועה דלשעבר איכא לאו דשבועה בלי בל יחל מ"מ