ישועות מלכו על הרמב"ם כג

בכל איסורין ואפ"ה וודאי בטיל כמבואר בכמה משניות, ויש מקום עיון קצת דהא בשאור בל תקטירו מבואר בש"ס דאסור בתערובות ומשום היתר מצטרף לאיסור ומבואר בדברי רבינו הל' איסורי מזבח פ"ה דלא בטיל כלל וביותר מבואר כן בדברי רבינו פי"א ה"י מהל' מ"א דאם נתערב ביין מעט שאור או דבש הואיל ואינו ראוי לנסך ע"ג מזבח דינו כיין מבושל ומשמע דאפי' טיפה דבש בחביות יין, ויש לדקדק נהי דבאיסור הקטרה או ניסוך ע"ג מזבח היתר מצטרף לאיסור מ"מ למה לא יתבטל במאה או באלף, שוב ראיתי להריטב"א בחי' לע"ז פא"מ שכתב להקשות ע"ד רבינו מנ"ל דפסול לגבי מזבח הא היתר בהיתר בטל, וא"י מה ענין זה להיתר בהיתר דהתם בעת ההיתר לא נתבטל אבל כאן תיכף שהקדישו ע"ג מזבח או שמנסכו מתבטל ואין להקשות ע"ד הריטב"א מהא דפ"ק דכריתות דאמר בר קפרא אלו הי' נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ואין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כל שאור, דהתם כיון דניכר ריחו וודאי אסור כמו במאכל כשמרגיש הטעם ה"נ בדבר העשוי לריח כשמרגיש בו הריח, אבל מה ענין זה לניסוך יין ע"ג שיתין, ונ"ל בדעת רבינו שיש לו שיטה אחרת כי בריש פ"ו מה' איסורי מזבח כתב דהמעלה מבשר חטאות או שיירי מנחה בשאור או דבש לוקה ועיי"ש בהשגות הראב"ד ז"ל שהשיג ע"ז אבל דעת רבינו הוא דמה שדרשו בפ' כל המנחות דהמעלה מכולן עובר בל"ת היינו שהעלן במעט דבש א"כ נראה דקראי דדרשינן כל שממנו לאישים בבל תקטירו היינו שכל שממנו לאישים אסור להקטירן בדבש ולמה דקיי"ל בפ' הנזכר כל ששמו קרבן הנה האזהרה שמה ששמו קרבן אסור להקריבן בדבש א"כ נראה דל"ש בזה ביטול דהו"ל כמו כלאים דל"ש ביטול כיון דעיקר האזהרה שלא נקרב קרבן שיש בו מעט דבש ודמי הא מילתא להא דתנן במנחות דאם נתן מעט שמן על מנחת חוטא דפסולה ול"ש בזה ביטול שהרי גוף המנחה נפסל וה"נ כיון דגלי קרא שיש איסור להקריב קרבן עם דבש האיסור על גוף הקרבן ותדע שהרי אם הקריב לשם עצים שאור ודבש לא לקי כמבואר בדברי רבינו שם ה' ג' ובנפל קורט של דבש לקטורת אף שנפל מאליו נפסל כל הקטרת אף שאין שום איסור על הדבש שהרי לא נתכוין להקטיר כלל א"ו דהאיסור על הקרבן ול"ש בזה ביטול והא דאמרינן בפ' א"ע דשאור בל תקטירו הוא משום היתר מצטרף לאיסור היינו כי לפי המבואר בדברי רבינו אין האזהרה אלא על דבר ששמו קרבן להקריבו עם שאור או דבש וכן שאור או דבש גופי' יש בהם ל"ת שלא להקטירן אבל אם הקטיר שאור או דבש שאין בו כזית עם דבר שאין נקרא קרבן לשם קרבן בזה צריך להיתר מצטרף לאיסור ובזה נראה דשייך ביטול כמו בכל האיסורין ורבינו באמת נזהר ולא כתב שאוסרין בכ"ש אלא בדבר ששמו קרבן ומטעם שכתבתי, ולפ"ז מיושב מה שהקשה הרב לח"מ כי לפי הבנת הה"מ בפ"א מה' חו"מ פסק רבינו כחכמים דאין היתר מצטרף לאיסור ובה' איסורי מזבח פסק דהיתר מצטרף לאיסור ולמש"כ אתי שפיר דהתם אין ענין להיתר מצטרף לאיסור דהא ל"ש בזה ביטול ברוב, ואם הקריב בעירוב דבר שאין שמו קרבן לא כתב רבינו כלל שלוקה, מזה נראה קצת אדרבה דאפי' בשאור ב"ת לא ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור ודו"ק היטב:

הלכות שופר

פ"א ה"א מצות עשה לשמוע תרועת השופר בר"ה וכו' ושופר שתוקעין בו הוא מקרן הכבשים הכפוף, בפ' ראוהו ב"ד תנן כל השופרות כשרין חוץ משל פרה ור"י מכשיר, ואיפלגי אמוראי בטעמא דרבנן. איכא מ"ד משום דאיקרי קרן ואיכא למ"ד משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ואביי ס"ל משום דקיימי גילדי גילדי והו"ל כב' וג' שופרות, ויראה דנ"מ בטעמא דאביי בנשתנה קרן האיל והו"ל גילדי דלטעמא קמייתא כשר ולטעמא דאביי פסול, מיהו בנשתנה קרן פרה והי' חלוק גם לאביי י"ל דפסול, דכיון דכל המין קיימא גילדי גילדי אזלינן בתר מינו, ויש לדמותו להא דבעי ר"י בפ' ג"ה בעוף שיש לו כף או בהמה שאין לה כף אי בתר גופי' אזלינן או בתר מינו וה"נ דכוותי', אבל הרי"ף ז"ל לא הביא רק משנתינו כפשוטה ולא הביא הנך טעמא דגמרא, גם בירושלמי לא נזכר טעמא דאביי, ומשמע דלא קפדינן אהאי טעמא דגילדי גילדי וכן בדברי רבינו לא נזכר כלל, אלא שאין דרכו של רבינו לכתוב דבר שלא נתפרש בגמרא, וכיון דלדידי' כל השופרות פסולין חוץ משל כבשים, אע"ג דאיכא נ"מ באישתני לא חש רבינו לכתבו מ"מ לדינא נראה כמש"כ

וכתבו הפוסקים דלא הוכשרו אלא אותן שהן חלולים, דהן נקראים בלשון שופר אבל קרני החיות שאין להם אלא עצם אחד פסולין, ונראה דבאישתני קרן הצבי והי' חלול היינו איבעי דר"י בפ' ג"ה אי בתרי' אזלינן או בתר מינו, והוא ספק פסול

וכתב הר"ן דבשופר של בהמה טמאה צ"ע דהא אמרינן בפ' ב"מ לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה ושופר מלאכת שמים הוא דהא אמרינן כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי, מיהו לאו ראי' גמורה היא. דהתם בפ' במה מדליקין משמע דמשכן גופי' לא גמרינן מההוא דלא הוכשרו למלאכת שמים, דהא אמרינן שם דף כ"ח ע"ב מאי הוי עלה דתחש עכ"ד, ולפענ"ד יש ליישב קושיתו, דהא אמרינן בפ"ק דמנחות בהא דדרשינן ממשקה ישראל, דליכא למילף מחלב ודם, דשאני חלב ודם שכן מצוותן בכך, כלומר דכל שא"א בענין אחר כך גזרה חכמת התורה, שתהי' המצוה ע"י כך, וע"כ לא בעינן ממשקה ישראל אלא בדבר שאפשר למצוה שתתקיים ע"י ד"א. וכ"כ התוס' בפ"ק דיבמות דמיבום א"א למילף עשה דוחה ל"ת, לפי שאין מציאות למצוה דיבום בלי דיחוי איסור דאשת אח, גם בתוס' באותו פרק דף ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז דליכא למילף מכלאים בבגדי כהונה משום דמצוותן בכך, א"כ שפיר מיבעי' לי' בתחש שהי' בימי משה, כיון שכך הי' המצוה שתהי' המכסה מעור תחש דוקא לא מעור אחרת, א"כ נהי שהי' טמא, מ"מ כיון דמצוותן בכך שאני, משא"כ בהא דשופר של בהמה טמאה דאפשר שתתקיים המצוה בבהמות טהורות

והנה הרמב"ם והראב"ד נחלקו בפ"א מה' כלי המקדש בענין מור, שדעת רבינו שהוא בושם מחי' טמאה, והראב"ד כתב שאין דעתו נוחה שיכנס במעשה קודש דם חי', בפרט דם חי' טמאה, והרב בכ"מ כתב דנעשה עפרא בעלמא. ולא הבינותי זה שהרי עור ושער בהמה טמאה פסולין לתפילין והם נתבטלו יותר מתורת אוכל מאוס, דאיכא מאן דאסר, אמנם למ"ש אתי שפיר טפי כיון דמצוותן בכך וא"א בענין אחר לא שייך בזה שלא הוכשרו למלאכת שמים: ואפשר דס"ל להראב"ד דבהנך סמנים דלא הוזכרו בפי' בקרא, דדרשינן בפ"ק דכריתות בכלל ופרט, לאו דוקא אותן סמנים, כמו המור וקציעה, אלא גם שאר בשמים שריחם נודף ומקטר ועולה, ועיין בפ' הרמב"ן עה"ת פ' תשא, אבל דעת רבנו אינו כן אלא שכל הסמנים הם הלמ"מ וא"א לשנות, וכיון דמצוותן בכך ל"ש בזה לא הוכשרו למלאכת שמים: