ישועות מלכו על הרמב"ם כב

שם אוכל מיני', וחייב בביעור, א"כ מה שרצה המחבר הנ"ל לייחס להראב"ד דבנסרחה ולבסוף נתחמצה, בנפסלה מאכילת אדם סגי, כמו לענין טומאה, לא יתכן, שהרי לדעת הראב"ד מקבל טומאה גם בשלא הי' ראוי לקבל טומאה כל שהי' עליו שם אוכל, אמנם גם לדעת רבינו דס"ל בטומאת אוכלין דקפדינן על שעת קבלת טומאה, אם הי' אז ראוי לאכילת אדם, מ"מ רואה אני ממקום שהביא הרב ז"ל שם מבואר להדיא להיפוך, שהרי שם בתר דמסיק דלר"י דס"ל דטומאה חמורה מטמא עד שנפסלה מאכילת כלב. ובסרוחה מעיקרא מודה, פריך מהא דתנן ראב"י אומר בהמה גסה שהפילה חררת דם תקבר ופטורה מבכורה, ותני ר"ח אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואמר ר"י משום ביטול ברוב, והא כאן סרוחה מעיקרא, ומשני ש"ה דחזי אגב אמו, והרי משנה שלימה שנינו בפ' בהמה המקשה, דעובר במעי אמו, כ"ז שהאם חי' אע"פ שהולד מת אינו מטמא, ואם הושיט הרועה את ידו למעי בהמה אינו מטמא, א"כ מה קמשני בהא דקאמר, דמודה ר"י בסרוחה מעיקרא, דש"ה דחזי בעודו במעי אמו, שהרי בעודה במעי אמו אין עליו טומאת נבילות כלל, ואין עליו טומאה עד שיצא לאויר העולם, והרי באותה שעה כבר נמק הולד ונפסל מאכילת אדם, וכבר הוקשה לי זה ימים רבים לדעת רבינו דס"ל דתלוי בעת קבלת הטומאה, מאי האי דקמשני, דחזי במעי אמה, הא במעי אמה אין עלי' טומאת נבילות וע"כ כדעת הראב"ד דלא קפדינן על קבלת הטומאה, אם הי' עליו שם אוכל, וליישב דעת רבינו צ"ל דגם רבינו מודה דלגבי טומאת נבילה, לא קפדינן על שעת קבלת טומאה, אלא אם הי' עליו שם בשר מעיקרא, ודוקא בטומאת אוכלין ס"ל לרבינו דתלי' באם עת קבלת הטומאה הי' ראוי למאכל אדם, והא דפרש"י בסרוחה מעיקרא, דאם נשתברה איברי' מחיים והתליע עד דלא חזי למאכל אדם במתה אח"כ אינה מטמא טומאת נבילות, היינו בבהמה בחי' דלא הי' עלי' שם בשר, אבל עובר שמת במעי אמו, נהי דאין עליו טומאת נבילות, מ"מ כשיצא לאויר העולם מטמא שהי' ראוי' אגב אמו, וכן פסק רבינו בפ"א מה' אה"ט, דהיינו טעמא דשפעה חררת דם דאינה מטמא, ואע"פ שלא הי' ראוי לגר מטמאה, לפי שהיתה ראוי' אגב אמה, הנה מבואר להדיא להפך, ממה שהביא הרב הנ"ל, וה"נ מבואר להדיא בדברי התוס' והרא"ש בר"פ כ"ש גבי חורכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו, דוקא בנפסל מאכילת כלב, וכן פסק הטור בסימן תמ"ו, והרי הם ז"ל ס"ל דחמץ מקרי היתירא בלע קודם זמן איסורו, ולפ"ד של המקו"ח דבנסרחה ולבסוף נתחמצה גם בנפסלה מאכילת אדם סגי, א"כ גם בנפסל מאכילת אדם קודם זמן איסור הוי סגי, א"ו דהא בדותא היא, ולא קפדינן על שעת חלות האיסור אלא אם הי' עליו שם אוכל מעיקרא, גם מש"כ הרב הנ"ל דאם נפסלה מאכילת אדם בעודה עיסה, כיון דאז לא הי' ראוי לאכילה אינו חייב לבערו, ודוקא בפת שעפשה צריך שיהי' נפסל מאכילת כלב, זהו ודאי שיבוש גדול, דהא כיון דבעודו עיסה עובר על בל יראה אע"ג דל"ח לאכילה, כדמוכח בהא דהי' לו עיסה מגולגלת, ושם אוכל עליו לענין בל יראה, ותדע לך עוד דהא לדעת רבינו לגבי טומאת אוכלין על שעת קבלת טומאה אזלינן, אז פשיט דעיסה שאינה מבושלת מקבלת טומאה כדמוכח מכמה משניות, וכן כל פירות שאינן נאכלים חי אפי' ע"י דחק, שם אוכל עליהן לקבלת טומאה, כיון שעומד לבישול, ושיהי' ראוי לאכילה, וכמו כן לענין איסור בל יראה, והרבה יש לתמוה על הרב. הנ"ל איך פלטה קולמסו דברי שגגה כאלו, לכן הדבר פשוט דכל שהי' עליו שם אוכל, אע"פ שהיא עיסה ונפסלה מאכילת אדם גם קודם שנתחמצה חייב בביעור עד שתהא נפסלה מאכילת כלב, מיהו אם לא הי' ראוי מעולם לאכילת אדם, גם כשהי' חטין זה חמץ נוקשה (לדעת קצת פוסקים עמג"א סי' תמ"ב סק"ד] דלרבינו ורוב פוסקים לא עבר עלי' מד"ת, ומה שהקשה בס' מקו"ח למ"ד נוקשה דאורייתא, אמאי לא חשיב אביי בפ' כל שעה הכל מודים בחמץ בפסח דלוקה שלא כד"ה, שהרי עובר בו על אכילה ובזה ל"ש התירוץ שכתבנו על שאור, שהרי נוקשה אין ראוי לאכילה מצד ד"א לא מחמת חימוצו, ולק"מ דהא הא דאמר אביי הכל מודים היינו אפי' רבנן דפליגי עלי' דר"מ, דלר"מ בכל איסורין שבתורה לוקין שלא כד"א, כמבואר בפ' השוכר את הפועל ורבנן דפליגי עלי' דר"מ פליגי נמי בנוקשה, כמבואר בר"פ א"ע, וגם למאן דפסק בחמץ כר"מ מ"מ לא מצי למימר הכל מודים כיון דרבנן פליגי גם בנוקשה, ומה שתירץ בס' הנ"ל אינו מחוור, וא"ל הא כתב הר"ן בריש פסחים דהא דאסרה רחמנא בב"י כדי שלא יבא לאוכלו ובנפסל מאכילת אדם למש"כ עובר על ב"י וא"ח על אכילה למה יאסור בקיומו דבזה ל"ש שלא יבוא לאוכלו כמו בעיסה וחמץ רותח, דמלבד דאנן לא דרשינן טעמא דקרא, י"ל דגם בנפסל מחמת עיפושו מאכילת אדם מ"מ כיון דלא בטל שם אוכל מיני' לגבי איסור מטעם שכתב הר"ן דמועיל לחמץ ואם השביחו ע"י תערובות מצטרף להשלים השיעור, או משהשביחו ע"י ד"א שפיר עובר בקיומו כמו בעיסה ורותח וכמש"כ

ולמש"כ דבחמץ שנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ יותר מדאי עד שא"ר לאכילת כלב מ"מ חייב כרת על אכילתן, יש ליישב קצת דעת רבינו שכתב בפרקין דחמץ אסור בכ"ש שנאמר לא יאכל, ותמהו עליו, הא גם בשאר איסורין פחות משיעור אסור מה"ת כמבואר בפ' בתרא דיומא, אמנם למש"כ י"ל לפ"מ שביארתי בחי' ליו"ד סי' ק"ד בהא דכתב רש"י במס' ע"ז ד' ס"ט גבי שרץ דלא בטיל דאמרטוטי אימרטט, ופירש"י דשרץ שיעורו בכעדשה, ותמה עליו הרשב"א הא גם בשאר איסורין פחות מכשיעור אסור מה"ת, ובארנו שם די"ל למש"כ הח"צ בתשובה דחצי שיעור לא מתסר רק באכילה דאחשבי' לזאת מהני דחזי לאיצטרופי, ול"ש בטלה דעתו, א"כ י"ל דגם באיסורין דלא חזיין לאכילה כמו שקצים דלא חזיין למאכל אדם כלל, אלא שהתורה אסרתן א"כ אין לך בו אלא חידושו, כשאכל כשיעור, כיון דבאמת לא חשיב אכילה, לכן י"ל דח"ש מותר מה"ת בהו דבטלה דעתו אצל כל אדם, ואין לך אלא חידושו כשאכל כשיעור, א"כ בשאור דלא חזי כלל לאכילה מחמת חימוצו הקשה, נהי דטעם מחומץ כי האי אע"פ שא"ר לאכילה אסרה תורה, מ"מ דמי לשאר דברים דאינן בכלל אכילה דח"ש דידהו לא מתסר לזה קאמר רבנו דאסור מקרא. דלא יאכל, וכבר גילה רבנו בהלכה זו דחמץ ושאור הכל אחד ובמקום שנאמר חמץ גם שאור בכלל דזה שאור וזה חמץ וכמבואר בפ"ק דביצה

ה"ו אין חייבין, תנן בר"פ א"ט כותח הבבלי ושכר המדי וכו' זה הכלל כל שהוא מין דגן הר"ז באזהרה ואין בו כרת ובש"ס אוקי למשנתינו כר"א, ולפ"ד רש"י וסייעתו ס"ל לר"א דהיתר מצטרף לאיסור שאם אכל כחצי זית איסור וחצי זית היתר לוקה, מיהו כל שיש בהיתר רוב ואין בו כדי לתת טעם גם לר"א, לא מתסר מה"ת כמבואר בדברי התוס' וכ"מ דהא לדעת קצת פוסקים הלכה כר"א וחמץ בפסח אינו אוסר במשהו אלא דרבנן ועוד דהא ס"ד דאביי דהיתר מצטרף לאיסור