ישועות מלכו על הרמב"ם כ

שהרי מבואר שם דהשוחט את הפסח ונמצא טרפה בסתר פטור משום דהוי כאנוס אלמא דאם הי' במקום שיכול לראות הטריפות קודם השחיטה חייב משום נטילת נשמה ופסק הרמב"ם ז"ל כן אע"ג דאיהו ס"ל דטרפה א"ח וכ"כ שם התוס' רי"ד דדוקא לענין ההורגו לא נחשב כחי אבל לכ"ד הא קיי"ל בשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחי' לכ"ד וגם לענין שבת הדין כן ואפי' בשחט בה שנים מ"מ במה שקירב מיתתה חייב ג"כ ונמצא שחייב על כל משהו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ"ק דחולין על משנה דהשוחט בשבת ויוה"כ דבמזיד נעשה מומר במשהו הראשונה ואע"ג דהר"ן בחי' לחולין כתב דבתחילת השחיטה לא נעשה מומר דהוא מקלקל וכבר הקשו האחרונים דהא הו"ל מקלקל ע"מ לתקן ונלפע"ד דס"ל להר"ן דע"כ ל"ק בשבת דף ק"ג ע"ב באומן דאתי בה"ש וא"ל לא מספקת וא"ל מספקינא ועבד ולא ספק ואשתכח דעביד חבורה וענוש כרת על חילול שבת שלא עשה כל המצוה בשבת דאלמא דבמקצת חבורה שעשה בשבת חייב ג"כ משום שבת ולא אמרינן דמקרי מקלקל כיון שעשה ע"מ לתקן [ועיין בס' נה"מ בסי' ש"נ שהקשה כן] דשאני התם שהרי מילת תינוק זה עומד לתקן תינוק מעלי' אבל שוחט כ"כ התוס' שבת ק"ו דאע"ג דכל שוחט מקרי מקלקל בפ"ק דחולין אלא דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ובכ"ד שחשב מקרי תיקון מ"מ צריך שבשעה שתעשה המלאכה יתקנו לא כשבא התיקון אח"כ יתוקן במלאכה שאינה מתקן גמור כמו בשחיטה לזה כתב הר"ן דמקרי בתחילת השחיטה מקלקל וזה בשחיטה דעלמא אבל השוחט לחולה שהיא סכ"נ דודאי מקרי מלאכה גמורה דהא אפי' במסוכנת מקרי בפ"ק דחולין מתקן ק"ו כשעושה להצלת נפשות א"כ וודאי מקרי מקלקל ע"מ לתקן ומה הועילו חכמים בתקנתן ע"י שחיטה שהרי אדרבה ע"י השחיטה יתרבו המלאכות בכל משהו לכ"נ שגם דעת הר"ן היא דמקרי הכל מלאכה אחת כשעשאן בב"א ודווקא באכילה שכן נהנה מכל כזית וזית כדאמרינן בכעין זה בשבת וסנהדרין וכריתות המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וה"נ כל שנהנה מכל זית וזית מקרי איסור בפ"ע ועיין נזיר כ"ג ע"ב בהא דפריך התם והא קמיתהני מעבירה, ואכתי איכא למידק על דברי הראב"ד שזכרנו מהא דאמרינן ביומא דף פ"ג מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את התרנגולת וגוזזין לו את הכרישין וא"צ לעשר ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר וקאמר התם דבעציץ נקוב דכ"ע ל"פ דלא יאכל עד שיעשר כי פליגי בעציץ שא"נ ובמעשר ירק דרבנן וע"כ לא קאמר רבי אלא במעשר ירק דרבנן אבל במעשר דגן אפי' רבי מודה דאי שרית לי' בעציץ שא"נ אתי למיכל בעציץ נקוב ואמאי שרי לרבי למיכל בלתי מעושר לפי שאסור לעשר בשבת וגם עציץ שא"נ אינו אלא איסור קל לגבי מעשר דהו"ל תרי דרבנן והרי כיון דאיסור שבת כבר ניתן לדחות אצלו דהרי תנן דגוזזין לו את הכרישין ומקרעין התרנגולת ואיסור טבל לא ניתן לדחות כלל כיון דאפשר לתקוני וכן לדעת הר"ן דמשום איסור שבת כיון דליכא אלא חדא איסורא מתירין לו טפי מאיסור נבילות דאיכא על כל כזית תקשה נמי שהרי באיסור טבל הוא על כל כזית וכזית משא"כ באיסור מעשר בשבת הוא על הכל בפ"א הן אמת שלא ראיתי לרבינו ז"ל שהביא פלוגתא זו דרבי וראב"ש במעשר ירק בעציץ שא"נ אם צריך לתקנו דמסתמא הלכה כרבי דא"צ לעשר ורבינו סתם בפי"ד מה' מ"א וכתב דאם אפשר לעשר יעשר ועלה ע"ד לומר דס"ל לרבינו ז"ל דהא דא"צ לעשר לאו משום דחמור שבות דתיקון מעשרות מאיסור מעשר ירק דא"כ מאי לישנא דא"צ לעשר הכי הוי לי' למימר ולא יעשר דהא לרבי אסור לי' לעשר והי' נ"ל שדעת רבינו דכיון דמבואר בפ"ב דמע"ש דמעשר דכרישין קילי טפי ממעשר שני דירק דעלמא שנכנס לירושלים ויוצא ומבואר שם דלכ"ע כל מעשי' בטומאה לפי שאינו מאכל אדם הי' נהי דצריך לעשר כרשינים כשבא לאכלן דאחשבי' אבל כאן שקצרן לרפואה שהרי קצרן בשבת נ"ל ברור דל"ש בזה אחשבי' שהרי לא עשאן אלא לרפואה דמי האי מלתא להא דאמרינן בפ' העור והרוטב כששימש מעשה עץ שימש ול"ד להא דאמרינן בפ' כיצד מברכין דהאוכל לרפואה צריך לברך כיון דאית לי' הנאה דהתם מתהני כדרך הנאה אבל כאן שהוא מאכל בהמה ואינו נחשב למאכל הראוי לאדם ופטור ממעשר במה שחשבו לרפואה לא מקרי עדיין מאכל אדם ומדוקדק לשון וא"צ לעשר שבאמת א"צ לעשר אפי' בחול כל שקצרן לרפואה ולא הוצרך רבינו להזכיר בה' מ"א שבא לפרש שמאכילין הקל באיסור וכאן אין איסור טבל נוהג כלל שקצרן לרפואה ואל תתמה בהא דאמרינן בש"ס ע"כ ל"ק רבי אלא במעשר ירק דרבנן דמשמע דבכל ירק ס"ל לרבי דא"צ לעשר שהרי כיו"ב פי' רבינו בה' מעשר הא דאמרינן בפ"ק דר"ה דף י"ד ע"ב קאמינא לך אנא מעשר חרובין דלאו כל מעשר חרובין קאמר אלא כגון חרבונה צלמונה כש"כ כאן דמבואר להדיא בברייתא דבירק כרשינה קאי אמנם מפשט דברי הפוסקים נראה דבכל מעשר ירק ס"ל לרבי דא"צ לעשרן:

הלכות חמץ ומצה

פ"א ה"א כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל ט"ו עד סוף יום כ"א בניסן, במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת קבוע, אחד האוכל וא' הממחה ושותה, דע דשיעור כזית משערין כמו שהי' קמח, ואפשר נמי דמשערין כמו שהי' קמח בעודו בחיטין, ואין משערין כמו שהוא עתה לדעת רבינו דס"ל דאין היתר מצטרף לאיסור, עמש"כ בהל' ברכות, ומש"כ א' האוכל וא' הממחה ושותה נראה דגם בזה משערין אם שתה כשיעור כזית קמח, מיהו הפרש בין אכילה לשתי' דבאכילה משערין בכזית בכדי אכילת פרס אבל בשתי' אם המחה כזית חמץ ושתה, לדעת רבינו, בשתי' משערינן בכדי רביעית אם שתה כזית חמץ בכדי שיעור רביעית, וזה מבואר בדברי רבינו בפ"א מה' שביתת עשור, וכן הוא בתוספתא בפ"ק דפסחים, שתה וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתי' עד סוף שתי' כדי רביעית מצטרף וכו', וא"ת תקשה לדעת רבינו הא דאמרינן בר"פ א"ע הנח לכותח הבבלי דלית בי' כא"פ אלמא דגם במשקה שיעורו בכא"פ, י"ל הא קאמר התם אי דאכל בעיני' בטלה דעתו, ע"ש בפרש"י, דאכל הכותח ע"י טיבול והו"ל דרך אכילה, ואכתי קשה משכר המדי דהוא משקה גמור, ואפ"ה משערין בכא"פ, והי' נ"ל דרבינו סמך על הא דאמרינן בפ"ב דכריתות ד' י"ב בשתה רביעית ונכנס למקדש דחייב מיתה בי"ש, וקאמר ר"א דאם הפסיק או שנתן מים כ"ש פטור, ואמרינן עלה בגמ' לא קשיא הא ברביעית הא ביותר מרביעית ופירש רבינו בפה"מ דביותר מרביעית חייב אפי' שתה מקוטעין וגם בכריתות נפסקה הלכה כר"א, ומשמע ודאי דביותר מכדי א"פ כל ששהה בשתיית רביעית יותר מכא"פ פטור, דהא גם לת"ק דר"א פטור ביותר מכא"פ, וכיון דאפי' בשתיית יין דגלי קרא דרק דרך שכרות חייב, באם הוא יותר מרביעית חייב בכא"פ, כש"כ בשאר איסורין, א"כ ניחא הא דקאמר דלית בי' כא"פ, דהא משמע דלרבנן