יריעות שלמה יורה דעה חלק א ד

צל"ח הנ"ל והיינו כוונת רש"י מדלא נפקא דביום ראשון תשביתו מעי"ט אלא מדאסור להבעיר בי"ט אבל מן אך חלק לא יליף וע"כ דסבר דה"א דקאי על תוספת י"ט ואע"פ דאינו אלא עשה אפ"ה אינו ביער חמץ אלא שריפה, וממילא אף אם חמץ אסיר משש שעות ולמעלה אינו אלא שריפה ודוק היטב: והנה לפ"ז י"ל ג"כ קושי' מהרש"א על רש"י שכתב דאם לא כתיב אך חלק ה"א בתחילת כניסת יום ראשון בין השמשות, והקשה בממ"נ אם לא דריש ביום דלמא ליל י"ד ואם דריש ביום א"כ אף בלי חלק ליכא למימר תחלת יום ראשון בין השמשות, וכוונתו אם לא דריש ביום דלמא אך חלק קאי על צפרא ומנ"ל דאסיר משש שעות דווקא, ובאמת יותר קשה בפשיטות אם דריש ביום וגם אך חלק ע"כ קאי על שש שעות א"כ למה צריך לומר הא אתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ תיפוק בקוצר דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ועכצ"ל דאם לא הביא היקש השבתת שאור ה"א אך חלק קאי על צפרא ולחלק בין יום ולילה א"כ עדיין קשה אם קאי על י"ד דלמא קאי על צפרא ועפ"ז ניחא דוודאי דריש ביום ואך חלק רק דלמא קאי על תוספת י"ט ואשמעינן דליל ט"ו אסיר וע"ז קאמר הא אתקיש השבתת שאור ולא איצטריך קרא על תוס' י"ט ור"י ג"כ מיתורא דקרא דריש ודו"ק: המפרשים מקשים לשיטת רש"י בביצה דף כ"ז דאף להאכיל לכלבים חלה שנטמאת אסיר דתיר' אחשבה למלאכה. א"כ האיך מוכיח הגמ' ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וי"ל לפי מה שתירץ פ"י על קושי' זו דהתם עיקר מצוה הוא אבל הכא עיקר ביער שלא לעבור בבל יראה ומשעה שנתן לכלבים כבר מבוער, רק הנודע ביהודא משיג עליו דצריך ג"כ להאכיל לכלבים דכל זמן שלא אכלו כלבים עדיין ברשותו ואף שאיני ברשותו, הוי כאלו ברשותו ולפע"ד נ"ל דעיקר כוונת פ"י כיון דעיקר ביער היא מטעם שלא לעבור בב"י וא"כ הוי מלאכה שאצל"ג כמו צד נחש כדי שלא יזיק וה"נ הכא הוא מבער מן העולם כדי שלא לעבור בב"י אבל גבי חלה עיקר מצוה היא לבער ובאמת אם חמץ מותר בהנאה הי' יכול למכור לנכרי ושוב לא עבר בב"י וא"כ עיקר מצוה כדי שלא לקיים ברשותו והוי מלאכה שאצל"ג דלמא סבר ר"ע משאצל"ג חייב והיינו דקאמר ש"מ מדר"ע תלת דהייני בממ"נ תלת מוכח או דסבר מלשאצל"ג חייב אי דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה וק"ל: קשה לי מאי תירץ הגמ' הא אתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה, וקשה הא בהיקש אכילת מצה לאכילת חמץ לא איתקש רק בלאו כל מחמצת לא תאכלו בערב תאכלו מצות, והיקש השבתות לאכילת חמץ היינו בכרת דחמץ דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה, א"כ נילף בהיפך כמו השבתת שאור דווקא ביום כ"כ אכילת חמץ אינו בכרת רק ביום, ואכילת חמץ לאכילת מצה היינו בלאו דאיכא לאו כל מחמצת לא תאכלו אבל לעולם כרת ליכא וצ"ע: מה שכ' רש"י יאכילנו לכלבים, ותמהו עליו דהא חמץ אסור בהנאה ולפע"ד כוונת רש"י כמו שכ' תוס' לקמן דף כ"ב ע"ב ד"ה ואמ"ה לב"נ כיון דאינו מכוון לו טובה וצער ב"ח דאוריית' הוי לא אפשר ולא מכוון ע"ש וה"נ הכא כיון דמכוין רק לביעור ולא לשם הנאה ומצות ביעור א"כ הוי לא אפשר ולא מכוין ודו"ק. פסחים דף ה' ע"ב תוס' ד"ה לך אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הקשה הר"ר יעקב מאורליינש דהכא לא מצרכינן תרי קראי למעוטי נכרים וגבוה דמחד לך ממעטינן תרווייהו וכו' ובמנחות בפ' ר' ישמעאל ור"ט תרי עריסותיכם כתיב חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקרש וכו' ולכאורה יש ליישב בפשיטות דהא בסמוך מקשה תוס' עוד קושי' דבשום מקום לא מצרכינן תרי קראי על נכרי שלא כבשתו ונכרי שכיבשתו ויש לומר דחדא מתורצת בחברתה דהא דמצרכינן תרי קראי של נכרי וגבוה היינו בנכרי שכיבשתו, דזה גרע יותר משל גבוה דממונו כממונך כדפרש"י אבל הכא דאיכא באמת קרא על נכרי שכיבשתו ועל נכרי שלא כיבשתי וגבוה באמת יש לילף מחד קרא וצריך לומר הא דלא ניחא לתוס' בזה דא"כ הוה למנקט במנחות חד בנכרי שכיבשתו וחד בנכרי שלא כיבשתו ולמה נקט חד בנכרי וחד בהקדש: אולם לדעתי י"ל באופן אחר בהקדים דלקמן מקשה תוס' נימא הואיל דאי בעי מתשיל נחשב של גבוה ותירץ ר"י דשאני הכא דכתי' בי' לד' חשבם הכתיב של גבוה ועוד תירץ ר"י היכא דאתא הקדש ליד הגיזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל עלה והואיל אי פריק נמי לא אמרינן דא"כ הוי קינה אותו דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני לה ועוד תירץ כיון שנחמץ שים אדם לא יפרנו ועפ"ז מתירץ קושי' תוס' הנ"ל דגבי חלה שפיר צריכין תרי קראי חד למעוטי הקדש וחד למעוטי עכו"ם דהקדש ה"א דחייב כיון דבידו לפדותו מקרי שלו קמ"ל דאפ"ה פטור כתירץ ראשון שבתוס' דכתיב לד' חשבם הכתוב של גבוה אע"ג דבידו לפדותו או דאי בעי קונה אותי לא אמרינן הואיל דווקא אי בעי מתשיל עלה דאם מתשיל עלה הוי למפרע חולין אבל פדיון אינו רק מכאן ולהבא ולא למפרע ואי כתיב רק חד קרא ה"א דקאי דווקא למעט עכו"ם דאינו בידו לקנותו כנ"ל אבל הכא גבי חמץ כיון שנתחמץ לא יפדה כסברת תוס' הנ"ל וממילא לא גרע מחמץ עכו"ם, וזה פשוט ונכון: אולם לפי מה שבארתי במקום אחר דאף דד"ת מעות קינות אבל באיסור הנאה בוודאי מעות אינו קינות אף אם קונה מנכרי רק משיכה לפי מה שביאר הר"ן בר"פ שוכר את הפועל דמש"ה שאר איסורי הנאה אינו תופס דמיו דלאו דמיו נינהו כיון דאסורין בהנאה וכעפר דמי' רק הרמים גזל או מתנה בידו ובע"ז גז"ה היא וא"כ כיון דאינו תופס דמיו מה"ט פשוט ג"כ דמעות א"ק החפץ של איסורי הנאה כיון דלאו דמי חפץ נינהו רק גזל או מתנה הן בידו, ויותר נכון כיון דמעות קונות ילפינן מן הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ובהקדש לאו איסורי הנאה נינהו דהא לאחר פדיון מותרין בהנאה ובאמת בהקדש תופס דמיו מה"ט וא"כ האיך מצי למילף שארי איסור הנאה וזה ברור ונכון: ולפ"ז לפי מה שכ' תוס' במסכ' ברכות דף י"ג דמשיכה לא שייך בהקדש דכל היכא דאית' גזא, דרחמנא איתא רק דווקא מעות וא"כ העלינו דין חדש דאם הקרש איסורי הנאה נינהו כגון חמץ בפסח לא יוכל לפדות כלל דבמאי יפדה אי במשיכה לא שייך בהקדש כנ"ל ואי במעות איסורי הנאה לא יוכל לקנותן המעות דהא לפי סברת ר"ן הקרש איסורי הנאה אינו תופס רמיו וממילא לא יוכל לפדותן במעות וא"כ לפ"ז יותר נכון מתורץ קושי' תוס' הנ"ל דהכא לא איצטריך תרי קראי חד למעוטי עכו"ם וחד למעוטי הקדש דהקדש לא חמיר מעכו"ם והקדש ג"כ אינו בידו לפדותו דבמאי יפדה כנ"ל אבל התם גבי חלה איצטרך תרי קראי והקדש מקרא אחרינא דה"א כיון דבידו לפדותו כנ"ל ודו"ק היטב: