יריעות שלמה יורה דעה חלק א קל

בועליך ע"מ שירצה אבא סבר ר"ל אם נתרצה אב מקודשת. וא"כ ע"כ סבר יש ברירה. (ומתרץ הגמ' בשני לוגין טעמי' אחרינא איכא משום שבא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע) ופירוש רש"י ותוס' שם. דלא דמי לכל תנאים שבעולם דדעתו ובידו לקיים תנאי אבל הכא ע"מ שירצה אביו תליי' בדעת אחרים. ותלי' ביש ברירה או אין ברירה. והקשה ש"א הנ"ל א"כ אם אמר לאחר שאתגייר דתלי' ג"כ בדעת אחרים כדאי' כאן דלמא לא מדדינן שלשה. או לאחר שאשתחרר. דכולי' לאו בידו ותלי' בדעת אחרים. א"כ למ"ד אין ברירה. לא יהי' מקודשת ורבי סבר דהיינו ר' יהודא הנשי' הוא רבי' סבר מקודשת. ורבי סבר במס' גיטין ס"פ השולח טבל וחולין מעורבין זה בזה. דסבר אין ברירה. וא"כ אמאי יהי' מקודשת. ותירץ שאגת ארי' הנ"ל דברירה לא שייך רק אם צריכה לומר הוברר הדבר למפרע. דיהי' למפרע מקודשת כמו בהריני בועליך דל"ל דכונתו הי' אם ירצה אבא יהי' לאחר מכאן מקודשת. דהא בשעה זו כבר עבר הבעילה, ובמאי יהי' מקודשת. וע"כ כוונתו הו' שיהי' מקודשת למפרע. וצ"ל הוברר הדבר למפרע אבל בדשלב"ל דאינו מקודשת רק מכאן ולהבא לאחר שיחרר דוקא. מש"ה לא צריכין לומר הוברר הדבר למפרע. ומכאן ולהבא לאח' שיחרור או לאחר גיורת דכבר הוברר באמת מש"ה מקודשת לכ"ע אם אמרי' אדם מקנה דשלב"ל. כן תוכן דבריו ודבריהן אמת ויצב. וכן כתב נודע ביהודא מ"ק בתשובותיו. וכן העלה כבר המהר"י מטראני והובא בספר קצה"ח בסי' ס' חילוק זה: אך עדיין קשה קושי' של הנ"ל נפיי תירץ רשב"א ותוס' דמש"ה נקט מעכשיו גבי' שיחרור וכן גבי' שדה זו לכשאקחנה דאפי' אם נקרע השטר ג"כ מהני דיהי' קנוי' מעכשיו לאחר שיקנה השדה. וא"כ ע"כ צריך לומר הוברר הדבר למפרע דיהי' קנוי' מעכשיו שיהי' קנין חל מעכשיו, כמו בהריני בועליך לאחר מכאן כבר הדרי' סודרי' למרי' וכבר נקרע השטר. וע"כ צריך לומר הוברר הדבר למפרע. וזה תלוי' ג"כ בדעת אחרים גבי שדה זו לכשאקחנה אמכור לך מעכשיו דתלוי' בדעת אחרים דלמא לא ימכר לו וא"כ אמאי יהי' קנוי' מעכשיו. אך על שדה זו י"ל דמרי' דשמעתת' היא רב. וי"ל דסבר יש ברירה בתלי' בדעת אחרים ועל שיחרור י"ל דלא מקרי תלוי' בדעת אחרים דהא בידו אצל אדון ואצל עבד לקנות לו. אך ז"א דהא משמע מתוס' שכתבו לכשפדהו או יקנה פירש מהרש"ל דכשפדהו מנכרי או יקנה מישראל אחר ע"ש. וא"כ תלוי' בדעת אחרים. ואמרתי דמזה ראי' כמו שכתב שער המלך בפ"ג מה' אישות דהא דאמרי' אין ברירה. היינו דהוא ספק אי מגורשת למפרע או לא דלמא לא הוברר. והיינו דאמרינן בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. דסד"ר לקולא ולא מטעם דספיק' דדינא רק ספיק' דמציאות. והוכיח כן מהרמב"ם דפסק אחים שחלקו גדיי' כנגד גדיים פטרי' ממעשר בהמה, דהוי' לקוח אע"ג דהוי' ספק רק התורה אמרה מעשר ודאי ולא מעשר ספק. וזה הוא ג"כ ספק ע"ש. ומוכח דמקרי ספיקא דמציאו' ולא מטעם ספיקא דדינא ע"ש בשער מלך: ולפ"ז מתורץ קושי' הנ"ל על רבי ואדרבה בזה מתורץ הרבה קושי' מה שתמוה חדא לפירוש תוס' דמש"ה נקט מעכשיו דאפי' אם נקרע השטר. קשה למה נקט ר"נ ב"י זאת דאיירי רבי בהכי דהא רבי סתם קאמר. בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר א"כ לוקמי' דרבי איירי בדלא אמר מעכשיו ולא נקרע השטר. וכן הקשה הפלא"ה קושי' זו. ועוד תמוה על רבי גופי' דקאמר בלוקח עבד ע"מ לשחררו. ופירש רש"י דבשאר עבד משוחרר ל"ל דכתיב מדבר. א"כ לא קרי' קרא עבד. ותמוה א"כ אפי' בלוקח ע"מ לשחררו ג"כ לא מקרי' עבד. דהא מיד שלקח מיד משוחרר. ועוד תמוה למה צריך קרא. וכי איצטריך קרא על אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ועפ"ז הצ"ל הכל ניחא. דרש"י פירש לא תסגיר עבד על אדוניו דהיינו אזהרה לב"ד שלא יכפרו לעבדו ע"ש וא"כ שפיר קאמר רבי. בלוקח עבד ע"מ לשחררו. ואמר מעכשיו ואח"כ נקרע השטר. וא"כ הוי' ספק שיחרור כיון דאמרי' אין ברירה לרבי לשטתי' והוי' ספק שיחרור כנ"ל. וא"כ שפיר אזהרה לב"ד שלא יסגירנו לעבד. דמספק עכ"פ לא צריך לעבד את בעליו. והיינו דאזהרה לב"ד ומש"ה שפיר קראו הכתוב עבד כן נראה לי' ומתורץ כל הקושי' הנזכרים לעיל. ודו"ק היטב: היוצא מזה מתורץ קושי' שער המלך הנ"ל. על הגמ' דהתם בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דהתם מיירי שנכסי' שנפלו מאבי אביו. דזה ג"כ מקרי' תלוי' בדעת אחרים. כדאיתא בגיטן דף הנ"ל. גבי אם ימות מחולי דפירש רש"י שם דמקרי' תלוי' באחרי' במי שחיותו תלוי' והמחי' חיים. וא"כ למ"ד אין ברירה לא מצי ליתן לי' במתנה. במעכשיו. וקאי' הגמר' למ"ד אין ברירה. ודו"ק היטב: וגם מתורץ קושי' שלי הל"ל משבח. דשם מקרי' ג"כ תלוי' בדעת אחרי' דמי' יימר שישביחו היתומים. או מי יימר דמושבח השדה כמו כן. אך קשה לי לשיטת רשב"א הנ"ל דלא מצי לחזור אם אמר מעכשיו. וא"כ קשה לי' טובא. מגמ' דלעיל. דקאמר נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ופירש רש"י פן ואולי דעת אחרת ע"מ לאחר גירושין ויחזרה מקידושין. וקשה הא כמו דלר"מ מצי' לקדשה מעכשיו כ"כ לרבנן אי לא מקרי דשלב"ל. וא"כ שפיר בידו לקדשה עתה במעכשיו. לאחר שיגרשך. וא"כ תו לא מצי לחזור בו. ובידו לגרשה. וא"כ בידו שיהי' נגמרו הקידושין מיד דכל סברה הוא דאינו בידו שיגמרה הקידושין מיד והוי' דשלב"ל אם הוא בידו לעשות מעשה שיגמרו הקידושין בידו על גירושי' א"כ בודאי לא מקרי' דשלב"ל וכן כתב מהרי"ט בחידושיו על ריף וכתב מש"ה פסק הרמב"ם דניפשט איבעי' דר"א דנותן שתי פרוטות לאשה. ובאחת אמר לאחר שאגרשך. דמקודשת. דכיון דבשעה שנותן פרוטה לא הוי' א"א. והוי' כנותן לה מעכשיו. רק שלא יחולו הקדושין עד לאחר גירושין. דלא מצי מקום לחול. וא"כ לא מצי הדרי בי' ולא שייך תירץ הגמ' בידו לקדשה. דהא לא מצי להדרי' כאשר כתבתי, ע"ש. חזינן בפירוש סברה זו. היכא דלא מצי להדרי'. לא שייך תירץ הגמ'. נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. רק על מהרי"ט תמה אני. וכי נעלם ממנו שיטת רשב"א הנ"ל. דבכל, דשלב"ל יכול להקנותו מעכשיו. דלא מצי הדר וא"כ קשה טובא אף בנותן פרוטה לאשתו. הא בידו לגרשה. וצ"ע: והנה הרשב"א בחידושיו הקשה גבי נותן שתי פרוטות לאשה אמאי מקרי דשלב"ל הא הוי' כמקדש לאחר שלשים יום דמקודשת כיון דחזי השתא לקידושין. ה"נ הכא השתא היא בר הוי'. ותירץ דהתם שאני דחזי' כל שלשים לקידושין. וכל זמן בנתיים חזי לקידושין. אבל הכא יבוא זמן בנתיי' דלא חזי' לקידושין אם יהי' אשתו. רק הקשה א"כ נפשוט איבעי' דר"א מגמ' בפ' אעפ"כ אם אמר שדה זו לכשאמכור לך ואקחנה ממך תקדש דקדוש כיון דהשתא הוי' בר הקדש דמצי להקדיש, כיון דשדה שלו אע"ג דיבוא זמן בנתיי' דלא יכול להקדיש. ומחמת זאת כתב דהרמב"ם סבר באמת דניפשוט איבעי' דר"א ע"ש. אבל לפ"ד נראה לפי דעתי חילוק נכון דהא כל סברת הרשב"א היא כיון דיבוא זמן בנתיים שלא מחזי לקידושין. הוי' דשלב"ל אמרתי התינח אם מקדשה לאחר שגרשתיך. שפיר ניח'