יין לבנון על אבות ד:טו

צדיק ורע לו "רבי ינאי אומר". משום דתני ר' נהוראי ואל בינתך אל תשען, מייתי מלתא דר' ינאי ששנה "אין בידינו לא משלות הרשעים" וכו'. ו"אין בידינו" כמו (הוריות יב:) "לא הוי בידיה". כלומר אין בנו כח לדעת טעם שלות הרשעים, וטעם יסורי צדיקים, כלומר (ירמיה יב, א) "מדוע דרך רשעים צלחה", ומדוע ברי לב נגועים כל היום? ואם ישען האדם על בינתו, יהרהר על מדותיו של מקום, ויתבלבל בדעתו ויסור לבו מה', כמו שמפורש בנבואת מלאכי (מלאכי ב, יז) "הוגעתם ה' בדבריהם וגו' באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ או איה אלהי המשפט". ועל אחרים אמר (מלאכי ג, יג-טו) "חזקו עלי דבריכם וגו', אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו? וגו', ועתה אנחנו מאשרים זדים" וגו'. וכל זה לפי שראו צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וסמך (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה'", כשיעלה על רוחך זרות, חבריך יקיימו התורה בידיך שלא תמוט. ואל בינתך אל תשען לאמר שבינתי תעמוד לי ותחזקני, כי אין זה ביד האדם להבינו ולדעתו, כמו שאמר המשורר על זה (תהלים עג, טז) "ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני", וקהלת אמר עליו (קהלת ח, יז) "וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא". וכבר דברנו בזה (אבות, ב) בבבא "ואל תהי נוח לכעוס", והודענו שזהו פירוש (קהלת ז, ז) "כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה", שהוא מאמר הכסיל, כי בגבה רוחו יתבלבל למראה עיניו. וכן בארנוהו בבבא (אבות, ג) "והכל מתוקן לסעודה". ותני "אף לא מיסורי הצדיקים", ולא תני "אין בידינו משלות רשעים ומיסורי הצדיקים" משום דשלות רשעים פשיטא שאינו בידינו, שהרי אנו יודעים בבירור שזהו רשע, כי עושה כל התועבות בפרהסיא ודרכיו מצליחים, "ומי חכם ויבן אלה". אבל על יסורי הצדיקים היה אפשר לומר שאנו טועים בהן, ואע"פ שנוהג בצדק, שמא הוא לפנים, להתפאר ולהתגדל, (ירמיה ט, ז) "ובקרבו ישים ארבו", וכמו שאמרו ריעי איוב לאיוב (איוב ד, ז) שבאו עליו יסורים כדי רשעתו. וקא משמע לן שאין הדבר כן, וכשאנו רואים איש צדיק ורבו פצעיו חנם, חלילה לנו לחשוד אותו לחנף ומרע. אלא הוי דן את כל האדם לזכות, והעמד גברא על חזקתו. ויסורין שבאו עליו אין בידינו להבין למה ועל מה, שבודאי יש צדיק ורע לו, וכדברי המשורר (תהלים עג, יג) "אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי, ואהיה נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים", והיינו דקתני ואף לא מיסורי הצדיקים, שגם זה אינו בידינו.

להזהר לא לכבד לרשעים אם ע"י זה מחזק ידיהם "רבי מתיא בן חרש". האי תנא נמי בגמילת חסדים ובמעשה המצות קא מיירי, וכמו משנת בן זומא ששנה "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". ותני ר' מאיר "הוי שפל רוח בפני כל אדם". הכי נמי תני ר' מתיא בן חרש "הוי מקדים בשלום כל אדם", ואפילו אתה נכבד ממנו הרבה, אל תאמר די לי אם יתן לי שלום שאחזיר לו שלום, אלא הוי מקדים בשלומו. והיינו שפלות הרוח שמכבד את כל אדם יותר מכבודו, וכדאמרינן גבי ר' יוחנן בן זכאי (ברכות יז.) "אמרו עליו שהיה מקדים שלום לכל אדם ואפילו לנכרי בשוק", ובדבר זה שוין כל בני אדם. ולפרושי מכבד את הבריות תני לה, דמיירי מכל אדם, אבל בשאר מיני כבוד לא שייך גבי רשעים, דהוי לפעמים כמחזיק ידי עוברי עבירה, ושמעינן השתא דלענין דרך ארץ אתמר.

יש לסמוך על החכמים, הנביאים ואנשי השם "והוי זנב". לשון הכתוב נקט (דברים כח, יג) "ונתנך ה' לראש ולא לזנב", כי הראש חשוב מכל, והזנב הוא הפחות; וכן הראש הוא התקיף, והזנב הוא החלש, וכדמתרגמינן "ויתנינך ה' לתקיף, ולא לחלש", וקא משמע לן האי תנא שטוב להיות הפחות שבגדולים והחלש שבהם, מהיות החשוב והתקיף שבקטנים. ואדרבי נהוראי ור' ינאי מייתי לה דתני "ואל בינתך אל תשען", ור' ינאי עשה מופת [הוכחה] משלות רשעים ויסורי צדיקים, ומינה אשמועינן לכל הדברים שראוי לאדם לבטל דרך בינתו נגד הגדולים ממנו שעמדו בסוד ה'. ועלה קאמר "הוי זנב לאריות", כלומר הטפל לחברת החכמים והנביאים ואנשי השם, ועשה כאשר יאמרו לך. כי הם יודעים האמת, כי עליהם זרח כבוד ה'. ואע"פ שאתה אינך מבין דבריהם העמוקים שקבלו באמונה, היה להם לזנב ההולך אחר הראש והשען עליהם, ואל תהי ראש לשועלים, כלומר אל תהי רב ושר לקטנים ממך, להשען אל בינתך, וכל אשר תאמר יעשו הנטפלים לך, ויהיו הם כדוגמת הזנב ההולך אחר הראש.

מדוע נקטו במשל של ארי ושועל ואולם המשיל הדבר לזנב "ארי" וראש "שועל", ולא תני סתם "היה קטן לגדולים ולא גדול לקטנים", להורות שאם האדם הולך בדרך החכמים והנביאים, אע"פ שאינו מבין סוד הדברים, יהיה נכון לבו ובטוח שלא יקרנו רע, כמו זנב הארי אע"פ שהוא החלש שבו, לא יקרנו סכנה. כי מי ישלח ידו לאחוז בזנב הארי? הלא טרוף ייטרף! ולהיפך הנשען על בינתו והוא ראש לקטנים ממנו הנשענים עליו, הרי הוא דומה לראש שועל, אע"פ שהוא החשוב והתקיף שבו הנו כל עת בסכנה, כי אם יפגענו הארי או הנמר או הדוב וכיוצא מחיות הטורפות יפצעו את ראשו וימיתוהו. וכן הנשען על בינתו לא ימלט מסכנה, וכדפירשתי לעיל שיפול במכשולים גדולים. והיינו דנקט ארי לפי שהוא הבוטח והחזק מכל החיות, כמו שנאמר (משלי ל, ל) "ליש גיבור בבהמה ולא ישוב מפני כל", וכן חכמי לב דומים לאריות שהם בוטחים על דבר אמת. ולשון זה מורגל בתלמוד "ארי שבחבורה" (שבת קיא:) . ונקט שועלים אע"פ שיש חיות חלושות יותר מן השועלים, משום דמיירי בנשען על בינתו, וחושב שבינתו תמלטהו מכל רע, לכן דמהו לשועל שהוא הפקח שבכל החיות (ברכות סא:) , (שמו"א כג, כב) ו"ערום יערים הוא", ובכל זאת לא ימלט מהכשל אם יפגענו האדם או הארי והדוב, ותחבולותיו לא תעמודנה לו. ובסוף קדושין (פב.) תנן "המימיך ראית ארי סבל ושועל חנוני?", כלומר ארי שהוא בעל כח נושא סבל, ושועל שהוא פקח [הוא] חנוני, כך נראה לי.