יהודה יעלה אבן העזר וחושן משפט תמב

כרי"ו, וכן להפוסקים בגר גם לרי"ו בעי' שיתגיירו בניו עמו, לא קיים פו"ר בבן ח"ש גם לדידן ואפשר דמה"ט השמיטו המחבר בש"ע להאי מ"כ, לפי שהמחבר פסק כהרמב"ם דבעי' שיתגיירו בניו עמו, אמנם הרי הוסיף טעם שני דבר מצוה הוא ופקחים מוזהרים עליו ומה"ט עדיף מגר שנתגייר ובבנים גוים דווק' ס"ל להרמב"ם דלא קיים פו"ר, שאין ישראל מוזהר עליהם ואינן בני מצוה כלל, משא"כ אלו, וצ"ל מה שלא הביאו המחבר בש"ע ה"ט לרוב פשיטותו השמיטו, ונ"ל שזהו כוונת הב"ש בס"ק י"ב ומדלא כתב המחבר איפכ' דלא קיים פו"ר ממילא נשמע דקיים פו"ר, אבל על סוף ראי' המ"כ מדלא חשיב שחיטתו כשחיט' גוי וקוף לפסול אפי' בעע"ג, ע"כ דלא הוי כבהמה. תמה אני דעדיפא הל"ל מה"ט עדיפא נמי מגוי, וגם לר"ה דס"ל בבנים גוים לא קיים המצוה וכן אפי' לרי"ו אליבי' דהרמב"ם כנ"ל, אינהו עדיפי דהרי שחיטתן כשר בעע"ג וכמו שהעיר גם הדר"ג ני' קצת בזה, ועוד ק"ל דת"ל בלא"ה ע"כ לא חשיב כבהמה וקוף דהא בסוטה ד' כ"ד ע"י כל עריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש, ושקל וטרי שם ואלא למעוטי מאי ומסיק למעוטי בהמה, ולא קאמר טפי למעוטי שוטה, אלא ע"כ דשוטה בכלל איש הוא, ועי' בשו"ת מקום שמואל סי' כ"ה ובמדרש שמואל רבתא פרשה ב' אי' זרע אנשים ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר זרע אנשים שלא יהיו פניהם דומין לא לקוף ולא לסריס עכ"ל, הרי דכל שאינו קוף וסריס בכלל אנשים הוא, ופשיטא דבבן חרש ושוטה קיים פו"ר: ועוד תמוה ראי' זו משחיטה דהא דעת הרמב"ם הוא בשחיטת גוי וקוף גופא מדאו' כשירה בעע"ג וקרא דדריש בתוספת' וזבחת ולא גוי ולא קוף. אסמכת' הוא כמ"ש הכ"מ פ"ב מאבות הטומאה הלכה יו"ד, ונימא א"כ לדידי' דשוטה חשיב כבהמה, ולא קיים ב' מצות פו"ר, ומ"מ שחיטתו כשירה כמו גוי וקוף, ובגוי דאסור אפי' עע"ג מדרבנן הוא משום לתא דע"ז, משא"כ בחרש ושוטה וקוף, באמת לא העתיק הרמב"ם דינו לפסול שחיטתו כלל בעע"ג, ותדע דאל"כ תקשי על הרמב"ם דס"ל לענין פו"ר נתגיירו בניו עמו בעי', אבל בבנים גוים לא קיים מצות פו"ר, כי הב"י מקודם, הרי דחשיב כמו בהמה מה"ת, ומ"מ פסק הרמב"ם דשחיטתו כשירה מה"ת באינו עע"ג, וע"כ ה"ט משום דבהמה גופ' ר"ל קוף נמי שחיטתו כשירה מה"ת וכמ"ש הכ"מ הנ"ל, א"כ בבן חרש ושוטה נמי י"ל מה"ת כבהמה הוא לענין מצות פו"ר, ולא קיים בי' המצוה, אמנם מהרי"ל אזיל בשיטת התוס' דגם בבנים גוים קיים המצוה פו"ר, הוכיח שפיר דהה"כ בבן ח"ש, דהא לענין שחיטה אדרבה ח"ש עדיפי טפי מגוי, ומהיכי תיתי דלענין פו"ר יהי' גריעי מגוי, והוי פו"ר ושחיטה מהיפוך להיפוך, דתוס' לטעמם ס"ל מה"ת שחיטת גוי נבילה כמבואר בש"ך יו"ד סי' ב' סק"ב: וא"כ דברי הב"ש בסי' זה הכא סקי"ב הנ"ל תמוהים שכ' בטעם המחבר שפסק כמהרי"ל בבן ח"ש מחמת שאר טעמים וכנ"ל, ולפמ"ש המחבר לטעמי' בכ"מ אליבי' דרמב"ם דלא כש"ך יו"ד הנ"ל, גם אידך טעמ' דמהרי"ל נמי רק אליבי' דתוס' לטעמיהם אזיל, ולא להרמב"ם, וממילא א"כ הדק"ל קושי' הב"ש על פסק המחבר, וצ"ל דהמחבר לנפשי' פסק בשחיטה כראב"ד ותוס' דחשיב כבהמה מדאו', ואליבי' דהרמב"ם דוקא פליג עם הש"ך, וא"ש דברי הב"ש ולק"מ כנ"ל: ומ"מ קשה דהנה לדעת הכ"מ פ"ב מאבה"ט אליבי' דהרמב"ם דלא ס"ל למעט גוי מוזבחת דבר זביחה משמע, ומ"מ לענין קוף שפיר י"ל דממועט מוזבחת גם בלא זה שאינו בר זביחה, אלא דכח גברא בעי' מה"ת כמתני' חולין ל"א, וצ"ל כיון דתוספת' נקטינהו לגוי וקוף בהדדי למעטם מוזבחת, משמע מחד טעמא, וכיון דבגוי אסמכת' הוא להרמב"ם ע"כ קוף נמי אסמכתא הוא, וצ"ל דכח שוחט בלבד בעי' ולא כח גברא, ולכן קוף נמי כשר מה"ת ת כנ"ל דעת הכ"מ, ושפיר חזי המג"א סי' קנ"ט ס"ק כ"ד ובית הילל ביו"ד סי' ב' להקשות סתירה על פסקי הש"ע מנט"י לשחיטה, והפמ"ג בא"ח שם ואורח מישור על הד"מ ביו"ד סי' ג' שם תמהו, ודחו קושייתם דשחיטה לכ"ע כח גברא בעינן מה"ת ע"ש, ולפמ"ש אליבי' דהכ"מ וו הוא המחבר, ואליבי' דהרמב"ם ע"כ כח שוחט בלבד הוא דבעי' מה"ת שפיר הקשו, ולפי תי' מג"א מבואר דשחיטת קוף תלי' נמי בפלוגת' דת"ק ור"י גבי נט"י במתני' ספ"א דמס' ידים אי בעינן כח גברא מדרבנן מיהת בשחיטה או לא, וכמ"ש הפמ"ג בהדי' ועי' במחצית השקל שם, ונ"ל ברור דמה"ט השמיט הרמב"ם דין זה דתוספת' שחיטת קוף פסולה, ותמוה טובא מ"ט, ותמי' לי שלא הרגישו עלי' בזה גם א' מנושאי כליו, אמנם לפי דעת הכ"מ ודעת מג"א וב"ה הנ"ל אליביה, הנה מבואר טעמו ונמוקו עמו, דתוספתא אתי' כר' יוסי דבעי' כח גברא בנט"י, וכ"ש בשחיטה שעיקרה דאו', בעי' כח גברא מדרבנן, לכן שחיטת קוף פסול, והרמב"ם לטעמי' שפסק בנט"י כת"ק דקוף כשר השמיט דינא דתוספת' בשחיטה, וממילא כשר שחיטת קוף, דסגי נמי בכח שוחט, כמו כח נותן בנט"י, ול"צ כח גברא כנ"ל, וכיון שזכינו לזה, א"כ דברינו הנ"ל בכוונת תשו' מהרי"ל מוכרחים ביתר עוז, דלפי שיטת הכ"מ והמג"א הנ"ל אליבי' דהרמב"ם ק"ל טובא על מהרי"ל אדמייתי ראי' דח"ש עדיפי מבהמה וקוף משחיטה דלית' בהדי' במתניתן דשחיטת קוף פסולה, טפי ה"ל להביא ראי' זו ממתניתן דידים דר"י פוסל בקוף ומודה בח"ש במתני' שם כמ"ש כל הפוסקים ובש"ע סי' קנ"ט והר"ש והרא"ש שם, ואי משום דהתם שאני דתלי' בכח גברא, הרי גם בשחיטה רק בזה תלי' לרמב"ם וכ"מ ומג"א הנ"ל, והיינו מדרבנן, ומאי ראי' זה לקיום מצות פו"ר, וממ"נ קשי' עלי' קיצור או סתירה, ועוד קשי' לפמ"ש מאי ראי' מייתי כלל מר"י דשחיטת קוף פסול, הרי כל הפוסקים פסקו הלכה כת"ק דר"י ושחיטתו כשירה וכנ"ל, אע"כ מהרי"ל גם בזה אזיל שם בשיטת הר"י בעל התוס' דשחיטת גוי וקוף מדאו' פסולים משום לאו בר זביחה הם, וא"ש ראייתו, וא"כ המחבר לטעמי' שלא הביא נמי ביו"ד דין דשחיטת קוף כלל, אע"ג שהביאו כאן בב"י בדברי המ"כ אגב גררא, ע"כ ה"ט נמי דס"ל כהרמב"ם להלכה וכתירוץ מג"א הנ"ל וא"כ דברי הב"ש שתי' דהמחבר ס"ל בח"ש כמהרי"ל מהני טעמ' אחריני כנ"ל, תמוהים, דמהרי"ל בשני הטעמים ס"ל כשיטת תוס' והמחבר בשני הטעמי' ס"ל כשיטת הרמב"ם כנ"ל, וממילא הדק"ל קושי' הב"ש, לכן נ"ל דבאמת מה"ט השמיט המחבר בש"ע הא דמהרי"ל בבן ח"ש, אע"ג שהביאו בב"י משום דלא ס"ל כוותי' להלכה, ואזלי המחבר ורמ"א לטעמייהו, הרמ"א לטעמי' ביו"ד שפסק כתוספת' שחיטת קוף פסולה ומשמע מדאו', אי משום בר זביחה כדעת התוס', אי משום כח גברא ולכ"ע, העתיק נמי הכא באה"ע דינא דמהרי"ל, אע"ג דס"ל לרמ"א הכא כדעת הרמב"ם וסייעתי' דבבנים גוים שלא נתגיירו עמו לא קיים פו"ר, מדלא הגי"ה כלום על המחבר, מ"מ ס"ל הכי מטעמי אחריני דמהרי"ל, וכמ"ש הב"ש אליבי' דהמחבר, כך צ"ל אליבי' דרמ"א, אבל המחבר לטעמי' שפסק גם ביו"ד התם כהרמב"ם, והשמיט דין התוספת' לגמרי, דלטעמי' בכ"מ פ"ב מאה"ט לא בעי' בר זביחה, וגם לא כח גברא, השמיט נמי שפיר הכא דינא דמהרי"ל דלא ס"ל כוותי', ודלא כב"ש הנ"ל, אם לא נאמר דכוונת הב"ש הוא על שאר הטעמים שכתב מהרי"ל כיון דיכול להוליד בן חכם ה"ל שבת, וכיון דפקחים מוזהרים עליו, י"ל נשמה מקרי בר מצוה מהני י"ל ס"ל המחבר נמי כוותי', ובמחודשים העתיקו הב"י באמת בסוף הספר בפרטי דינים, אבל כיון דהש"ע עשה באחרונה ולא הביאו נ"ל כמ"ש דלא ס"ל כן: ודע דאין להקשות לפמ"ש אליבי' דהרמב"ם להכשיר שחיטת קוף בעע"ג כמו בחש"ו, א"כ אמאי מסיק הש"ס ריש חולין לאוקמת' דאו"ר ור' אשי קשי' וכולן ששחטו וכו' אהאי וכו', והא י"ל וכולן אתי לאתויי קוף בהדי חש"ו, וכת"ק דר"י ספ"א דידים הנ"ל, די"ל דוחק לי' לאוקמי מתני' כתנאי, דהא לר' יוסי פסול, ואדרבה קצת ראי' נ"ל מזה דלא אסקי' הש"ס בתיובת' אלא בקשי', וכללא הוא דקשיא י"ל תירוץ, כמ"ש הרי"ף בתשו' והרא"ש בפ' תפלת השחר ובפ' מי שאחזו ותוס' בפ' האשה שלום ורשב"ם פ' חזקת, ולשיטת הרמב"ם הרי שפיר איכ' תירוץ אי מוקמי' מתני' כתנאי כנ"ל, וא"צ לדחוק כהתוס' ריש חולין בד"ה שמא יקלקלו וכו') דהנהו אמוראי לא דייקי האי וכולן וכו', דתוס' לטעמם לכ"ע שחיטת קוף פסולה לפי שאינו בר זביחה, ע"כ קשי' וכולן וכו', וצ"ל דלא חשו בכך, אבל להרמב"ם גם המה חשו לדקדק כן, ומ"מ לק"מ, והנה הראב"ד בפ"ב מאבה"ט השיג על הרמב"ם וס"ל דשחיטת גוי מה"ת אסור, וז"ל עם הדומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף הרוח בחפניו עכ"ל, ונראה פשוט מה"ט ס"ל להראב"ד נמי כהרמב"ם דבבנים גוים לא קיים פו"ר, ולכן לא השיגו במ"ש דבעי' שיתגיירו בניו עמו, ולכאורה קשי' על התוס' דס"ל לר"י נמי למעט גוי משחיטה מה"ת שאינו בר זביחה, ומ"מ ס"ל גם בבנים גוים קיים פו"ר, ונ"ל ברור דתוס' וראב"ד נמי פליגי בטעם שחיטת גוי דלהראב"ד חשיב כבהמה, וכמו דס"ל להרמב"ם כוונת תוספת' קוף דומי' דגוי רק אסמכת' הוא, הכי ס"ל לראב"ד איפכ' גוי דומי' דקוף קתני, דה"ל כבהמה אינו בר זביחה, ולא כח גברא, ופסול מה"ת שחיטתו, וה"נ לא קיים בי' פו"ר, ותוס' ס"ל לצדדין קתני להו בתרי בבי, קוף פסול משום שאינו בר זביחה ולא כח גברא, וגוי פסול משום שאינו בר זביחה לחוד, אבל חשיב כח גברא, שאינו כבהמה, שהרי קיים בי' מצות פו"ר, ונמצא שלש