יפה קול על שיר השירים רבה ז:ח:א

יצר עבודת כוכבים כבר נעקר שאין אדם מתאוה לה כשנים קדמוניות שהיו להוטים אחריה. ומ"ש אמר הקב"ה כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות כו' פי' כיון שלא נברא היצה"ר אלא ליתן שכר לכובשים אותו ועכשיו יראה שנפסד שכר זה מהצדיקים לכן אומר שהכובש יצר הזנות יש לו שכר כאלו כבש ב' [והטעם בזה אולי ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין ס"ג ע"ב א"ר יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. ולכן הכובש את יצרו מזנות נחשב לו כאלו כבש ג"כ את יצרו מעבודת כוכבים אשר בער בהם רק להתיר להם עריות]:

ר' בנייה אומר אלו מרדכי ואסתר. כי בימיהם קבלו את התורה מרצון טוב תחת אשר בסיני קבלו בשביל שכפו עליהם הר כגיגית וכמ"ש רז"ל בפ' ר' עקיבא קימו וקבלו קבלו ברצון מה שנתנה להם בסיני. ובמגילה אמרינן קימו למעלה מה שקבלו למטה ס"ל לר' בנייה דהיינו עקירת יצה"ר של עבודת כוכבים דכל הכופר בה כאלו מודה בכל התורה כולה. ולרבנן הוא מן וזכרו פליטיכם וכמו שדרשו לקמן:

כתיב וזכרו פליטיכם וגו' וס"ד אשר נשברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי ופירושו שעקרתי יצרם הרע מעבודת כוכבים אשר הסיר אותם מעלי:

אמר הקב"ה לישראל אפרים וגו'. פי' אפרים מתפאר כי מה לי עוד לעצבים כאלו הם בעצמם בעטו במו ולא יבינו כי אני עוניתי. אנכי כפפתי את יצרם:

א"כ למה באו ישראל בספק כו'. פי' אם בימי חמו"ע נעקר יצר הרע הזה במה חטאו ישראל בימי המן כי באו בסכנה דהא בודאי לא עבדו אז עבודת כוכבים ומשני דרבנן אמרי כי אע"פ שיצרם לא הסיתם מ"מ פלחו לצלם של נבוכדנאצר ברצונם והעון הזה היה די להם לצערם ולהדאיבם בימי המן ורשב"י אומר טעם אחר:

והלא כל ישראל עריבין ורבנן לא ס"ל האי טעמא וכמ"ש בפסוק אל גנת אגוז דבשאר עבירות איהו בדיניה ורשעים דמשפחתו בדין החמור ורשעים דעלמא בדין הקל וצדיקי דהכא והכא פטירי כמו דאיתא במסכת שבועות. ועוד דבשל שאר עיירות אין בידן למחות ולא שייך ערבות. אבל רשב"י פליג אההיא וס"ל דכל ישראל ערבין בכ"מ:

בכל לבם אלא מיראה לכן לא הביא הקב"ה הצרה עליהם בכל לבו אלא להפחידם שישובו וכמו שמביא את הפסוק כי לא ענה מלבו. וכ"ה בפ"ק דמגילה הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים ע"ש:

נסגוד לי' או לא. אע"ג דכללא רבא הוא שעל העון הזה יהרג ואל יעבור ועי' בתוס' פסחים פ' מקום שנהגו על דברי רז"ל מה ראו חמו"ע שמסרו נפשן לתוך כבשן האש ופירש"י ולא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם. שתירוצם לא שייך פה במדרש. ואולי חפצו לקדש את ה' גם אם היה אפשר להם להשמט. ומאגדה זו מוכח כדעת הפוסקים דאפילו במקום שאין אדם מחויב למסור נפשו אם חפץ למסור נפשו כדי לקדש את ה' רשאי ולא הוי מתחייב בנפשו:

לאחר שבאו אל יחזקאל כו'. אע"ג דפשטיה דקרא משמע דלכלהו כי הדדי אמרינהו ופה נראה כי בשתי פעמים אמרו לו מתחלה אמרו לא חשחין אנחנא ואז פטרם והלכו לדרוש ליחזקאל ושוב חזרו וענו אותו והן לא ידע כו' ומנא להם לרז"ל הא. ועוד למה בפעם הראשונה לא כעס כמו בפעם השניה. משום דק"ל שדבריהם כסותרין זה את זה דמדקאמר לא חשחין אנחנא משמע שאינן צריכין להשיב על דבריו ושוב משיבין על כל דבריו. ולכן מפרשי כי מעיקרא אמרין לא חשחין אנחנא וכו' שאין אנו צריכין להשיב על מה שאמרת שנשתחוה לצלמך מאחר שאנו בטוחים באלהינו ולכן לא קצף עליהם נבוכדנאצר כי ירא פן יהיה לחרפה כי הקב"ה יעשה להם נס. אבל בשובם מיחזקאל ואמרו בין אם יציל ובין אם לא יציל לכן קצף עליהם למה יעברו על דבריו אחר שיכול להיות שהם ימותו:

הה"ד הולך בתום. פי' אם הולך בתומו אפילו אם לא יעשו לו נס ישמור את דברי ה' ילך בטח וינצל אבל מעקש דרכיו שההולך ע"מ שיעשו לו נס אין עושין לו נס כענין הרן דאיתא בב"ר פל"ח:

ופזרו עצמן בין האוכלוסין. כדי שיודע הדבר ברבים ויקדשו את שם ה' בפרהסיא: