יפה קול על שיר השירים רבה ג:יא:א

השלים האש לאברהם אבינו עליו השלום. כאשר הושלך לכבשן האש באור כשדים. והחרב ליצחק שנגעה בצוארו ואיתא בבראשית רבה שנפגם הסכין. והמלאך ליעקב דכתיב וישר אל מלאך ויוכל:

מיכאל שר של שלג כו'. כי מיכאל הוא מצד החסד ושלג הוא רמז לחולשת הדין וע"ד לבושיה כתלג חיור. וגבריאל הוא מצד הדין הבא בגבורה ואש הוא רמז לתוקף הדין וע"ד כי באש ה' נשפט. והכוונה בזה שכל אחד משפיע מכחותיו על עולם השפל המורכב מד' יסודות אשר בהם יש אש ומים ואין האחד מכבה ומחליש כח חבירו. וזה ג"כ הכוונה לקמן ואית ליה חמש אפין כו' פי' כי לפעמים גם מלאך אחד עושה פעולות הפוכות ומשפיע השפעות מתחלפות. מבלי להחליש האחת את רעותה. ומה דאמרינן אין מלאך א' עושה שתי שליחות זה רק בזמן אחד אבל בזמנים מתחלפים ישנה ה' תפקידם לכל אשר יחפוץ ופעמים אפי' בזמן אחד יעשה פעולות הפכיות וכדאיתא בפ' ערבי פסחים שגבריאל שרו של אש צנן הכבשן מבחוץ והקדיח מבפנים:

הרקיע של מים. כדמשמע מקרא המקרה במים עליותיו והכוכבים של אש שהם מאירים כאש. והכוונה גם בזה כי המים הוא רמז לשפע ברכה. והאש הוא רמז לכליון ואבדון. ושניהם משפיעים כחותם על הארץ במדה ובמשקל ולפי תכונת המקבלים ואין ביניהם מדון ומריבה:

דמיא לההוא פוטרתא דרמונים כו'. פי' בערוך כקליפה של רמון שהגרגרין אשר בתוכו נראים לעין. והנס היה כי בטבע הארץ יסוד האש הוא מקיף את יסוד האויר ויסוד המים. ושמה יסוד המים הקיף את יסוד האש. וכן היה נס שני כי מטבע המים להתקבץ יחד עד שיקפאו לפעמים ומטבע האש הוא להתפזר ולהתפשט הלאה. ואם היה האש מבחוץ אז לא פגשו במים בקרוב. ולא נתחברו יחד זה לזה. כי האש התפזר והתפשט הלאה. והמים מבפנים התקבצו יחד. אבל עתה כאשר היה יסוד המים אשר מטבעם להתקבץ יחד היה מבחוץ ונתקרבו זה לזה והאש מבפנים לא יכול להתפשט ודבקו זה לזה. ולכן היה נס בתוך נס וכדמסיים בסוף זה הסי':

מיתה ומתקהא גרסינן והוא לשון שבירה וחולשה. ופי' אע"פ שהיה לאש מיתה ורפיון ע"י הברד בכל זאת הלכה לעשות רצון קונה ודריש מן מתלקחת כדאיתא במ"ר:

למלך שהיו לו שני לגיונות כו'. בא לתרץ למה באמת הרבה הקב"ה לעשות נס בתוך נס לחבר את שני היסודות ההפכיים. הלא ה' אוהב משפט הטבע וממעט לשנותו בכל מה דאפשר. ולכן מביא המשל כי המצריים ראויים היו להענש באש ובמים בשני הלגיונות אשר שנאה היתה ביניהם מעולם. ורק להנקם מפרעה עשו שלום ביניהם: