יפה ענף על איכה רבה א:נב

כתיב מי יתן ראשי מים. נראה דמפרש פרשה ציון בידיה שמפרשת מה שהיה לה קודם בידיה בטרם הצליחה ואומרת הלואי שאשוב לקדמותי וכמו שדרש כענין זה על הקב"ה והרועה:

אפשר לו שלא לאכול כו'. ואיך אמר ואבכה יומם ולילה:

יקוו לי המים. בשרן שעוד יש להם תקוה שיכסו את הארץ כמו שהיה לפנים כשיחטאו דור המבול. ובא לגלויי בזה שאין ענין המבול התחדשות רצון אצלו. אבל מתחלה התנה כך וכמ"ש בב"ר פ"ה תנאין התנה הקב"ה עם הים. ועמ"ש בזה בב"ר:

ומה היו אומרים אדיר במרום ה'. עי' בשוח"ט גבי מקולות מיים רבים ומ"ש בזה בב"ר:

עמדו דור אנוש כו'. כדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' והוא לשון מרד כדאיתא בב"ר פכ"ג. וס"ל דבדור אנוש ודור הפלגה ג"כ לקה העולם במים כדכתיב הקורא למי הים וישפכם כדאיתא במקום הנ"ל. והא דמביא את המקרא ויהי הגשם על הארץ דכתיב בדור המבול ולא הביא את הכתוב הקורא למי הים דמדריש ג"כ על דור אנוש. היינו טעמא דחפץ להביא ראיה על מ"ש יקוו המים יקוו לי המים שזה היה מתנאו מראש וכמ"ש לעיל לכן מביא ממה דכתיב ויהי הגשם בה"א הידיעה משמע הגשם המוכן מכבר וכ"כ רש"י ויהי הגשם הוא הגשם שהיה מששת ימי בראשית.

יחזור העולם לכמות שהיה. והיינו מי יתן ראשי מים פי' מה שהיה בראשונה שהיה העולם כלו מים.

כתיב אלה אזכרה וגו'. ודריש פרשה ציון בידיה שהיתה מפרשת בקינתה מקומותיה שהיתה שמחה בעליתה לרגל. ובידיה הוא המקומות כמו מציב לו יד והב' של בידיה נוספת וכמו שפירש ג"כ הראב"ע:

ואילנות מסככות על ראשי. השתא דריש בסך על זמן ביהמ"ק וכ"ה בסמוך דדריש בסך לשון סיכוך וכן עולה בצלו כו':

הושיב שומרים. כדי לתפוס את עולי רגלים והמה התנכרו לאמר שהם מאנשי אספסיאנוס או טרכינוס או אפריאנוס נמצא שהם עולין בצלן של מלכיות כי שמם נקרא עליהם:

עולה וסלי בכורים על ראשי נראה דמפרש כי אעבור בסך מלשון סכום ומנין כי לפי מנין הבאים עם הבכורים היו יוצאין מירושלים לקראתם כדאיתא בפ"ג דבכורים הפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתם לפי הנכנסין היו יוצאין ופי' הגמרא אם מרובים מרובים ואם מעטים מעטים. וע"ש במשנה ובירושלמי דבכורים הגירסא משונה קצת:

הללו אל בקדשו. כי שם המקום מקודש ביותר ובעזרה אמרו כל הנשמה תהלל יה כי שם הכל מהללים לה':

ועכשיו בכיה. והיינו היתה לי דמעתי לחם יומם דלעיל מיניה.

כהדין געגעא. שם מקום שלא היו פוסקים משם עוברי דרכים שהיה מקום שווקים וכיוצא:

ופשט אצבעותיו לפניו שמת או נתעלף. וי"ג דפשט עשרה אצבעותיו קדמוי וא"ל כולא קדמך מחי כל מה דהני לך.

לריחוק היתה. כמו שהדוה בנדתה מרוחקת וזה שאמר לנדה: