יפה ענף על איכה רבה א:א

שלשה נתנבאו בלשון איכה כו'. משום שמלת איכה נמצאת בהוראות שונות. לפעמים לתמהון על הדבר שאי אפשר אשר יקרה כזאת. כמו איכה אשא לבדי. איכה ירדוף אחד אלף. ולפעמים לשאלה לברר הדבר וכמו דברו איכה נהיתה הרעה הזאת. ולפעמים לתמיהא ולהשתוממות כמו איכה היתה לזונה. איכה תאמרו חכמים אנחנו. ולפי שהוראות האלה לא יצדק כאן. כי המעשה כבר נעשה ולא שייך להתפלא על זה שהוא מן הנמנע ושאי אפשר להעשות. וגם לא שייך לשאלה על בירור הדבר. כי הלא החורבן לעינינו הוא. וגם לא לתמיה כי כבר קרה כן אשר עיר רבתי עם נשארה בדד עזובה וגלמודה. או מחרב אויב או ברעב ובדבר וכיוצא בו. ולכן מביא את המשל משלשה שושבינין ומשה אשר ראה את ישראל בשלותם שאל בלשון איכה לתמהון שאי אפשר לאחד לשאת כל המשא אשר בעם הרב הזה. וישעיה אשר ראה את ישראל בפחזותם ובשבבותם שאל בלשון איכה לתמוה על ההתהפכות אשר בקרב ישראל כי קריה נאמנה היתה לזונה. וירמיה שראה את ישראל בהריסותם אמר בלשון איכה על הקינה או לתוכחה וכדלקמן. וגם י"ל שבא להודיע לנו אף שלשון שלשה הנביאים אלה שוה הוא מ"מ נפרדים הם בהוראותיהם:

עד שכפרו ביחידו של עולם שהוא העיקר הראשון ובמילה שהיא אות על השגחת ה' כדכתיב והיה לאות ברית וגו' ובי' הדברות ובה' חומשי תורה שזה תורה מן השמים אשר שלשה אלה המה יסודי הדת וכאשר הרסו את היסוד לכן נענשו בגלות. ואע"ג דהכופר ביחידו של עולם כופר ג"כ בהשגחתו ובתורה מן השמים כי לא יצויר האחרונים בלי הראשון. י"ל שכתות כתות היו ביניהם. יש אשר כפרו ביחידו של עולם. ויש אשר כפרו במילה. ויש אשר כפרו בעשרת הדברות. ויש אשר כפרו בכל התורה. ולכן א"ש מה שמונה י' הדברות וה' חומשי תורה בשתי כפירות אף כי י' הדברות בכלל התורה היא:

מנין איכה. ודריש בשביל איכה. ישבה העיר בדד. ור"ל דריש בשביל מנין איכה וזה לו' ובשביל בדד וזה י' ישבה העיר רבתי עם בגלות:

בגדי בדד. י"מ סמרטוטין וי"מ בגדים מטונפין כבגדי העוסקין בבית הבד. ועי' בזה בחזית על פסוק נפת תטופנה ומ"ש שם. וטעם הדרש הזה כי על העיר לא שייך הלשון בדד רק שוממה וחריבה ורק על יושבי העיר קאי כי המה הולכים בבלויי סחבות וע"ד הכתוב עיר הומיה קריה עליזה וזה רבתי עם. ואולי הכוונה על רעו המדות של יושביה כי ישוו להלובשים בגדי מגואל:

קרא הקב"ה למה"ש כו'. ודריש איכה ישבה בדד על השכינה וכדמסיים ישב בדד וידום. ומה שתלה הדבר במה"ש לומר שכל הדברים הללו ראוים להיות בפרסום. ואע"ג דאין עצבון לפני הקב"ה. ודרך משל נאמר עליו במסתרים תבכה נפשי. וזה רק בסתר בבתי גוואי ולא בבתי בראי בגלוי. אבל בחורבן ביהמ"ק קרא גם למה"ש שיהיו גם הם בוכים ע"ז. והנה בודאי לא שייך בהקב"ה עניני אבילות כמו כפיית המטה ואיסור נעילת הסנדל שמנה פה כמו שלא שייך גביה איסור רחיצה וסיכה ותגלחת. ורק דרך משל דברו. וכוונת המשלים הוא לרמוז על הנזקים והאבידות הרבות אשר אבדה הארץ מחורבן הבית אשר בשביל זה יתיחס הצער אל הקב"ה. הא' מה שיסוגו רבים להדבק באלהי ישראל. כי כאשר קם הבית על תלו אז ראו רבים את כבוד אלהי ישראל והלכו לאורו. ועתה יאמרו כי קצרה ידו מהושיע וירחקו ממנו. וז"ש תולה שק על פתחו לסגור בעד הנגשים אליו. כי עתה ישובו אחור. והב' קצור השפעות כי אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו וזה כבוי הנרות ואור ההצלחות. והג' חלול כבוד ה' כדכתיב באמור עם ה' אלה וגו' וזהו כפיית המטה המורה על הכנעה ושפלות. והד' צער הגלות והטלטול ועז"א הולך יחף שהוא אחד מחמשה העינויין כדאיתא בפרק בתרא דיומא. והה' קצור החכמה ועז"א מבזע פורפירא שהדר הלבוש מעיד על החכמה ע"ד צדק לבשתי ואמרו בפ' חבית ת"ח שכבבל מצויינין כו'. והו' קצור הנבואה ועז"א יושב ודומם. והז' קצור החיים בהריגות ושמדות אשר החלו אחר החרבן ועז"א יושב ובוכה שעיקרו על המתים. והח' יציאת רבים מישראל מעדתם וכמו שקרה באשכנז ופורטגאל וספרד וכדומה ע"י הגירושין ועז"א ישב בדד כי נשאר כמעט בדד מעמו ורבים מהם סרו מאחריו:

הפנסין. אבוקות:

היינו אומרים כן כו'. ודריש איכה כמו בשתי מיות אי כה פי' אם היה לך פה כה היינו אומרים:

אלא לשון תוכחה. ופי' איכה על קושי הדבר ומוכיחם איכה הביאו עליהם במעלליהם הרעים כי ישבה בדד העיר רבתי עם:

בימי יהויקים. כדי להוכיח והוא מ"ש וירמיהו לקח מגלה אחרת וגו' כדלעיל בפתיחה. וזכר כל הרעות העתידות בלשון עבר כאלו באו כדי להוכיחם כדרך יעודי הנביאות. אבל ר"נ ס"ל דאיכה לשון קינה לא שייך ע"ז לשון עבר וכמו דמקשה וכי בוכין על המת עד שלא ימות. ובירוש מי דואלו מגלחין איתא נמי שהקב"ה התאבל על עולמו שבעה ימים קודם המבול. ופריך וכי מתאבלין על המת קודם שימות ומשני הקב"ה שיודע העתיד מתאבל על העתיד ומגלת קינות הלא מפי ה' נאמר והוא שנשא קינה על ישראל כדלעיל בפתיחא ה'. מ"מ עיקר הקינה לישראל על עצמן:

הרי פתרונו איכה ישבה בדד בלשון עבר וכמ"ש לפני זה: