יפה ענף על איכה רבה, פתיחתא כא

פתח והצרוע וגו'. הוא מפרש כי הקינה של איכה ישבה בדד הוא על אריכות ימי הגלות ולהכי מייתי הני קראי כל ימי אשר הנגע בו יטמא. בדד ישב על עכוב בן דוד כל משפר הימים שעבדו ישראל עבודת כוכבים ולומר דזה נמי מה שמקונן איכה ישבה בדד ומשום דהמשך הגלות הזה הוא מה שאחר חורבן בית שני ולא אחר הראשון קאמר דחורבן שני נמי רמז הכא מכפילא דטמא טמא:

שנאמר ויחללו את מקדשי ויטמאוה לא נמצא מקרא כזה בכל התנ"ך אבל מצינו מפורש לשון טומאה גבי עבודת כוכבים. בירמיה שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו. ביחזקאל את מקדשי טמאת בכל שקוציך. בסוף ד"ה הרבו למעול וגו' ויטמאו את בית ה'. ועי' בשבת פר"ע דילפינן שם לאיזה מין טומאה השוה הכתוב את עבודת כוכבים:

גלי דכסיא. נראה פירושו שגלה מה שהיה מכוסה והיינו וראשו יהיה פרוע דהיינו גלוי התקרה שהיא למעלה ראש. וכן משמע בירושלמי פ"ק דיומא דאמר הראשונים גילו את התקרה כדכתיב ויגל את משך יהודה ואנו פעפענו הכתלים דכתיב ערו ערו עד היסוד משמע דויגל את מסך יהודה על סתירת תקרת הבית מיירי. וזה דלא כהערוך שפירש גלו העשירים והשרים ודריש ויגל את מסך יהודה על גלות השרים שהיו מכסה ומגן לעם וכמו שדרש בויק"ר פי"ט על ימך המקרה. אבל לשון פרוע לא מצינו שיתפרש על הגלות. וגם הירושלמי הוא נגד פירושו:

וטמא טמא יקרא חורבן ראשון ושני. כי פירוש הקרא הוא שהטומאה קוראה ואומרת לו פרוש כדאיתא בפ"ק דמו"ק וגם כאן טומאת עבודת כוכבים קוראת לשכינה כי תפרוש וזה חורבן ביהמ"ק ומכפל טמא טמא דורש על שני החורבנות. ואע"ג דבבית שני לא היה עון עבודת כוכבים רק שנאת חנם. אבל הלא אמרינן בריש יומא דעון זה חמור מעון עבודת כוכבים:

כל מי שהוא יודע כמה שנים כו'. זה צע"ג דאפילו אם נמנה השנים מירידתם למצרים עד חורבן בית ראשון לא יהיו רק אלף ומאתים שנה. כי בבית שני לא היה עון עבודת כוכבים בידם כדאיתא בריש יומא ושם בפרק בא לו איתא שנהרג היצר הרע מעבודת כוכבים. ומחורבן בית שני עד היום כבר עברו יותר מאלף וחמש [ושמונה] מאות שנה. אם לא שנאמר כמו דאיתא בפרק קמא דע"ז תנא דבי אליהו שית אלפי שני הוי עלמא כו' ושני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו. וה"נ ראוי היה משיח שיבוא אחר כלות מנין השנים שעבדו עבודת כוכבים. ורק בעונות אחרים נתעכבה הגאולה עד כה. וכדאמרינן בכמה דוכתי שהחטא גורם: