ים של שלמה על קידושין ד

דין דלוי' וישראלים וחללי גירי וחרורי מותרין לבא זה בזה אבל כהנים אסור לבא אלא בלוי וישראלי וחללי גירי וחרורי וממזרי' ונתיני מותרי' לבא זה בזה ועבדי' שאינן משוחררין ג"כ בממזרים ונתיני' וגירים אבל הן אסורין בחללין וטרוקי והוא שמכיר את אמו ואינו משיר את אביו ואסופי והוא שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא אביו ולא אמו אסורין מדרבנן לבא זה בזה כמו שמבואר ספ"י טרוקי בטרוקין אסופי באסופות אסור. וכל המתחתן בא' מז' עממים עובר משום לא תקח וגו' ומשום כי יסיר ובגירותן עובר משום לא תתחתן ובשארי אומות בגירותן מותרים ובגיותן אסורים משום נשג"ז ואיסורן של ז' אומות איסור עולם אף אחר כמה דורות לגירותן ונתיני אסור להתחתן בהם שהם ז' אומות וגם משום שדוד גזר עליהם עבדות וגם יבואר בו אב גבוה מכל הארצות. והנודר בא"י לעלות מן הארץ לשארי ארצות נדרו בטל ולוקה משום לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא וכן הנודר בירושלים לעלות מן העיר נדרו בטל והנודר בבבל לעלות מן הארץ אין צריך לעלות לא"י אלא לשאר ארצות שגבוהים ממנה:

עשרה יוחסין עלו מבבל כהנים לוים וישראלים חללי גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי כאשר נפרש לקמן כהני לוים וישראלים מותרים לבא זה בזה לוי ישראלי חללי גירי וחרורי מותרין לבא זה בזה חללי גירי חרירי מותרין לבא זה בזה גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה ע"כ וכת' הר"ן וז"ל. נתיני גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרינן ביבמות שדוד גזר עליהם ולפ"ז איסור נתינים אינו אלא מדבריהם וזו שאמרו בהרב' מקומות בתלמוד ממזרת ונתיני לאו דוקא הוא דאיסור נתינה דרבנן בעלמא הוא אלא דאגב גררא דממזרת שנו נתינה כשם שסמכו חלוצה לגרושה אעפ"י שאיסור חלוצה אינו אלא מדברי סופרים ולפ"ז לא קי"ל כדרבא דאמר התם בפר' הערל דלאו דחתנות דכתיב בז' עממים בגירות' נמי הוא אלא על מי שנתגייר מהן מותר לבא בקהל חוץ מן הנתיני' לפי שדוד גזר עליהם וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' איסורי ביאה אבל אחרי' סוברין דז' עממין בגרות נמי אסירי וכדרבא מיהו דווקא אותן המתגיירין בעצמן. אבל בניהם מותרין שהרי לא מנה הכתוב דורות ובא דוד וגזר על הנתיני' לעולם. ונתינה דכולי תלמודא היא אחת מז' עממין שנתגיירו שאסור' מן התורה בלאו דלא תתחתן בם ואף רש"י ז"ל עצמו כתב בפ"ד מיתות כותי הוא בלא תתחתן בם וכן הנתין דהוא מן הגבעונים וכ"כ בפר' אלו הן הלוקין ע"כ. אבל זה הוא עיקר שלאו דלא תתחתן הכתוב בשבעה אומות הוא דווקא בגירותן דשייך בהו חתנות אבל בגיות אסורה משום לאו דלא תקח וגומר ומשום כי יסיר ודוקא ז' אומות. אבל שארי אומות בגירותן מותרין ובגיותן אסורין משום נשג"ז כאשר כתבתי בפר' שני דיבמות סי' ט'. גם מה שכתב דדוקא דוד גזר על הנתינים ושאר ז' עממים. אבל כשנתגיירו הן בעצמ' הוא דאסירי בו לא מצינו חילוק ומן הסתם איסורן איסור עולם ומצרי ואדומי הוא שחלק הכתוב בדורות ונתן הכתוב טעם למצרי כי גר היית בארצו. אדומי לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ואפ"ה לא התיר אלא דור שלישי ע"כ נראה עיקר החילוק כמו שחילקו התוספו' שדוד לא גזר עליה' אלא עבדות וכאשר כתב הסמ"ג מדבריהם אבל איסור חתנות באיסור דאוריית' קיימי וכאשר כתבתי המסקנא בפ' הערל סי' י"ח ואין הלכה בזה דשתוקי ואסופי מותרין בממזרים או בנתינה או אפי' זה בזה משום דקי"ל לקמן כר' אליעזר דאמר במתניתין דס"ל כל הספיקות אסורין לבא זה בזה ושתוקי ואסופי ספיקא הן ואפי' שתוקי בשתוקי ואסופי באסופי נמי אסורין זה בזה ומדרבנן. ומ"ה אסורי' נמי בנתינה שהם מז' עממין ולקמן במתניתן דכל האיסורים כו' נאריך בזה אי"ה. וכתב עוד הר"ן הא דקתני דחררי וממזרי מותרין לפי דקי"ל כר' טרפון דאף עבדים מותרין בממזרים א"כ לאו דוקא נקט חררי לענין זה אלא משום רישא נקט להכי דקתני חללי גירי חרורי מותרין לבא זה בזה ואי אפשר לומר עבדים משום חללי שהוא ישראל ואסור בעבדי' וכת' עוד והא דקתני דגירי וחרורי וממזרי מותרין בנתינ' הא נתינה אסורה אפי' בגירותן משום לא תתחתן בהם וא"כ כל הני היכי שרי בהו. ותירץ משום דלא חששה התורה ליחוס ולאיסור בז' עממין אלא במיוחסי' שבהם. תו דייקינן מיני' בסוגי' מדקתני עלו מבבל ולא קתני הלכו לא"י לאשמועינן אגב דא"י גבוה מכל שארי ארצות ואומר אני דאיכא נפקות' בהלכה היכ' שנדר בא"י לעלות מן הארץ לשארי ארצות שנדרו בטל ולוקה משום לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. וממילא אם נדר בירושלים לעלות מן המקום שנדרו בטל. אבל אם נדר בבבל לעלות מן הארץ אין צריך לעלות לא"י כ"א לשארי הארצות הגבוהים כי בבל עמוקה היא:

דין דמשפחה שנתערב בה פסול ודאי אסור לכל אדם להתחתן בה ואם נתערב בה ספק פסולי קהל מותר לישא מהם. אבל אם הוא מוחזק בעצמו שהוא ממשפחה מיוחסת אסור להתחתן בהן. ואם נתחתן בהן אין הקב"ה מעיד עליו ואין שכינה שורה עליו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו וכאלו חרש לכל העולם וזרעו מלח והוויין לו בנים שאינם מהוגנים:

אמר ר' אבין בר רב אדא כל הנושא אשה שאינה הוגנת פי' הרא"ש שיש בה פסול קהל כשהקב"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו שנאמ' שבטי יה עדו' לישראל אימתי הוי עדות לישראל בזמן שהשבטים שבטי יה אמר רב חמא בר חנינא בשעה שהקב"ה משרה שכינתו על ישראל אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנאמר בעת ההיא נאם ה' אהיה להם לאלהים לכל משפחות ישראל פי' משפחות שהם ישראלים גמורים ועוד אית' הרבה בסוגיא וכאלו חרשו לעולם כולו וזרעו מלח כלומר שמביא שממה לעולם והויין לו בנים שאינן מהוגנים ואליהו כופתו והקב"ה רוצעו והנה מה שפי' הרא"ש שאינה הוגנ' לו פסול קהל הוא מפירש"י שפי' אינה הוגנת פסולה לו. וקשה פשיטא שלא ישא מה שאסרה עליו התורה אלא נראה לפרש שהיא ממשפחת ספק שנתער' בה פסול קהל ואפ"ה לא ישא אם הוא ממשפחת המיוחסים ואף שמדברי הטור לא משמע הכי שכתב לא ישא אדם אשה שאינה הוגנת לו שלא יהא בה שום פסול כו'. ואח"כ כת' ומ"מ משפחה שנתערב בה ספק פסול אין צריך לרחקו שכולן טהורין לעתיד לבא ואפ"ה נראה בעיני דלא בפסול ודאי איירי אלא ג"כ בספק פסול דאזלינן לחומרא בספק איסור דאורייתא אבל תערובו' ספק פסול דס"ס היא משרי מ"מ מה שאני פרשתי דאפי' בתערובו' ספק פסול דשרי אפ"ה קאמר דלא ישא אם אינו הוגנת לו אם הוא מוחזק שהוא ממשפח' המיוחסים וידועים מכמה אבות אבל בסתם בני אדם אין צריך לרחוק כדברי הטור:

דין דלעתיד לבא הקב"ה מטהר ממזרים ועבדים וחללים אפי' ודאין ואפי' לא נתערבו ובזמן הזה אסור על כל אדם להתחתן במשפחה שנתערב בה פסול ודאי ואין מכירין אותו אם לא שהוא ס"ש כגון ספק פסול שנתערב במשפחה ואין מכירין אותו או פסול ודאי שנתערב בב' משפחות ואין ידוע בהי מינייהו מותר להתחתן בהם ואין צריך לברר אחר הפסו' אפי' הוא בידו לעיין במשפחות ולברר הפסול. אבל וודאי פסול צריך לברר אחריו ולגלות למי שאינן יודעין אותו אם לא שהו' משפחה גדולה ויש סכנה דאז אין מגלין אל' לצנועי' פעם א' בשמיטה:

גרסינן בסוגיא אמר ר' יהושוע בן לוי כסף מטהר ממזרי' שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף פי' מטהר ממזרי' המטמעים בישראל מחמת ממונם והיא גורם להם שיטהרו. שלעתיד לבא אין הקב"ה מבדילן מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף פי' אותם שנטמעו מחמת עשרם וסיפא דקרא והיה לה' מגישי מנחה בצדקה צדקת של הקב"ה היא שאינ' מבדיל' אלא הואיל שנטמעו נטמעו. וריב"ל ס"ל האי מטהר לאו מבדיל פסולים הן אלא מטהר' ומכשירם כולם. ע"כ. תו מסקינן א"ר יהוד' אמר שמואל כל הארצות עיסה לא"י וארץ ישראל עיסה לבבל עד שהגיעו לסכנה פי' עיסה שהיא מעורבת ומסיק שישבו ובדקו במשפחות א"י לברר שהיא עיסה לבבל עד שהגיעו לסכנה ופרש"י ז"ל לפסול משפחה אנשי זרוע שיהרגום מ"ה פירשו א"ר יוחנן היכלא בידינו הוא פי' שבועה בהיכל של מקום ובידינו הוא לגלות פסול משפחו' א"י אבל מה אעשה שהרי גדולי הדור טמעו בה סבר לה כר' יצחק דאמר ר' יצחק משפח' שנטמעה נטמעה אמר אביי אף אנן נמי תנינא משפחה בת הצריפה הית' בעבר הירדן וריחקה בני ציון בזרוע עוד אחרת היה וקירבה בני ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב כגון אלו דידעין. אבל משפחה שנטמעה נטמעה פי' תניינא דכל משפחה שנטמעה נטמע' דאין להפריש' ולהרחיק' ולברר ספק מטומעיהן מי נטמע ומי לא ניטמע אלא יניחם ספק והם כשרים לעתיד לבא. דידעי' פירש"י שהכל מחזיקים אותם בפסולים שנתקרבו בזרוע אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה נטמעה. עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלות אבל חכמי' מוסרו' אותה לבניה' ולתלמידהון פעם א' בשבוע כו'. וכת' הר"ן וז"ל ומכאן נראה שאף בזמן הזה משפחה שנטמעה נטמעה כלומ' שמי שיודע פסולה אינו רשאי לגלותו אלא יניחנה בחזקת הכשרה ולעתיד לבא אעפ"י שיוד' בדבר תהא מכשרה ומיהו אפשר שראוי לגלות לצנועין כדי שלא ידבקו בהם. אעפ"י שהיו נדבקין בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחו' מיוחסות שבישראל כשר הדבר לגלותו לצנועין והיינו דגרסינן בגמרא תניא עוד אחרת היתה שם ולא רצו לגלותו אבל חכמים מוסרים אותו לתלמידים פעם א' בשבוע. ונ"ל שהוא מן הטעם שכתבתי ומ"ה היוד' עכשיו פסול משפחה שנטמעה אינו חייב לגלותו ואינו רשאי לגלות אלא לצנועין. ותמהיני דמשפחה שנטמעת מוישב מצרף ומטהר כסף ילפינן לה וקרא ודאי לעתיד הוא דכתיב כדאמרינן בגמרא כשהקב"ה משרה ומטהר את השבטים שבטן של לוי מטהר תחילה שנאמ' וישב מצרף ומטהר כסף והיינו לעתיד אבל בזמן הזה מנלן ע"כ ויפה תמה לפי פירושן שאפי' יודעין פסול הטימוע שאין רשאי לגלותן ולא כן עמדי לפי שגם הלשון שבידינו לא משמע כך וא"כ ה"ל למימר יודעים אנו אלא שאין בידינו הוא לחפש ולברר פסולי' מי הוא הנטמע ואז יהיה הוא לבדו פסול ושאר המשפחה כשירה אלא מאחר שלעתיד לבא אין אליהו עתיד לגלותם אעפ"י שידוע לפניו א"כ אין לנו לבדוק ולברר אחריה ונעמידנה אחזקת כשרות ואין צריכי' להרחיק ממנה אבל בידוע פשיטא שאין להכשיר הידוע ולעבור על לא יבא בקהל ה' וצריך להפריש את האינו ידוע מן האיסור אם לא במקום סכנה שמוטב יהיו בשב ואל תעשה ואל יהרג או קרוב לוודאי שירדו לתרבות רעה כה"ג אין מוסרין אלא לצנועין פעם א' בשבוע והא משפח' שנטמעה דקאמר היינו שנתערב בה ספק פסול וכמ"ש הטור להדיא דכה"ג שרי' אף האידנא. אבל משפחה שנתערב בה ודאי פסול אסור להתחתן בה אף שלעתיד לבא אין אליהו עתיד לגלות מ"מ הוא אסורה לנו משום ספק ולא מצינו היתר אלא בספק ספיקא ומ"ש בטור סי' ז' שאפי' משפח' שנתערב בה ספק איסור שאסור לישראל לישא מהן והולד הוי ספק ממזר ט"ס הוא לשם כאשר כתבתי באריכות בפ"ק דכתובות סי' ל"ג. וה"ה אם יש שתי משפחות שנתערב באחת ודאי פסול ולא ידעינ' בהי מינייהו דג"כ ס"ס הוא ומותרים שניהם ואין אנו צריכים לבדוק אחריה' ולברר מאחר שאין אליהו עתיד לגלות. תו מסקינן לקמן בסוגיא ת"ר ממזרי ונתיני טהורים לעתיד לבא דברי ר' יוסי ר' מאיר אומ' אין טהורים אמר לו ר' יוסי והלא כבר נאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. אמר לו ר"מ כשהוא אומר מכל גילוליכם וטומאתיכם ולא מן הממזרת אמר לו ר' יוסי כשהו' אומר אטהר אתכם הוי אומר אף מן הממזרת אמר רב יודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי אמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי הוי אתי אליהו מפיק מן צוורני. צוורני פי' חבורות חבורות ל"א קולרין והוא לשון מעשה בקולר של בני אדם. סוף דיבמות ע"כ:

וכתב הרי"ף בשם הרמב"ן דהא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לקרב ולרחק משום פסולי עבדות וחללי' קאמר עבדים לפי שאינן מכלל ישראל וחללין לפי שמטהר שבט לוי ואינן נידחין מקהל ופסול עבדות קרוי טומאה ופסול כהונה קרוי רחוק כדאמרינן ורחקוהו בני משפחה הכהנים שומעין לרחק אבל לא לקרב אבל פסול ממזרת ונתיני' הא איפסקא הלכת' כר' יוסי דאמר שהן טהורות לעתיד לבא ומשמע אפי' בידועין דאלו אותם שנטמעו השתא נמי טהורין הם שאפי' הידועין בהן אינן מעידין בהן לפי שהן טהורין מן התורה וכן משמע כל הסוגיא דר"מ ור' יוסי בידועין הן והיינו הן דמקשי' ומתרצי' וישב ממזר באשדוד ע"כ ותמיהני דמדאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יודא אמ' שמואל הלכה כר' יוסי הוה אתי אליהו ומפיק מינן צוורני צוורני משמע דפלוגתייהו בשאינן ידועין היא דאי בידועין מאי את' לאשמעונין והיכי שייך למימר ומפיק מינן אלא וודאי משמע דלר"מ יבא אליהו ויפסול אותן שהן מוחזקין אצלינו בהכש' ובודאי דכיון שהן בחזקת כשרות הרבה מטמעין בהן ומאי דאמרינן בשלמא לר"מ היינו דכתי' וישב ממזר באשדוד ה"ק בשלמא לר"מ היינו דקא מגלי לן קרא שאליהו יפסול אותן שמחזקין אצלינו בכשרות ויבדילה אלא לר' יוסי הרי המוחזקין בכשרים יהיו בחזקתן ולמוחזקין עכשיו בפסולין קרא למה לי דפשיטא דמצות לא יבא תנהוג לימות המשוח כדרך שהוא נוהגת עכשיו ועוד תמיהני דודאי ר' יהושע בן לוי דאמר כסף מטהר ממזרים לית לי' דר' יוסי אי דר' יוסי אפי' בממזרין ידועין קאמר כסף למה לי ונטמעה למה לי וכולה סוגיא כפשוטה עלה רהטא דמשפחה שנטמעה במעידין קאמר ושמא תאמר משום דקי"ל כר' יוסי דאפי' ממזרין ודאין טהורין לעתיד לבא מוקמינן לה קרא דוישב מצרף וטהר כסף במשפחה שנטמעה בעבדי' ודלא כר' יהושע בן לוי דאלו לנטמעה בממזרין אין אנו צריכין לטמוע אלא לכסף ואפי' ודאין טהורין ושנדחק לומר דכל מאי דאמרינן במשפח' שנטמעה בעבדי' היא א"כ מנלן דאף בזמן הזה אם נטמעו בעבדי' נטמעו דלמ' כשם שלעתי' לבא יטהר הקב"ה ממזרי' ודאין וידועין כך יטהר המטומעים בעבדים. אבל בזמן הזה לא אלא וודאי משמע דפלוגתייהו דר"מ ור' יוסי במטמעין היא פשיטא לן שאין בין עה"ז לימות המשיח לענין מצות כלום וכי היכי דחזינן שאליהו לא יגלה משפחות אעפ"י שכולן יהא גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלותן ולא רשאין בכך ואף להרב ר' יונתן הכהן ז"ל מצאתי בפירושה הלכה כר' יוסי דמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ. והנה הרא"ש תפס פי' ר' יונתן שכתב וז"ל אמר ר' יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי ובפסול מדומע איירי כדאמרינן לעיל משפח' שנטמעה נטמעה ע"כ ודוחק הוא בעיני דא"כ ריב"ל לא אתיא אפי' כר' יוסי דהוא מפיק לי' מואטהר אתכם והוא אומר שכסף מטהר ממזרים גם הלשון עתידי' ממזרים להיטהר לא משמע כלל דאיירי בנטמעה כ"א בוודאי כדברי הרמ"בן גם מ"ש הר"ן וז"ל ואפשר עוד לומר דר' יוסי אפי' בודאין קאמר ומיהו מאן דפסק כוותי' ורב יוסף דאמר דאי לאו דאמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי הוה אתי איהו ומפיק מיני' צוורני צוורני לית לי' בנטמעה מידי אלא לדברי המכשיר מכשיר אפי' בודאין ולדברי הפוסל אליבא דרב יוסף פוסל אפי' מטומעין. ומיהו מאן דאמר כסף מטהר ממזרי' דמשפחה שנטמעה נטמעה לא ס"ל כר' יוסף שפוסל אפילו במטומעין פי' לדבריו לר"מ וה"ה לר' יוסי גופי' בזמן הזה מאחר דר' יוסי משוה ודאין לנטמעין א"כ כשם שידאין אינ' כשרין בזמן הזה ה"נ מטומעין אינ' כשרים אלא לעתיד וס"ל כר"מ דודאין פסולין לעולם אבל מטומעין אין אליהו עתיד לגלותן וכיון דחזינא אמוראי טובא דאזלי כה"ג בהך שיטתא ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן ואביי דהוא בתראי דאמר אף אנן נמי תנינא נקטינ' כוותיה. ונראה שזה הוא דעת הרמ"בם ז"ל שכתב בסוף ספר שופטים בימי מלך משיח וכו'. ואינו מיחס ישראל אלא לשבטיהם אבל אינו אומר על בשהן בחזקות כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ וכיון שאין אליהו עתיד לגלותן אף הידועים בהם אין מגלין אות' שאין בין עולה הזה לימות המשיח לענין זה כלום עכ"ל. וכל זאת דוחק ואינו שוה לי ונראה בעיני דבר המחוור דר"י ור"מ פליגי בוודאי ממזרים וריב"ל איירי במשפחה שנטמעה שכבר היא מותר שאינו עתיד לגלות' ואתי' אף לר"מ שפיר ואיכא נמי לר' יוסי אף שעתידים לבא בקהל ולהטהר. מ"מ הבא להתדבק ביוחסין לא ניחא ליה להתדבק בהן וניחא להתדבק ביוחסין ועוד דלא עדיפי מגרים שמותרי' לבא בקהל מ"מ אמרו בפ"ב מפני מה לא זכו בניו של משה כו'. מפני שלא התדבק ביוחסין שנשא בת יתרו אעפ"י שגר צדק היה והיא צדקת מ"ה עשה הקב"ה צדקה עמהם כיון שנטמעה נטמעה ואינ' מגלה אות'. ורב יוסף אמר אי לאו דהלכה כר' יוסי כו' הקב"ה מגלה הפסולי' לבא בקהל שלא יהיו משפחות מעורבים בפסולי דאוריית' שהם ידועים אבל מאחר שבלאו הכי יהיו טהורי' כל הפסולים עושה צדקה עמהם שלא לגלות דנהי שיהיו בחזקת מיוחסין ומה שאמר כגון אלו בא אליהו לרחק ולקרב כו' לא נראה בעיני לדחוק ולפרש דפסול עבדות וחללי' קאמר דמ"ש ועוד ממזרים גרועים טפי לפי דקי"ל אין ממזר אלא מחייבי כריתות אלא נרא' בעיני לפרש שאות' שבא אליהו לגלות לענין יחוס קאמר דומיא משפח' שנטמע' דעל' קאי דאיירי בענין היחו' כדפרי' וזה נמי לרח' ולקר' ר"ל לרחק מן המיוחסי' ולקרב אל המיוחסי' מסקנת ההלכ' בזמן הזה משפח' שנטמעה באופן שהיא כשרה אפי' הוא כח בידינו לבא על הבירור מי הוא הפסול ואסור לנו לברר והיא כשרה מכח הספק באופן שפיר' והיכא שאנו יודעי' בוודאי מי הוא הפסול אין לגלות אם היא משפחה גדולה דאי אפשר שלא יבא ח"ו חרב' גדול' מזה ומגלי' לתלמידי' הצנועין נרא' בעיני וכאשר יבא מורה צדק יאיר ענינינו בתורתו:

דין דכל הפוסל משפחות וקורא אותן עבדים או ממזרי' חוששין לו משום ממזרת או עבדות ואסור להתחתן עמו אבל הוא ובניו אסורין ג"כ להתחתן בפסולי' וכן שני משפחות המתגרו' זו בזו שמץ פסול יש בא' מהן וראוי להתרחק מהן ועכשיו שהדור פרוץ אין חוששין להם וגם הפוס' משפחו' אין חוששי' אל' לו ולא למשפחתו וכל דאמ' מבי' חשמונאי אנא בידו' שעב' הוא ומות' להתחתן בעבדי' ובפסולי' וגם יבואר שאסור לשלוח שלום לאשה אפי' ע"י בעלה אבל מותר לשאול לבעל על שלומה וניהוג' וגם אסור לשמוע קול שיר וזמר מאשה אבל לדבר עמה דברי' בעלמ' מות' אם מוש' ביצרו וכדמבוא' סוף הפרק סי' כ"ה. ות"ח שנתמנה דיין על הציבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה ומאן דמצער שלוח' דרבנן מנגדינן לי' ואם העיד שביזה את הרב יכול הרב לשמתו ואם בא מעשה לפני הדיין ואמר א' שקיבל מרבו כך דין על מעשה זה אין שומעין לו אלא א"כ ידענו שאמר כן בשם רבו קודם לכן:

מסקינן בסוגיא תני כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם ואמר שמואל במומו פוסל פי' כל מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם אין דרכו של פסול לדבר בשבח של הבריות לעולם ומסיק ההוא גברא דעל לבי מטבחי' בפומבדית' אמר להו הב לי בשרא א"ל נטר עד דשקל לשמעי' דרב יהודא בר יחזקאל וניתיב לך אמר מאן יהודא בר שוויסקאל פי' לשון גנאי גרגרן אוכל שוויסקי צלי כדאמרי' בפסחי' באימרי פסח מצרי' מאן לימא לן דלא שוויסקי עבדינהו דקדים לי' דשקל קמאי אזלו אמרו ל' לרב יהודא שמתיה אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא אזל ההוא אזמני' לדינא לקמי' דרב נחמן אייתי פסקא דהזמנ' אזל רב יהודא לקמי' דרב הונא אמר איזל או לא איזול א"ל לא מיבעיא לך למיזל משום דגברא רבא את אלא משום יקרא דבי נשיא' קום זיל אתא אשכחי' דקעבד מעקה א"ל לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה א"ל פורתא דגונדריא הוא פי' היינו מעקה בא' הלשונות הא דקאמר פרנס לאו פרנסים שלנו דהיינו מנהיגי הקהלה אלא ת"ח שהוא דיין לרבים לדון את הציבור ועיי' בפ"ק דסנהדרין סי' ומסיק אמר שמואל אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה א"ל נשדר לי' מר שלום לילתא פי' שם אשתו א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמוא' אין שואלין בשלום אשה אפי' ע"י בעלה כך גירס' רש"י א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלו' אשה כלל אפי' ע"י בעלה דשמא מתוך שאילת שלו' יהו רגילין זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה וכתבו התוס' והא דאמר בהשוכר את הפועלים איה שרה אשתך ששואלין בשלו' האשה ע"י בעלה היינו דווקא בשאילת שלום איך שלומה וניהוגא כההיא דמלאכי השרת אבל לשלוח לה שלום ע"י בעלה אסור וכן כת' הרא"ש וההיא דקול באשה ערוה דקאמר. משמ' שאסור לדבר עם האשה כמו שפי' רש"י אם אשאול בשלומה תשיבני ונר' דדיחוי הוא דקא מדחי' לי' דלא אסרו אלא לשמוע קול שיר ע"ד המקרא השמיעני את קולך כי קולך ערב גם לא מצינו שנזהרו גדולי' הראשוני' מלדבר עם האשה בכמה עובד' שבתלמוד גם במחברים לא הזכירו פה אלא שאין שואלין בשלו' אשה והיינו משום חיבה ולאפוקי מהרב ר"א מזרחי שאוסר לדבר עם האשה ולומר אפי' איה בעלך וכבר הוכחתי לדבריו דלית' עיין בפ' השוכר את הפועלים סי' ו' ודין דאין משתמשין באשה כלל בין גדולה בין קטנה נכתוב אי"ה לקמן בס"פ דסומכין האידנא אאידך דשמואל דאמר הכל לש"ש שרי ע"ש תו מסיק א"ל מ"ט שמתיא מר לההי' גברא ציער שלוח' דרבנן פי' ביזה את שלוחי לפני ונגדי' מר דרב מנגיד על מאן דמצער שלוח' דרבנן דעדיף מיני' עבדי' לי' פי' חמור' ממנה עשית לו לקונסו כסו א"ל מ"ט אכריז מר עלי' דעבדא הוא א"ל דרגיל דקרי אינשי עבדי ותניא כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבח לעולם ואמר שמואל במומו פוסל אימ' דאמר שמואל למיחש לי' ספק פסול וכן פי' הר"ן וז"ל אם רגל לקרו' לאחרי' ממזר חוששין לו שמא ממזר הוא ואם הוא אומר עליהם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא לאכרוזי עלי' מי אמר אדהכי והכי א"ל ההיא בר דינא לרב יודא לדידי קרית לי עבדא דאתינא מבי חשמונאי מלכא א"ל הכי אמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא א"ל לא ס"ל מר הא דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא. אם קודם מעשה אומרה שומעין לו ואם לאו אין שומע' לו פי' אם קודם שבא מעשה לידו אמרה להאי שמועה לתלמידיו בשם רבו נאמן לאומרה בשעת מעש' ואם לאו אינו נאמן להעיד בשם רבו שמא מחמת מעשה הבא לידו אמר כן א"ל הא איכא רב מתנה דקאי כוותיה רב מתנה לא חזייה לנהרדעא תליסר שני ההוא יומא אתא א"ל דכיר מר מה דאמר שמואל כי קאי חדא כרע' אגודא וחדא כרעא במברא א"ל הכי אמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא דלא אשתייר מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמי' קלא ואמרה כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא נפלה מאיגרא ומתה אכרוזי על' דעבדא הוא פי' עכשיו הכריז עליו ודאי שהוא עבד אבל הכרזה ראשונה הית' שלא כדין ואינו אלא למיחש אבל מ"מ הוא ובניו אסורי' להתחתן בעבדים כדגרסינן בסוגיא א"ר יהושע בן לוי אם ראית שתי משפחות המתגרות זו בזו שמץ פסול יש באחת מהן ואין מניחין לבדוק בחברתה וכתב הר"ן וז"ל ופרש"י לפיכך הטילו מן השמים מריבה ביניהם. והרמ"בם ז"ל כתב בפ' י"ט מהלכות איסורי ביאה לומר שחוששין להם וראוי להתרחק מהם ואני אומר אם בזמנינו באת' להחמיר במשפחות מתגרות זו בזו לא הנחתם משפחה לאברהם אבינו שתהא בחזקת כשרות כי בעו"ה הדו' פרוץ ואין מורה ולעולם מתגרים משפחות זו בזו ומ"ה נראה אפי' מי שדרכו לפסול משפחות ולומר עליהם פסולים אין חוששין עליו כי הוא הפסול כי הדור פרוץ בעו"ה ומורגל בכך ואין חוששין למשפחתו אלא הוא חומץ בן יין לבד תו מסיק ואמר שמואל שתיקות' דבבל היינו יחוסתא כי האי דבמערבא כי הוו מנצי בי תרי בהדדי חזי הי מינייהו דקד' ושתק אמר האי מיוחס טפי להידבק בו ואפילו האידנא:

דין דכל הארצות בחזקות כשרות הן עומדת ואין צריך לבדוק אחר לוי או ישראל הבא לישא אשה שמא ממזר או אחד מן פסולי קהל הוא אלא משיאין אותו בלא בדיקה אפי' אין לו חזקת כשרות. וגם האומר כהן אני מותר לאכול אפי' בתרומה דאורייתא מסתמה בלא בדיקה וכמו שאבאר ג"כ בסי' י"ב וגם שם יבאר דין כהונה לענין נישואין ולענין ערעור.

מסקינן בסוגיא אמר שמואל משמיה דסבא בבל בחזקת כשרה עומדת עד שיודע לך במשפחה שאתה בא לבדוק במה נפסלה שארי ארצות בחזקת פסול הן עומדות עד שיודע לך במה נכשרה ארץ ישראל מוחזק לפסול פסול מוחזק לכשר כשר. הא גופא קשיא אמרת מוחזק לפסול פסול הא סתמ' כשר והדר תני מוחזק לכשר כשר הא סתמא פסול אמר רב הונא משמי' דרב ל"ק כאן להשיאה אשה סתמא בעי בדיקה כאן להוציא אשה מידו שנשא כבר אשה מסתמא לא מפקינן. ופי' התוספ' כאן להשיאה אשה פי' מיוחסות מד' אמהות דאז משום ישראל לא צריך להיות בחזקת כשר דבלאו הכי מותר בישראל' כדאמ' בעלמא גבי גו' הנולד מגוי הבא על בת ישראל דא"ל זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא משמע דבמקום שאין מכירין אות' נותנין לו ישראלית ומותר לישאנה. תו מסיק אמר רב יודא אמר שמואל זו דברי ר"מ פי' מתניתין דקתני דעלו פסולין לא"י ומשמע דכל הארצות אינן בחזקת מיוחסות חוץ מבבל בלבד ר"מ הוא דס"ל הכי אבל חכמים אמרו כל הארצות בחזקת כשרות הן עומדות ומסיק אמימר שרי לי' לרב הונא בר נתן למינסב איתת' מחוזיית' אבל רב אשי מאי דעתיך דאמר רב יהודא אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אמרו כל הארצ' בחזקת כשרות הן עומדת והאי בי רב כהנא לא מתני הכי ובי רב ספרא לא מתני הכי ובי רב זביד לא מתני הכי אפ"ה לא קבלה מיני' משום דשמעי לי' מרב זביד מנהרדעא וכתב הרא"ש לכאורה נראה דאע"ג דעביד אמימר עובדא לקולא דלית הלכתא כוותי' דרב אשי דהוא בתראה פליג עליה. ועוד דכלהו אמוראי דלעיל איירי בפסול' יוחסין לשארי ארצות ואפי' בא"י אמרו להשיאו אשה צריך בדיקה וכן פי' רש"י בפר' ב' דכתובות ואינו נאמן להשיאו אשה דמשום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאו אשה והקשה עליו ר"ת מהא דאמרינן בפרקין לקמן במתניתין דקתני הנושא אשה צריך שיבדוק בד' אימהות דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקה דלא הוזהרו כשרות להינש' לפסולין ופי' ר"ת להשיאו אשה דקתני התם בפ"ב דכתובות היינו להשיא אשה מד' אמהות כדתנן לקמן הנושא אשה וכו'. ואז אין צריך לבדק אחר בתו ומותרת לכהן המשמש ע"ג המזבח ובנו משמש ע"ג המזבח בלא בדיקה וה"ק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה להתיר בנו ובתו אבל ליוחסין בעלמ' שאין בו צד כהונה לא בעי בדיקה והביא ראיי' מהא דאמרינן בפ' החולץ זיל גלי פי' למקום שאין מכירין אותך או נסיב בת מינך ואי ליוחסין בעי בדיקה מאי יועיל לו הגלות והלא לא יתנו לו אשה עד שיבדקו אחריו. ועוד קאמ' התם נאמן אתה לפסו' את עצמך ואינ' נאמן אתה לפסול את בנך אלמא דבנים ממילא כשרים ולא בעי ראיה ע"כ והיינו כדברי התוס' דלעיל ולפ"ז אשתכח שפיר הלכה כאמימר דעבד עובדא ולא אישגח ברב אשי אף דהוא בתראי משום דסוגיא דהחולץ נמי קאי כוותי' וממילא נמי נתבטלו דברי הרמ"ה שכתב הא דאמרינן כל המשפחות בחזקות כשרות היינו מאן דאית לי' כבר חזקות כשרות כו'. דההיא עובד' דהחולץ לית לי' חזקות כשרות כלל גם הטור השיגו משום דלישנא דכל המשפחות בחזקות כשרות לא משמע הכי עוד דקדק הטור מלשון ר"ת שכתב אבל ליוחסין בעלמא שאין בו צד כהונה לא בעי בדיקה משמע מדבריו דליוחס' כהונה בעי בדיקה וכ"כ הרמב"ם ז"ל כל הכהנים בזמן הזה בחזקת כהנים הן ואינו אוכלין אלא בקדשי הגבול והוא שיהי' תרומה מדבריהם כגון חלה ותרומה בזמן הזה אבל תרומה של תורה אינן אוכלין אותו אלא כהן מיוחס ואיזה הוא כהן מיוחס שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני כהן ובן פלוני בר פלוני עד איש שאין צריך בדיקה והוא ששימש ע"ג המזבח שאלו לא בדקו ב"ד הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד ע"כ ונראה דאפי' ליחוסיה כהונה אין צריך בדיקה דהא מסיק על ההיא משנה דהנושא אשה צריך לבדוק בד' אמותיה אמר רב יודא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אמרו כל המשפחות בחזק' כשרות הן ואמר רב אחא בר גוריא אמר רב אם קרא עליו ערעור צריך לבדוק אחריו אלמא דמסתמ' אין צריך שום בדיקה. ומיהו אפשר אע"ג דלפעמים אין צריך בדיקה הלכה כסתם משנה שצריך בדיקה לכהונה באשה עכ"ל והנה מה שדקדק בדברי ר"ת כו'. בוודאי לא ראה מה שכתב בספר הישר להדיא ולקמן בסימ' י"ב אביאהו דאפי' לתרומה לא בעי בדיקה ולא כדברי הרמב"ם והדין עמו כמו שמשמע מר' יודא אמר רב דאמר זו דברי ר"מ כו'. ומה שרצה הטור ליישב דשמא הלכה כסתם משנה כו' בע"כ הרמב"ם אינו מיושב בזה דהא בדיקה דמתניתין בד' אימהות קאמרו ובדיק' של הרמב"ם לענין כהונה היינו שבודקין אחריו שהוא מזרע כהונה ואדרבה הרמב"ם מוקי למתניתין בקרא עליו ערעור דווקא ואיירי בין ערעור דממזרת ובין ערעור דחלל כמו שהביא הטור גופא אח"כ בשמו ודווקא לר"ת לחוד הוא דמוקמי מתניתן לענין כהונה ולישא אשה בדוקה ובזה אמרי' שהלכה כסתם דמתניתן וכמו שנפרש לקמן בסימן י"ב:

דין דגר מותר בכהנת וגם מותר בממזרת עד עשרה דורו' וגר שנשא בת ישראל הולד ישראל גמור הוא לכל דבריו ואסור בממזרת וכהנת מותר בחלל יתבאר ג"כ בסי' י"ב.

תנו רבנן גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר"י ר' יודא אומר גר לא ישא ממזרת וחלל מותר בכהנת והלכתא גר מותר בכהנת ומותר בממזרת. מותר בכהנת שלא הוזהרו כשרת להינשא לפסולין ומותר בממזרת כר' יוסי ודווקא עד י' דורת אבל מכאן ואילך אסור משום דנשתקע שם גירות ממנו אמרי ישראל הוא דנסיב ממזרת כדתניא גר עד י' דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור בממזרת. וכת' הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה דווקא בגר שנשא גיורת הוא דאמרינן הכי אבל גר שנשא בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת וכתב הר"ן לא ידעתי מניין לו דאע"ג דגוי הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום שאין אפשר לו להתיחס אחר אבא ר"ל אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הגר וצ"ע ולי לא קשה מידי דגר שנשא ישראלי' לאו משום איסור הוא אלא משום דנשתקע שם גיורת ממנו ומיחלף בישראל וכן פסק הטור. ועוד נראה לי להוכיח דישראל גמור הוא ואסר בממזרת דהא מסקינן לקמן מסוגיא דאמר לי' רב אדא בר אהב' לרב יוסף אפי' אמו מישראל א"ל אמו מישראל מקרב אחיך קרינן בי' ש"מ דחשיב לי' כישראל גמור:

דין דשתוקי ואסופי מותרין בישראלים ובממזרים אלא שרבנן אסרו בשניהם וכל מקום שיש להבין שלא לדעת מיתה הושלך לשם אין בו דין אסופי כגון שמצאו מהול או שנמתחו ונתקנו איבריו או שמצאו בכנישתא דשכיחי בי רבים או בצידי ר"ה או דשייף משהא או מלי כוחלא או שיש בצווארו קשרים שרגילין לתלות בצוואר התינוקת או קמיע או שמצאו על אילן שאין חיו' יכולין ליגע שם. וכל זמן שהוא בשוק אביו ואמו נאמנין עליו לומר בנינו הוא ואנו השלכנו מפני רעבון ובשני רעבון אפי' כבר נאסף לבית נאמני' עליו ואין בו דין אסופי ואשה אינ' נאמנת לומר שבעלה בא בצנעא עליה ממדינת הים ונתעברה ממנו.

מתניתין איזהו שתוקי כל שהוא מכיר אמו ואינו מכיר את אביו. אסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו. אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ולקמן נפרש ואמרינן בסוגיא אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין אצלה כלומ' דכיון דמכירין את אמו ופנויה היא רוב העולם כשרין אצלה שאין הרוב ממזרים וקרובים שהולד מהן ממזר ואף גוי ועבד אם בא עליה אין הול' ממזר ומיעוט פסולין כגון ממזרי או קרובין ואף לגבה כל דפריש מרובה פריש מאי אמרת דאזלה איהי לגבייהו הוה לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלא מעלה עשו ביוחסין פי' ואסור מדרבנן וממזר בשתוקה נמי מדאורייתא שרי דהא ר' יוסי דקי"ל כוותיה דרש בגמרא דלעיל ומיהו בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ולא מיתסר אלא משום מעלה עשו ביוחסין ע"כ ואף דבסוגי' לא משמע שאסור אפי' מדרבנן בא' משתוקי בישראל אבל דשתוקי אסור בממזרת לא שמענו. מ"מ סומך אמה דפסקינן לקמן הלכה כר' אליעזר דאוסר ספיקו בודאי ואף ספיקו בספיקו והיינו מדרבנן ומסיק אמר רבה בר רב הונא מצא מהול אין בו משום אסופי אמר אביי משלטי הדמי' פי' נתקנו ונמתחו איבריו כמו שעושין לילדים אין בו משום אסופי. בכנישתא דשכיחי בה רבים אין בו משום אסופי לא שכיחי בה רבים יש בה משום אסופי. שייף משחא מלו כוחלא דמי חומרא פי' קשרים שתולין בצוואר התינוק. קמיע' תלי' בי' אין משום אסופי תלי' בי' דקלא אי מטי בה חיותא יש בו משום אסופי לא מטא בה חיותא אין בה משום אסופי. זרדת' סמיכא למתא יש בו משום אסופי פרש"י אי תליא באילן ששמו זרדת' דאמרינן בערבי פסחים זרדת' דסמיכי למתא לא פחית' משיתן שדי ומ"ה אפי' לא מטי' לי' חיה יש בו משום אסופי והרא"ש לא הביאו ואפשר שלפי שלא נמצא האידנ' בימינו ולא שכיחי מזיקין כללו של דבר כל מקום שלא לדעת מיתה נשלך אין בו משום אסופי צידי רה"י אין בו משום אסופי. צידי ר"ה יש בו משום אסופי ומסיק אמר ר' יהודא אמר רב אסופי כל זמן שהוא בשוק אביו ואמו נאמנין עליו לומר שלהן הוא נאסף מן השוק אין נאמנין עליו. אמר רב ובשני רעבון אעפ"י שנאסף מן השוק נאמנין עליו לומר שלהן הוא ומפני הרעב הטילו לשם ומפני הבושה לא אמרו ודין אסופי שנמצא בעיר שרובה גוים או רובה ישראלים וכל החילוקי' כתבתי בפ"ק דכתובות ומה שכתב הרא"ש בכאן מה שכתבו ה"ג שאשה נאמנת לומר שבעלה בא בצינעא אליה ממדינת הים ונתעברה הימנו לא קי"ל הכי וכתבתי בפר' הערל סימ' כ"ט:

דין דנאמנת חי' לומר על בנים שנולדו בבית א' זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר וגם נאמנת לומ' זה יצא ראשון ובכור הוא וזה אחריו כל זמן שלא יצאה וחזרה ואמו נאמנת על בנה לענין בכור עד המילה ומכאן ואילך אביו נאמן עליו וגם נאמן בעל המקח לומר בזמן שמקח בידו לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אבל שאין מקחו בידו אינו נאמן ועיין בב"מ פר' קמא סימן ו' וגם נא' לומר חד דיין בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו לזה זכיתי ולזה חייבתי אבל אינן עומדין לפניו אינו נאמן אלא א"כ שני דיינים הן. וגם יבואר דאין ערעור פחות משנים אם יש לו חזקה דכשרות.

תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד"א בשלא קראו עליו ערעור אבל קרא עליו ערעור אפי' חד אינה נאמנת דאע"ג דאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים ה"מ היכא דאית לי' חזקת כשרות אבל היכא דלית לי' חזקת כשרות חד נמי מהימן ונאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ופריך ונחזי זוזי ממאן נקיט לא צריך דנקיט מתרווייהו ואמר חד מדעתי' וחד בע"כ ודבר זה כתבתי כל הצורך בפ"ק דב"מ סי' ו'. תו מסיק נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אין נאמן ופריך ולחזי זכות מאן נקיט פי' פסק דין של זכות לא צריכא דקרע לזכותיה וליהדר ונדייני' בשודא דדייני פי' בדין שאינה תלויה בטעם אלא הכל לפי רצון של הדיין כההיא דכתובות דאמר כל נכסי לטוביה ואתו שני טוביה והיו שניהם שכינים שניהם קרובים דאמרו שודא דדייני ושם פירשתי והא דאין נאמן הדיין כשאין בעלי דינין עומדין לפניו בחד דיין אבל בשני דיינים נאמנים לעולם כאשר כתבתי פרק קמא דסנהדרין סימ' ו' תו מסיק אמר רב יהודא אמר רב נחמן ג' נאמני' על הבכור ואלו הן חיה ואביו ואמו חיה לאלתר זה יצא ראשון וזה יצא שני בד"א שלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנת אמו כל זמן שאינו יצא עדיין לבריתו ומכאן ואילך אביו מכיר בו ונאמן לעולם ועיקור נאמנות דאב ובנו נכתו' לקמן במתניתין האומר בני זה ממזר הוא. דין בדין זה יבואר דהא דשתוקי אסור בישראלית דוקא כשאין אמו לפנינו לבודק' או שהיא שוטי' או אלמית ואז הוא תאסור בישראלית אפי' רוב כשרי' אצלה אבל בדקינו אות' אפי' היא ארוסה ואמרה שמן האדום נתעברה נאמנת בדיעבד אבל לא לינשא לכתחלה אבל אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי לענין ירושה כל זמן שאין אותו איש מודה שהוא בנו ואפי' מודה שנבעלת לו ואם מודה שהוא בנו נאמן ג"כ לענין ירושה ופוטר מן החליצה ויבום ואין האש' נאמנת לומר מאיש פלוני ממזר נתעברת' להשיאו ממזרת אלא ה"ל דין סתם שתוקי בלא בדיקה:

פסקא אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי מאי בדוקי שבודקי' את אמו דאי אמרה לכשר נבעלתי שהיא נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה. ואמר רבא הלכה כאבא שאול ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא כמו שכתבנו בפ"ק דכתובות ס' מ"א ודוקא בכה"ג שבודקי' את אמו אבל מן הסתם הוי ספק ממזר אפי' ברוב כשרים אצלה וז"ל הטור מדברי הרמב"ם פנויה שנתעברה וילדה אם אמה לפנינו לבודקה או שהיא שוטה או אלמת ה"ז ספק ממזר ואפי' אמרה של פלוני הוא והוא ממזר א"ה אינו אלא ספק אפי' אותו פלוני מודה שנבעלת לו כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר. ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת והולד כשר ומ"מ אין אנו מחזיקין אותו בבנו ודאי ליורשו ע"כ. והיינו טעמא דס"ל נאמנת במה שאומרת לכשר נבעלתי להכשירו ולא לפוסלו ולעשותו ממזר ודאי ולהתירו בממזרת משום דלהכשיר היינו טעמא משום דמדאוריית' כל שתוקי כשר אלא דרבנן עשו מעלה ביוחסין ופסולה. וכה"ג שאומר' לכשר נבעלתי אוקמוהו אדאוריית' אבל לא להאמינה לפוסלו והא דקא' אפי' אומרת לכשר נבעלתי שאינו בנו ליורשו דוקא שאינו מודה לה שהוא בנו אעפ"י שמודה שנבעלת לו אבל אם אשתו כשר' מודה לזה בהדיא שהוא בנו הוי בנו ליורשו ועיי' בס"פ אלמנה לכ"ג סימ' י' ואף לפטור מן החליצה ויבום לפי מה שכתבתי לשם סימ' י"א:

דין דשתוקי ואסופי וספק ממזר וכותי אסורי' מדרבנן אפי' לבא זה בזה ואם נשאו יוציא והולד הולך כאבותיו ואין להם היתר לישא אלא בת גר והולד הולך אחר הפגום ואם יש באותו עיר או מדינה שנמצא שם האסופי גוי או שפחה שהם ראוים לילד והאסופי נשא גיורת הרי היא בספק א"א ואין הבא עליה נהרג מספק. וכן שתוקי שנש' ישראלית ואביה או אחיה חיין בשעה שנתעברה אמו או אם נשא אשה גרושה שאפשר שבעלה הראשון היה אביו וכן כל כיוצא בזה שיכול שערוה היא עליו ואין קידושין בה הבא עליה אינו נהרג מספק א"א. וכן הפורש מדרכי ישראל ופורץ בעריות ולא כות' כתובה וגיטין מחזיקים בניהם לממזרים:

מתניתין כל האסורין לבא בקהל מותרים לבא זה בזה ור' יהודא אוסר. ומפרש רבא בגמרא דה"ק כל האסורין לבא בקהל ומאי ניהו גר עמוני ומואבי מותרין לבא זה בזה ואעפ"י שר' יהוד' אוסר גר בממזרת פי' בממזר ונתין כותי שתוקי אסופי. ה"מ גר דראוי לבא בקהל אבל גר עמוני ומואבי דאינו ראויין לבא בקהל לא וכולי' חד תנא הוא. ר' אליעזר אומר ודאין בודאין כגון ממזרת ונתיני' מותרים ודאין בספיקן כגון ממזרי ונתיני ושתוקי ואסופי וספיקן בודאין כגון שתוקי ואסופי וממזרי ונתיני וספיקן בספיקן אסור שמא זה כשר וזה פסול. ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותים פי' אותן שהושיב סנחריב בערי שומרון כדכתיב ויבא מלך אשור אנשים מאשר כו'. ונתגיירו מאימת האריות כדכתיב וישלח בם את האריות כו'. ומביא בסוגיא דמ"ה חשבוה כותים ספק משום שנתערבו בהם ממזרים ועבדים ושפחות. וכתב עליו הר"ן וז"ל כך כתב רש"י אבל הרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות איסורי ביאה התיר שתוקי ואסופי בנתינים והוא דבר תימא. ואפשר דלטעמי' אזל שכתב בפ' דנתינים אינן אסורין אלא מדרבנן ולפיכך הורה להקל בשתוקי ואסופי שתולין לומר ממזרים הם ומותרי' בנתיני' שהרי' אפי' הם ישראלים גמורים מותרין מן התורה בנתינים ע"כ וכבר כתבנו דלית' דנתיני' אסורי' מדאוריית' וא"כ שתוקי ואסופי אסורי' בנתי' מכח ספק ולא פליגי אלא בשתוקי ואסופי לבא זה בזה או בממזרי' ורבנן סבירי כיון דשתוקי ואסופי מדאוריית' שרי כדפרשינן לעיל ולא אסרו אלא משו' מעלה דיוחסין כי עביד מעלה בכשרין כלו' למיפסלינהו בישראלי' אבל זה בזה מותרין ור"א ס"ל דאפי' בהני עבדי מעלה לאיסור הספיקות והכי קי"ל דאמר רב יהוד' אמר רב הלכה כר"א ואע"ג דשמואל פליגי מ"מ הלכה כרב באיסורין לגבי שמואל ועוד דרבא נמי ס"ל דהלכה כר"א בפ' החולץ גבי ספק בן ט' לראשון כו' והלכה כרבה ע"כ התוס'. ועוד אני אומ' דסתמא ואח"כ מחלוקת הוא דהלכ' כמחלוקת והיינו סתמא דריש פרקין. כתב הטור וז"ל כל אלו הספיקות כגון ספק ממזר ואסופי ושתוקי וכותי אסורין לבא זה בזה ואם נשאו ויצאו הולד כאבותיו ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום כו'. וכתב הרמב"ם ירא' לי שכל מדינה שיש בה שפחה או גויה שראויה לילד הואיל והאסופי בנמצא בה ספק גוי או עבד כשישא גיורות הרי זו ספק א"א והבא עליה פטור שאין הורגין מספק וכן נר' לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו הרי הוא בספק א"א שאין קידושין בעריות ואיזה היא אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו וכל אשה שנתגרשה או נתארמלה שמא אשת אביו היא או אשת אחי אביו. כתב הקאר"ו וז"ל שמצא כתו' שהשיב רבינו שמשון על הקראי' שאסור להתחתן בהם לפי שנשותיהן מקודשת להם בכסף או בביאה ומגרשין נשותיהם שלא כדת ומשנין ממטבע שטבעו חכמי' בגטין ונישאו' לאחרי' בחיי הבעלי' ונמצאו הבנים ממזרים מאשת איש עכ"ל ואני שמעתי שחכם גדול בא"י רצה להתיר את הקראים ונקצרה לו השעה מן השמים והלך לעולמו ולא נשא פנים לתורה ברוך המקום. עוד הביא הקאר"ו תשובת רב נטוראי שכת' על אות' שפרשו מדרכי ישראל והם פרוצים בעריות ואין כותבין כתובות ולא גיטין ולא חולצין ולא מייבמין כיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גיטי נשים בניהם ממזרים וא"א לקבלם כל עיקר וכת' עוד אם באים אבות וחוזרים בהם ומקבלים עליהם כל מצות כשאר ישראל קבלו אותן שנולדו מטיפ' קדושה ונולדו בכשרות ובדקו בולדותיה' ודקדקו בהם וכל מי שיש בו שמץ פסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל. עכ"ל.

דין דבן תשע שנים ויום א' גר עמוני מואבי מצרי ואדומי שני שבאים על בת ישראל פסלה מן הכהונה שאם בת כהן היא אסורה לאכול תרומה ופסולה נמי מלישא שא לכהן אבל הבת כשר' לכהונה וספק חלל שנתער' במשפחה ואין מכירין אותה וכו' ובתן של אותו משפח' מותרין לכתחלה אבל אין מוציאין אותה מיד כהן אם כבר נשא. אבל אלמנה ובת ספק חלל אסורי' ומוציאין מיד כהן:

ת"ר בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני מואבי מצרי ואדומי כותי ונתן חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלוייה ועל בת ישראל פסלה. ר' יוסי אומר כל שזרעו פוסל פוסל רשב"ג אומר כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו וכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו. מאי איכא בין ת"ק ובין ר' יוסי א"ר יוחנן מצרי שני איכא בינייהו ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה דת"ק סבר ככהן גדול באלמנה מאי כ"ג באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל בה אף כל שביאתו בעבירה פוסל, ור' יוסי אומר ככ"ג באלמנה מאי כ"ג שזרעו פסול ופוסל אף כל שזרעו פסול פוסל לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דאמר קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל רשב"ג אומר כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו. מאי איכא בין ר' יוסי ובין רשב"ג אמר עולא גר עמוני ומואבי איכא בנייהו ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה דר"י סבר מה כ"ג באלמנה שזרעו פסול פוסל אף כל שזרעו פסול פוסל. ורשב"ג סבר ככ"ג באלמנ' מה כ"ג באלמנ' שכל זרעו פסול אף כל שזרעו פסול אפי' נקיבו' לאפוקי גר עמוני ומואבי דנקיבות הוו כשירות לבא בקהל דאמר מר עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והלכת' כת"ק דס"ל פוסלין את האשה לכהונה מאחר שביאתו בעבירה וכאשר כתבנו ביבמות בפ' הבא על יבמתו סי' כ"ז. אבל לפסול את הבת אעפ"י שביאתו בעבירה אינו פוסל בגר עמוני ומואבי ומצרי שני כאשר כתבנו בפ' הערל סי' כ"ב תו מסיק א"ר חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונה מאן מיקל בהני תנאי רשב"ג דקאמר כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו וכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו למעוטי מאי למעוטי אלמנת עיסה שפסולה לכהונה ולאפוקי מהני תנאי דתנן העיד ר' יהוד' בן בתירה על אלמנת עיסה שכשירה לכהונה מאי טעמא הוי ספק ספיק' וס"ס לקולא. ופרש"י אלמנת עיסה אלמנת ספק חלל שהי' מעורבת בספיקות בעלה היה ספק והיא באה מכחו דה"ל ס"ס ודוחק הוא בעיני לפרש דכה"ג הוי ספק ספיקא אלא חד ספק ממש הוא ופשיטא שאסורה אלא אלמנה מן השפחה שנטמע בה ספק חלל דהוי בעלה ס"ס וכדפרי' בפ"ק דכתובות סימ' מ"ג ושם כת' המסקנא שהאלמנה והבת אסורה מכח ספק ספיקא לכתחלה אבל בדיעבד נראה דלא תצא אפי' הבת ולא נימא מאחר שהאלמנה לכ"ג לכתחלה אסורה לר"ג א"כ הבת אפילו תצא לית' דלא עשו מעלה ביוחסין אלא לכתחילה לאוסרה על הכהונה אבל לא להוציא אותה מבעלה מאחר דספק ספיקה מותר בכל התורה:

דין כהן הבא לישא אשה כשירה שאינ' תפסול אותו ובנו מעבודה ובתו מלישא לכהן אם כהנת היא צרי' לבדוק אמה ואם אמה ואם אבי אמה של אשה זו שהוא נוש' ואמה של אם אבי אמה ואם אביה ואמה של אם אביה ואם אבי אביה ואמה של אם אבי אביה. ואם היא לוי' או ישראלי' מוסיפין עוד אם א' בכל זוג כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה וכן כולן ואפי' לא יצא עליהן קול ערעור אבל לאכול תרומה כבר מבואר בסי' ה' שמותר לאכול בסתמא אפי' אין לו חזקה דכשרו' בלא בדיקה ואם מעידי' ב' עדים שנתערב במשפחתו ממזר או חלל אז לא סגי בבדיקה ד' אמהות אפי' לענין תרומ' אלא כל המשפחה בחזקת פסול קיימי וצריך לבדוק בין נשים ובין אנשים עד שיבררו שעדים שקרנים הם אבל יצא על משפחתו שם ערעור שמץ פסול אז אין צריכין לענין תרומה אפי' בדיקה ד' אמהות אלא בבדיקה כל דהו לבטל הקול סגי וגם יבואר דאשה כהנת מותר' בפסולי כהונה:

מתניתין הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמנה שלא היו ממזרת או אחת מן הפסולין לבא בקהל שתים מצד האב ושתים מצד האם. אמה ואם אמה ואם אבי אמה של אשה זו שהוא נושא. ואמה של אם אבי אמה. ואם אביה. ואמה של אם אביה. ואם אבי אביה ואמה של אם אבי אביה. לוי' וישראלי' מוסיפי' עליהן עוד אחת פי' אם אחת בכל זוג וזוג כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה וכן כולן ואין בודקין לא מן המזבח ולמעלה פי' התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה ששמש ע"ג המזבח בידוע שמיוחס הוא ולא מן הדוכן ולמעלה פי' אם העידו עליו שעמד אצל הלויים בדוכן לשורר שיר ולא מן הסנהדרין ולמעלה. וכל שהחזיקו אבותיו משוטרי הרבי' וגבאי צדק' משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהן ומפרש תלמודא שוטרי הרבים לאו משום דפסולי' לדון אלא בירושלים היו מקפידים אפי' על שוטרים בעלמא שהיו דנים דיני ממונות שיהיו מיוחסין וגבאי צדקה נמי לאו משום דבעינן מיוחסים אלא משום דמינצו בהדי אינשי דאמר מר ממשכנים על הצדק' אפי' בע"ש ואם אית' דאיכ' פסולה אית להו קלא. ר' יוסי אומר אף מי שהיה חתום עד בערכי הישנה של ציפורי פי' מי שהיה חתום בסדר הדיינין שהיו רגילין ליחס את הראויין לדון שיהיו מיוחסין וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילין בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס. ישנה פי' שם מקום שהית' סמוכה לציפורי ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מוכתב באיסטרטיא של מלך ומפרש תלמודא בחיילו' בית דוד שהיה בהם בחלוקו' חודש בחודש וחוזרין חלילה לעולם והוא לשון איסטרטיא וכותבין בשמות משפחות פלוני ופלוני בחודש פלוני והיו זהירין ליחסן מכל מום כדי שתסייעהו זכות אבותם במלחמה ומפרש בגמר' הא דבנשי בדקינ' ובגברי לא בדקינן פי' שיהו בודקין אביה ואבי אביה שלא היו ממזרים משום דנשי כי מנצו בהדי הדדי בעריות הוא דמנצו ואין זו מגנה את זו בפסול יחוס אלא בזנות ואם אית' דאיכא בהו מילתא לפסול יוחסין לא אית לי' קלא גברי דכי מינצא בהדי הדדי ביוחסין הוא דמינצו בהדדי אם אית' דאיכא מילתא אית לי' קלא והא כשהיא כהנת לא בדקה בדידי' דלמא איכא מילתא בנשי משפחתו ביוחסין מפרש בגמרא דמסייע לי' לרב דאמר רב יהוד' אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים פי' רש"י וכיון דלא קפדה תור' עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עביד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפי' מחמת ממזרת ונתינות אלא כי אתחזק איסורא ביה וכתבו התו' וז"ל ולא נהירא פירושו מדפריך תלמודא ואיהי נמי תיבדוק בדידי' ומשני לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ומאי קאמר הא הוזהרו מיהא ממזרת דהא אפי' מ"ד לא הוזהרו היינו דוקא לינשא לחלל קאמר אבל לממזרת לא לכך י"ל דחששא דמתניתן הוי משום חללין אבל משום ממזרת לא שייך חששא כלל דמכירים ישראל ממזרים שביניהם ומיה' תימא הא קתני לוייה וישראלית מוסיפין עוד א' ואי לא בדקי אלא בפסול חללו' לוייה וישראלית אמאי צריכין בדיקה כיון דאביה לוי או ישראל אי אפשר בשום ענין להיות בה פסול חלל שהרי לכ"ע בבי ישראל מקוה טהרה לחלל וא"כ ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. וי"ל דעיקור הבדיקה ותקנה משום פסולי דחלל' ואגב בדיקה דחללות בדקי נמי היכא דלא שייך אלא פסול ממזרת כגון לוייה וישראלית אבל גבי איהי דליכא פסול חללות דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין לא צריך לבדוק משום ממזרת ור"ת כתב בספר הישר דהא דצריך לבדו' היינו דווקא להכשי' בניהם לעבודה א"נ להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה אין צריך בדיקה כדאמ' בפ' האשה שנתארמלה אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל בנוסחאות כתב לויים וישראלים מוסיפין עוד א' ולפיכך פרשו משנתינו כך הנושא אשה כלומר שהוא נושא אשה כשרה לכהונה ובידוע שהוא כהן שהוא צריך לחוש לפסולי כהונה בודק ד' אמהות בלבד דפסול כהונה בהכי סגיא אבל לויה וישראלית שבדיקתן מפני פסולי קהל צריך שיבדק' עוד אחת ואה"נ שהכהן ג"כ צריך להוסיף ולבדוק מפני פסולי קהל עוד אחת ומתניתן ה"ק שהבדיקה המיוחדת להכהנים בד' אימהו' סגי לה אבל בבדיקה שהיא שוה אף ללוים וישראלי' צריך להוסיף עוד אח' ובהכ' סגי ואתי שפיר דפרכינן ואיה' נמי תיבדוק בדידי' ומפרקינ' מסייע לי' לרב כו' כלומ' אין ה"נ דאיהו נמי בעינ' בדיקה בדידי' אלא מ"ה לא תני מתניתן שהיא בודקת בו מפני שאינו דומה בדיקתה לבדיקתו. איהו בדיק אף בפסולי כהונה ואיהי לא בדקה אלא בפסול' קהל. ואי' ה"נ דסיפא תנא לויים וישראלים מוסיפין עליהם עוד אחת א' האנשים ואחד הנשי' במשמע. וזה שהחמי' בבדיקת פסולי כהונה מפרש בירושלמי שהקש' ולא נמצא מחמיר בישראל יותר מן הכהן. אמר ר' בון אחת זו ואחת זו קנס קנסו כדי שיהא אדם מדביק בשבטו ובמשפחתו ושיהי' בדוק לו ולא יהי' צריך לטרוח ולבדוקי וקנסו בלויים וישראלים יותר מן הכהנים לפי שאין מדקדקי' כ"כ ביוחסין ואין מבדקי' במשפחות א"נ דבפסולי קהל השוה בכל הצריכו בדיק' יתירה ע"כ. ואף לנוסח של' יוכל לפרש כן וכדפרישי' לעיל אלא שדוחק בעיני פירושו דלשון המשנה משמע כפשוטו דבכהנת אין בודקי' יותר מד' אמהות כו'. והאידנא אין נפקות' בהאי משנה דלא אמרינן צריך בדיקה אלא דוקא להכשיר בנים לעבודה אבל משום להאכילו בתרומ' אין צריך בדיקה וכדפי' ר"ת אכן הרמב"ם מוקי למתניתן בקרא עליו ערעור בין ערעור דממזרת בין ערעור דחלל ולענין כהונה וכך לשון הסוגיא אמתניתן דהכא אמר ר"י אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמי' אמרו כל משפחות בחזקת כשרות עומדי' ופריך והאמר רב חמא בר גוריון אמר רב משנתינו בשקרא עליו ערעור פי' אין צריך בדיקה אלא א"כ יצא קול שמץ פסול מכח עדים וא"כ אמאי פליגי רבנן ומתרץ מאן דמתנא הא משמיה דרב לא מתני הא ותרי אמוראי נינהו אליבא דרב איכ' דאמרי אמ' רב יהוד' אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אמרו כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדין אמר רב חמא בר גוריא אמר רב אם קרא עליו ערעור צריך לבדוק אחריה אפילו לרבנן ע"כ. ויראה מסוגיא זו להדיא דאין הלכה כמשנה זו דהא רב יהודא בשם רב מוקי לה כר"מ וזהו אפשר כוונת הרי"ף והר"ש שלא הביאו המשנה ומ"מ אין ראיי' דשמא מאחר דלא בעי' בדיקה אלא שיהא בנו ראוי לשמש ע"ג המזבח וכן בתו ראוי להינשא למי שמשמש ע"ג המזבח כדפי' ר"ת והאידנא ליכא עבודה. ומ"ה השמיטו' והקאר"ו כתב וז"ל זהו דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו משנ' זו משו' דלר"מ היא ולית הלכת' כוותיה ומיהו תמיה לי שה"ל לכתבו ללמדינו היכא דקרא עליו ערעור כמה אמהו' צריך לבדוק ואפשר לומר שהם מפרשי' דכי אמר רב אם קרא עליה ערעור צריך לבדוק אחריה לא בדיקה דארבע אמהות קאמר אלא בבדיקה כל דהו סגי ע"כ ודוחק הוא אבל לפי מה שפרשתי דבדיקות דמתניתן בעני' שימוש המזבח קאמ' א"כ ערעור דקאמר שצריך בדיקה ד' אמהות היינו לענין כהונ' ושימוש ע"ג המזבח אבל שאר ערעור אין צריך אלא בדיקה כל דהו לבטל הקול ומ"ה לא הביאו ולענין הלכה נראה דקי"ל כהאי מתניתן וכדפי' ר"ת לענין שימוש מזבח ואף דר' יהוד' מוקי לה בשם רב כר' מאיר ולאו אליבא דהלכת'. אפשר דאינו קי"ל דבסוגי' בכתובות בפ"ב דנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה ובע"כ איירי לענין להשיאו אשה בדוקה כדפיר' ר"ת וא"כ הכי קי"ל. והיכא דקרא עליו ערעור האידנא אין צריך בדיקה בד' אמהות כדעת הרמב"ם אלא כמו שפיר' בשם ר"ת דמתניתן איירי באשה בדוקה ולשמש בנה ע"ג המזבח וכמו שהסכים הרא"ש לעיל סימ' ה' עמו וזהו עיקור ואף שהטור הביאו דברי הרמב"ם לפסוק לא משגחינן בי' כי אינו אלא כמעתיק דבריו ובפרט נמי שהרי"ף השמי' משנ' זו אלמא דלא בעי' האידנ' האי בדיקה דד' אמהות כלל. גם בענין הערעור איכא מחלוקת בין פרש"י לפי' הרמב"ם כי רש"י פי' שקראו עליה ערעור שני עדים שמץ פסול ולא שמעידי' עדות גמורה אלא יציאות קול אבל הרמב"ם פי' ששנים מעידי' שנתערב בממזר או חלל כו'. ותימא לפירושו אמאי סגי בד' אמהות הא נאסרה כל המשפחה מספיקא דאוריית' ואין שיעור לבדיקה זו ואי איירי שיאמר נתערב בזמן זה שהוא קוצב א"כ אפי' ד' אמהות לפעמים לא בעי אלא בדיקה באמהות כפי משך הזמן בשלמא לפי' רש"י שהוא שמץ קול לא החמירו כ"כ וסגי בבדיקה של ד' אמהות. ועוד ראייה דאי כפי' הרמב"ם מאי מחלק בין גברי לנשי מאחר שנתערב ודאי פסול ביניהם וכי משו' האי סברא קלה אי אית' דהוי פסול כי מינצו בהדי הדדי הוה מגלה וכל זאת לפי' רש"י ניח' ועיקר הדין היכא דקוראין אותו ממזר ושתק שכתב נמי הרמב"ם שצריך בדיקה בד' אמהות כבר כתבתי בפ"ק דכתובו' סי' מ"ג דלא חיישינן האידנא לכך.

דין דכהן גדול שבא על אלמנה או כהן הדיוט על גרוש' או זונה בניהם נעשו חללין וגם היא נעשה חללה ופסולה מן התרומה אם בת כהן היא וכהן הבא עליה לוקה גם משום חללה ובת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם כגון בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות אבל בת בתו מישראל או ישראל שנשא חללה כשרה לכהונה. וכ"ג שבא על אשה שהי' אלמנה גרושה חללה זונה בזמן שהיו כסדר הזה לוקי' אותו ארבע. וכהן הדיוט נלקה עליה שלש אבל אם הי' מתחלה זונה ואח"כ נעשית חללה ואח"כ נעשית אלמנה אין לוקין אותו אלא פעם א' ויבואר דאין חללה אלא מפסולי כהונה לבד אבל כהן שבא על העריות או על יבמה בשוק אינה נעשית חללה וגם הולד אינו חלל ואם חזר ובא עליה הולד חלל וגם היא נעשה חללה וכהן אחר הכא עליה נלקה עליה משום חללה וכהן שקידש גרושה ונתארמל' או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה אבל מן הנישואין אעפ"י שעדיין לא נבעלה ממנו כגון שנמצא בתולה נתחללה ואם קידש ובעל ולא גמר ביאתו נלקה שתים ואם גמר ביאתו נלקה ג'. ואם קידש ולא בעל אינו לוקה כלל. אבל בעל ולא קידש לוקה אחת בין כ"ג בין כ"ה והמחזיר גרושתו אינו לוקה אלא א"כ קידש ובעל:

מתניתין בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים. זכר בן זכר בת האחרון פסולה כבת הראשון דלא חמירא בת חלל מחללה דאמרי' בתה של חללה מישראל כשרה לכהונה דמה דתימא מידי דהוי אמצרי ואדומי מה להלן לאחר ג' דורות אף כאן נמי לאחר ג' דורות ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. חלל שנשא בה ישראל בתו פסול' לכהונה ומסיק בגמרא מה"מ א"ר יוחנן משום ר' שמעון נאמר כאן לא יחלל את זרעו בעמיו ונאמר להלן גבי טומאה לא יטמא בעמיו מה להלן זכרים ולא נקיבות דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן. אף כאן הפסולי' חללים זכרים ולא נקבות. אלא מעתה בתו של כ"ג תשתרי מי כתיב לא יחלל בנו לא יחלל זרעו כתיב ואפי' נקיבות. וכי אהני ג"ש לבת בתו אהני בת בנו תשתרי דתהני לי' ג"ש ולא אפיק קרא אלא זרע אבל זרע זרעו לא כתי' לא יחלל זרעו הוקש זרעו לו דהאב והזרע הוזכרו בתיבה זו מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה בת בתו תיתסר א"כ מאי אהני ג"ש תו מסי' ת"ר לא יחל' זרעו בעמיו אין לי אלא זרעו היא עצמ' מניין ת"ל לא יחלל זו שהית' כשירה ונתחללה. תו מסיק ת"ר איזה היא חללה כל שנולדה מן הפסולין מאי נולדה מן הפסולין אלימא פסולה לו והרי מחזיר גרושתו דפסולה לו ובניה כשרין דכתיב כי תועבה היא היא תועב' ואין בניה תועבין אמר רב יהוד' ה"ק כל שנולדה מפסולי כהונה ופריך נולד' אין לא נולדה לא והרי אלמנה וגרושה זונה דלא נולד' וקא הוי חללה א"ר יצחק בר אבין ה"ק איזה היא חללה שעיקר' מן התורה פי' לדרוש מן חכמים ל' לא יחלל כל שהו' כשר ונתחלל ואין צריך לפרש מן דברי סופרים כל שנולד מפסולי כהונה. תו מסיק בסוגיא אמר אביי ישראל הבא על אחותו פשיטא דזונה משוה לה דהא נבעלת בעילת פסול אלא הא מיבעיא לי חללה משוי לה או לא משוי לה. מי אמרינן ק"ו השתא מחייבי לאוין הוי חללה מחייבי כריתות לא כ"ש א"ד אין חללה אלא מאיסור כהונה א"ל אין חללה אלא מאיסור כהונה אמר רבא מנא הא מילת' דאין חללה אלא מאיסור כהונה דתניא לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי מק"ו מכהן הדיוט שאני אומר מה לכהן הדיוט אסורה לכ"ג מיבעיא דמהדיוטתו נאסר' עליו אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה האומרת בכהן הדיוט שייר לה לאו לעצמה ואשה גרושה מאשה לא יקחו ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה הוא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה אלמנה מגרושה זונה וחללה בכ"ג שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל א' ואחד חללה למה נאמר' הרי אסורה להדיוט לומר לך אין חללה אלא מאיסורי כהונה מקראי יתירה דרשינן דהאי דהדר כתב להכי כתב לומר שתלמודן מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולא כתב אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שלא נקראת חללה אלא מביאה פסול כהונה לבד ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל זונה למה. נאמר בכ"ג נאמר כאן זונה בכ"ג ונאמר להלן זונה בכהן הדיוט מאי כאן בכ"ג זרעו חולין דכת' לא יחלל אף להלן בכהן הדיוט זרעו חולין. ופסק רב אשי כהן הבא על אחותו בביאה ראשונה עשאה זונה חזר ובא עליה עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינה נוהג אלא בכהונה וז"ל הרמב"ם והטור העתיק וז"ל כהן קידש אחד מאיסורי' ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה אבל מן הנשואי' אעפ"י שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזק' בעולה היא אעפ"י שנמצא' בתול' כהן שבא על א' מן העריו' אין עשאה חללה אבל עשאה זונה ואם חזר בא עליה הולד חלל. אם בא על יבמה לשוק ונתעבר' מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינו מאיסורי כהונה ונעשית זונה חזר ובא עליה הולד חלל וכן כהן שבא על גיורות או משוחררת הולד חלל עכ"ל. והאי וכן קאי אדלעיל כהן שבא על הזונה כו'. כי גיורת בכלל זונה נאסרת. וכן פי' המ"מ ע"ש והר"י קאר"ו ז"ל ולא נהירא במה שכתב אהאי וכן תו מסיק א"ר יהוד' כהן באלמנה לוקה שתים ופרש"י וה"ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה יהא מיגמ' גמירי אהדדי אחת משום לא יקח משום קידושין ומשום לא יחלל שחילל אותו ופריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני בשלא חילל זרעו דלא גמר ביאתו משמע להדיא כשגומר ביאתו חייב ג'. ותימא על הרמ"בם וסמ"ג שלא כתבו אלא שתים. תו מסיק אמר אביי קידש פי' רש"י כ"ג או כהן הדיוט אחת מן הפסולים לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה. לא בעל אינו לוקה מ"ט משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח כו' משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא מודה רבא באלמנה לכ"ג שאם בעל ולא קדש שלוקה שנאמר ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה דרך קידושין אסרה תורה ופי' רש"י ומודה רב' אע"ג דבעי באיסור כהונה תרתי דוקא ביאה אחר קידושין הוא דבעי דמקדושין לחודייהו לא לקי אבל בעל ולא קידש מודה הוא שהביאה אינה תלויה בקידושין דלא יחלל אמר רחמנא והרי חילל ושניה' מודים במחזיר גרושתו אעפ"י שלדברי שניהם כהן בפסולה לו לוקה על ביאה בלא קידושין מודים הם בישראל המחזיר גרושתו משנשאת לאחר שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ע"כ מדבריו יראה מה שאמר התלמוד ומודה רבא בכ"ג באלמנה לאו דווקא קאמר ה"ה בכהן הדיוט בזונה וגרושה אכן הסמ"ג מדברי הרמב"ם לא כתב הכי שהרי כת' וז"ל כ"ג שבא על האלמנה לוקה ואעפ"י שלא קידש שנאמ' ולא יחלל זרעו כיון שבעלה חללה ופסלה מן הכהונה כדאמ' בעשר' יוחסין שמודה רבא בכך אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללת מקודם משום לא יחלל שהרי נתחלל בביאתו וחייב אותו הבא עליה משום חללה ומ"מ בין כ"ג בין כ"ה הבא על החללה פשוט דאין חייב משום בעילה לחוד שהרי כבר היא נחללה. והסמ"ג גופא כתב לעיל הפוך סבר' זו שכתב בפר' עשרה יוחסין נחלקו בה אביי ורבא בכ"ג בגרוש' אביי אמר קידש לוקה בעל לוקה ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום לא יחלל וקי"ל כרבא דאמר דצריך קידושין ובעילה ואז לוקה משום לא יקח ומשום לא יחלל ע"כ אלמא אף בביאת גרושה שייך חיוב חללה היכא שנתחללה בביאתו. ומ"מ יש לישב דברי הסמ"ג דלא ליקשו אהדדי דס"ל דבוודאי לענין חיוב בעילה אחר שקידש חייב נמי משום לא יחלל וכמו כ"ג באלמנה אבל לענין חיוב בבעילה לחוד בלא קידש אינו חייב אלא בכ"ג באלמנה לחוד כלישנא דגמרא ומודה רבא בכ"ג באלמנה משמע דווקא קאמר. אבל מ"מ דוחק בעיני לחלק בהכי ופירש רש"י עיקר:

דין דבת גר שנש' גיורת מותר לכהן ומיום שחרב ב"ה החמירו על עצמן שלא לישא אלא א"כ יהא אביו ואמו מישראל והבא לימלך מורין כן אבל אם כבר נשא בת גר וגיורי' אין מוציאין אותו מידו:

מתניתין ר' יהודא אומר בת גר זכר כבת חלל זכר ר' אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורות בתו כשירה לכהונה וכן גר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה אבל גר שנשא גיורות בתו פסולה לכהונה אחד גר ואחד עבדים משוחררים אפי' עשרה דורות עד שתהא אמו מישראל ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורות בתו כשירה לכהונה אמר רב המנונא משמיה דעולא הלכה כר' יוסי וכן אמר רבה בר חנה הלכה כר' יוסי ומיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמם כר' אליעזר בן יעקב נשא אין מוציאין אות' הימנו כר' יוסי אמר רב נחמן אמר לי הונא בא לימלך מורין כר' אליעזר בן יעקב נשא אין מוציאין אות' הימנו כר' יוסי:

דין דנאמן האב על בנו לומר שבכור הוא לתת לו פי שנים אפי' בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס וגם נאמן לומר על בן בין הבנים שהוא בכור אף שנעשה הגדול מתו' כך ממזר וגם נאמן לומר זה בני מבן גרושה וחלוצה או מאיסו' ערוה הוא והיכא שיש לאותו בן שרוצה לפסול בנים אינו נאמן להפסילו וגם אינו נאמן זה לומר על מי שהוחזק לבנו שאינו בנו אלא ממזר הוא:

מתניתין האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עליו תו תנן ואפי' שניהם האב והאם מודים על עובר שבמעיה שממזר הוא אינו נאמנים ומפרש בגמרא טעמא דר' יהודא כדתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודא נאמן אדם לומ' בני זה בכור הוא וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן פי' אפסולי קיימי אבל לענין בכור לא פליגי ובפ' יש נוחלין פסק הלכת' כר' יהודא כתוב בה"ג הלכה כר' יהודא ודוקא היכא דאיכא בכור וכשעושה קטן בכו' א"כ פוסל לי' לגדול ומיגו דהימני רחמנ' לאב לענין ירושה כדכתב יכיר יכירנו לאחרים הימנוה נמי לעשות הגדול ממזר אבל האומר בני זה ממזר שלא לענין בכורה לא מהימן לשווי' ממזר ואפי' אשתו פרוצה ביותר דרוב בעילת אחר הבעל. ע"כ. וכתב הרא"ש ולאו משום דהלכה כר' יהודא דלאו בכל מילי פליג דהא מוכח ממתניתן דהכא דבכל ענין איירי שהוא נאמן ואף בה"ג משמע דר' יהוד' אית לי' בכל ענין מהימן אלא דלא קי"ל הלכת' כר' יהוד' אלא ע"י הכרת בכורה ונראה דדייקינן מדשלח ר' אבא האומר על תינוק בין הבנים כו' נאמן משמע דר' יהוד' אית לי' דבכל ענין מהימן אלא דלא קי"ל הלכתא כר' יהודא אלא ע"י הכרת בכורה ונראה דדייקינן מדשלח ר' אבא האומר על תינוק בין הבנים כו' נאמן משמע דבע"א אינו נאמן ולא מסתבר טעמייהו אלא בכל ענין נאמן ע"כ והוא מדעת התוס' ודעת הרמב"ם כדעת ה"ג דאינו נאמן אלא ע"י בכורה. ומ"ה ס"ל דאפי' לומר בן גרושה ובן חלוצה הוא שאינו מהימן אבל הרא"ש כתב וי"א דבן גרושה ובן חלוצה הוא דאפשר דמהימן אפי' לדעת ה"ג משום דהוה נמי ע"י הכרת בכורה דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמרינן מאי שנואה שנואה בנישואי' ועיקר ראיות התוס' והרא"ש אחריה' דהלכה כר' יהודא מדמסקינן בפ' החולץ ומעשה באדם אחד שבא לפני ר' יהודא א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך ופריך ואבני' לא מהימן והתנן יכיר יכירנו לאחרים כו'. א"ל רב נחמן בר יצחק ה"ק לי' לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ופסק התם הלכת' כרב נחמן בר יצחק משמע הא אם יש עדות לגוי נאמן לפוסלן ואעפ"י שאין הכרת בכורה ואף שיש לדחות דיש שם הכרת בכורה דאם נתגייר בינו לבין עצמו אין דין בכורה לגוי פי' וכל הבנים שוים בנחלה ונ"ל דוחק וכן פסק נמי בשאלתות דרב אחאי בפרשת וארא דנאמן דאעפ"י דאין שם הכר' בכורה וכן פסק בא"ז. ואני אומר דבודאי צדקו דברי השאלתות והתו' דמהימן אפי' בלא הכרת בכורה. אבל מ"מ דברי ה"ג אמיתים הכל דאין אדם נאמן לומר על מי שהוחזק לבנו ולומר אין זה בני אלא ממזר הוא דלא מצינו בתורה שמהימן אלא על בנו לומר שהוא בכור וה"ה שמהימן לומר בן גרושה הוא שנולד מגרושה וה"ה אם אומר שבנו הוא אבל נולד מפסו' ערוה שאשתו אסורה עליו בערוה וכדמשמע לישנא דמתניתין בני זה ממזר הוא ולא קאמר האומר על בנו שהוא ממזר דהוי משמע פירושו שהוא מוחזק לבנו ואומר שהוא ממזר ואינו בנו אבל מתני' שהוא אומר בני זה הוא ממזר פי' כמו שפי' רש"י שנולדו לו מחייבי כריתות ומה שכתב בה"ג שאינו נאמן לשווי' ממזר היינו לומר שאינו בנו כמו שכת' ואפי' אשתו פרוצה ביותר כו' כלומר ואינו בנו דכה"ג הוא דלא מהימן כי התור' לא הימנהו כ"א על בנו ונרא' בעיני דאף ר' יהודא מודה בזה ומ"ה מיושב מה שמשמע בה"ג דאף ר' יהודא ס"ל דמהימן אפי' בלא הכרת בכורה כי כן האמת רק דס"ל שאינו נאמן לומר שאינו בנו ואין לסור מדבריהם כי דבריהם דברי קבלה ומה שאמרנו שנאמן האב על בנו דאי פסלת לבנו נמצא שיפסלו הבנים והוא אינו נאמן כדתניא ר' יהודא אומר נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכן הלכת':

דין דגוסס הוא כחי לכל דבריו גיטו גט ומתנתו מתנה אם יכול לדבר ואפי' אינו יכול לדבר יכול ליתן השלי' המתנה או הגט בשעת גסיסתו אם עשה השליח משהיה יכול לדבר אבל אינו יכול לעשות השליח אם לא שבדקין אותו ג' פעמים ואמר על הן הן ועל לאו לאו כמו שמפורש במסכת גיטין וסתמא בלא בדיקה הרי הוא כמת אפי' לענין הקדש ונדרים. וגם סתם שכיב מרע צריך בדיקה אם דעתו מיושב עליו אפי' יכול לדבר:

מסקינן בסוגי' א"ל רב נחמן בר יצחק בשלמא לר' יהוד' היינו דכתיב יכיר יכירנו לאחרים אלא לרבנן יכיר למה לי בשצריך היכרא כגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לנו בבכור אלא עפ"י אביו ופריך למאי הלכת' לתת לו פי שנים פשיטא למה לי קרא מיגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהבי לי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו והוא רוצה לילך לדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו לו נכסים של אב או אחד ממורישים לפני בחייו יטול זה מהן חלק בכורה דלהכ' אי לאו דאשמעונין קרא ליכא מיגו דאי בעי למיתבינהו השתא לא מצי יהיב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס ופרש"י שאם אמר נכסים שיבאו לי כשהוא גוסס נתונים לפלוני לא אמר כלום שהרי שבשעה שבאים לעולם לאו בר מתנא הוא ונראה בעיני דלא דוקא הוא שאומ' הכי אלא אפי' אמר סתם כשיפל נכסים לפני ונפלו לפניו כשהוא גוסס דלאו נתינה הוא ולא מהני מידי ואדרבה רבותא קאמר אעפ"י שהוא הזכיר שיפלו לפניו כשהו' גוסס אלמא דמחיים התנה על גסיסתו ויהיה מצורף לימי חייו אפ"ה לא מהני וכת' הרא"ש על פי' רש"י דס"ל דגוסס אין מתנתו מתנה וכן פי' ר"ח ז"ל דק"ל רוב גוססין למיתה וכמת הוא חשוב ואינו יכול להקנות עכשיו נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס ואם אמר קודם לכן בני זה בכור נוטל פי שנים באלו הנכסים דאע"ג דגבי הקנאה לא יכול לאקנויה גבי ירושת בנו הבכור חשיבי מוחזקין ולא ראויין ומתוך זה דקדק ר' יואל דגוס' אינו מגרש את אשתו אעפ"י שהוא מיושב בדעתו כיון שאינו יכול ליתן במתנה דונתן בידה כתיב ובעינן דחזי לנתינה. והא דתניא בתוספתא דאהלי' ובמסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקקת ליבם ופוטר מן היבום היינו מידי דממילא ולא שיעשה מעשה כמו נתינת הגט ומתנה דלענין זה הוי כמת גמור והא דאמרינ' בפ' כל הגט מביא גט ומניחו זקן או חולה נותנו לו בחזקת שהוא קיים וקאמר עלה בגמרא ל"ש אלא בזקן שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא פי' שמא מת דמשמע שגוסס עושה שפיר שליח להוליך גט מיירי כשקיבל השליח הגט קודם שהיה גוסס וכשהלך השליח נעשה גוסס אבל בשעת שהוא גוסס לא היה יכול לעשות שליח לגרש והוא עצמו הקשה לדבריו מהא דאמר בפ"ק דעירובין דגוסס נודר ומקדיש ומעריך ותירץ דשמא התם משום חומרא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ורשב"ם פי' בב"ב בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ואין יכול לדבר ואי' לו כח לית' ומתוך פירושו משמע הא אם יש בו כח לדבר יש בו כח ליתן אפי' הי' גוסס והקשה רבינו יואל על זה א"כ אמאי נקט גוסס אפי' חולה בעלמא שאינו יכול לדבר כדאמר נשתתק ואמרו לו נכתב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו כו'. ותני' כשם שבודקין לגיטין כך בודקין למשא ומתן פי' ואם לא נמצא מכוון אין נותנין לה גט וממילא לא יכול ליתן מתנה אלא מדנקט גוסס ש"מ דאפי' יכול לדבר אין מתנתו מתנה. ור"י אומר שהו' כחי לכל דבריו וגיטו גט ומתנתו מתנה כדברי רשב"ם דאין לך גוסס יותר משחט בו שנים או רוב שנים ורמז כתבו גט לאשתי דאמרינן בפ' מי שאחזו דכותבין ונותנין וכן אמרינן בפ' בתרא דיבמות מי שהיה מגויד או צלוב וחיה אוכלתו וחזר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכ"ש בדיבור גמור הוא מיושב בדעתו והא דכל הגט ראייה גדול' היא דדוקא חיישינן בגוסס שמא מת משום דרוב גוססין למיתה אבל אם היה ידוע שהוא עדיין כמו שהניחו היה נותנו אעפ"י שהוא גוסס ואם לאו לאו בר נתינה הוא משום דחשיב כמת אפי' מידו ליד האשה לא הוי גט ושלוחו נמי לא מצי יהיב לה ומשמע נמי דווקא משום דשלח הגט למקום אחר אבל אם נתן מידו ליד האשה הוי גט דומיא דזקן דתניא בהדיא ומה שדחה ההיא דערכין משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לאו כלום הוא שהרי לדבריו אין להדיוט כלום וחשוב כמת ובוודאי האי דגוסס דקאמר אינו יכול לדבר ומה שהקשה על פי' רשב"ם לוקמא בנשתתק לאו קושיא היא דקרא לא מצי' לאוקמי הכי דאם אינו יכול לדבר עתה וליתנם יתנם כשיתרפא דסתם נשתתק דרכו להתרפא להכי נקט גוסס שהוא קרוב למיתה ואינו יכול לדבר ועוד דנקט גוסס דשכיחי מחמת מיתה בסתם בני אדם אבל נשתטה ונשתתק לא שכיחי ע"כ הצעת הרא"ש ועיקר וכן דעת הסמ"ג וסמ"ק כרמב"ם ור"י וכן הסכים הרשב"א והר"ן ודע מה שאמרנו שגוסס הוא כחי לכל דבריו ומשמע כשהוא מדבר דוקא ה"ה בלא מדבר שנותן גט לאשתו וחשבינן שהוא כחי וכן המתנה ששלח לאדם כבר נותנין לו כשהוא גוסס רק כשהוא גוסס אינו יכול ליתן גט ולא להקנות אם אינו יכול לדבר אם לא שבודקין אותו כמו נשתתק דפ' מי שאחזו ומה שמשמע מדברי הפוסקי' דבעינ' גבי גוסס מדבר היינו לעשות מעשה בלא בדיקה וסתמא דמלתא גבי גוסס אין שהות לבודקו דרובין מתים במהרה ואינן מאריכין בגוסותיהן ומ"ה אין מתנתו מתנה וכן גוסס שצוה ליתן גט ואפי' אותו שיכו' לדבר דלא בעי בדיק' ובנשתתק כי התם אבל צריך לבודקו אם דעתו מיושבת עליו דלא עדיף מסתם ש"מ שכתב ר"י שצריך לבודקו אם דעתו מיושבת עליו:

דין דמי שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו או היא שנתנה רשות לשלוח' לקדשה והלך אביה או היא וקבלו קידושין מאחר מי שקדם קידושין אם אינו ידוע שניהם נותנים גט או אחד נות' גט ואחד כונס ואם קדשה אבי' בשחרית והיא בערבית ביומא דמשלם ששה חדשים וי"ב שנים ונמצא בוגרת בערב אפי' אינו ידוע לנו אם היתה בוגרת בשעת קבלת קידושין של אביה אין קידושיו קידושין ואפי' אין מכחישתו לומ' שהייתי בוגרת בשחרית וכ"ש אם שניהם קבלו קידושין הוא בדרך והיא בעיר או שהיא קבלה קידושיה בשחרית והיא לא קבלה כלל ובערב נמצאת בוגרת דאין קידושיו קידושין. וה"ה אם אבי' לא קיבל קידושיה בשחרי' ובאותו עת לא הית' יודעת אם הית' בוגרת או לאו ובערב נמצאת בוגרת דקידושיה אינ' קידושין ודאי אבל מ"מ בעי גט מספק:

מתניתין מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקידשה אם שלו קדמו קידושיו קידושין דבטליה לשליחותיה דשליח ואם של שלוחו קדמה קידושיו קידושין ואם אינו יודע איזה קודם שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקדשה את עצמה אם שלה קדמה קידושי' קידושין ואם של שלוחה קדמה קידושיו קידושין ואם אינ' יודעים שניהם נותני' גט ואם רצה א' נות' גט ואחד כונס ומסיק בסוגיא איתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אומר הרי היא בוגרת לפנינו וקדושיה קדושין ולא של אביה ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם שמא כשקדשה האב נערה הית' וקדמו קידושיו ופריך אימת אילימ' בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות בהא נימא רב והרי היא בוגרת לפנינו הא כל אותו ששה חדשים בחזקת נערה הוא עד שיכיר בסימני בגרות אלא לאחר ששה בהא נימא שמואל חיישינן לקידושי שניהם והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרו' אלא ששה חדשים בלבד לא צריכא דקדיש בההיא יומ' דמישלם שית' רב אמר הרי היא בוגר' לפנינו מדהשתא בוגר' בצפרא נמי בוגרת שכל היום היא בחזקת שתבא ושמואל אמר השתא הוא דאת' סימנין ומסקינן דפליגי בשאין מכחישתו פי' שאינה מכחשת האב לומר בגרתי קודם שקדשני אבי אפ"ה סבר רב הרי היא בוגרת לפנינו (ופסיק הלכת' כוותיה) אבל מכחישתו לומר הייתי בוגרת בצפרא אף שמואל מודה. ופי' רש"י לא צריכא דקדיש בההיא יומא דמשלים שית אביה בבוקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתיבגור ונראה בעיני דמ"ה פירשו כך דאי שתיהן קידשו בצפרא ובערב מצאנו שהיא בוגרת אפשר בזה לא הוי פליגי בי' דסתמא דמילתא אינ' מקבלת קידושין לעצמה אלא א"כ בגרה ומכחישתו אבל השתא דקבלת' קידושי' לעת ערב דהוי בוגרת לא ידענו מה היה לה בצפרא בעת קידושי אביה וכתבו התוס' דדוקא בקדשו שניהם אבל קידשה אביה לחוד מודה שמואל דאינ' מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהית' קודם שקידשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי אב קידושין אבל היכא דקדשה אף היא עצמ' אינה חזקה דפנויה דממ"נ א"א היא או משו' קידושי אבי' או משו' קידוש' דיד' בהא פלי' שמואל ע"כ ואומר אני דה"ה אם קדשה היא עצמה לחוד ואשתכח היא בוגרת אח"כ ובאותה העת שקדשה מודה בעצמה שלא הית' יודעת אם היא בוגרת לא אמרינן שהיא בוגרת לפנינו ונעמידנה אות' בחזקת פנויה ואין אומר הרי היא בוגרת ודוקא לענין קדושי' ודאי אבל קידושי ספק לעולם בעי גיטא מספק אעפ"י שהיא בחזקת פנוי' מ"מ אינה חזקת בוגרת לפנינו:

דין כהן שנשא אשה מיוחסת והלך עמה למדינת הים וחזר ובא עמה ועם בניו והבנים כרוכין אחריה נאמן לומ' אלו בנים נולדו לי מאשתי זו ומיוחסת לעבוד בנו עבודה ולהשיא בתו לכהן ועל הגדולים צריך להבי' ראיי' שמאשתו זו נולדו לו ואם לא חזר ובא עמה ואמר שמתה במ"ה ואלו בניה צריך להביא ראיה שנולדו אלו בנים מאשתו שמתה כמ"ה אבל אין צריך להביא ראיה שנולרו לו מזו שהלך עמה למ"ה. ואם אמר אשה זו מיוחסת נשאתי במ"ה ואלו הן בניה צריך להביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ואין צריך להביא ראיה על הבנים שממנו נולדו לו בזמן שכרוכין אחריה ואם אמר אשה נשאתי במ"ה ומתה שם ואלו בניה צריך להביא ראיה אף על הבנים. וכן אם אמר שנשא שם ב' נשים והא' מתה והב' היא זו ואלו בניה צריך להביא ראיה עליה ועל הבנים אף שכרוכים אחריה:

מתניתין מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצאה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה אין צריך להביא ראיה לא על האשה (פי' רש"י שמיוחסת שכבר בדקנוהו כשנשאה אות') ולא על הבנים. ומוקי לה בגמרא בקטני' וכרוכי' אחריה דבחזקת אמן הן ואין צריכין ליחס ע"י עדים מתה ואלו בניה מביא ראייה על הבנים ואינו מבי' ראיה על האשה והקשו התוספו' מאי קמ"ל מתניתין דאין צריך להבי' ראיה פשיטא כיון דנבדקת כבר דשוב אין צריך להביא ראיה ועוד קשה אמאי איצטרך לי' לתנא לחזור ולמתני הרי תנא ליה ברישא לכן פי' ר"י אין צריך להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרינן שלקח' האשה איש אחר במדינות הים ולא על האשה שזהו בניה כיון דכרוכין אחריה מתה מביא ראיה על הבנים שהבנים שלו מן האשה שמתה אבל אינו מבי' ראיה על האשה פי' שהן מן האשה שהלכה עמו למ"ה דידעינן בה שהי' מיוחסת שהרי כבר בדקנוה אלא מאחר שהביא ראייה שהבנים הם מאשתו שמתה במ"ה אין צריך תו להביא ראייה שאותה אשה הית' מיוחסת דאין לחוש שלקח שם אשה אחרת והוליד ממנה אלו הבנים דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת ואשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למ"ה. תו תנן נשאתי אשה במ"ה הרי היא זו ואלו בניה מביא ראייה על האשה שהיא מיוחסת ואינו מביא ראייה על הבנים שהרי כרוכין אחריה מתה ואלו בניה צריך להבי' ראייה על האשה שמיוחסת ועל הבנים שמאותה אשה הם. ומסיק ת"ר אשה נשאתי במ"ה מביא ראייה על האשה ואינו מביא ראייה על הבני' ומביא ראייה על הגדולי' ואין צריך להביא ראייה על הקטנים פי' באילו בנים אמרו בקטני' ולא גדולים דאם הביא ראייה על הגדולים שהן כרוכין אחר האם אין מביא ראייה על הקטנים בד"א באשה אחת פי' שאמ' אשה א' נשאתי אבל בב' נשים פי' שהי' אומר שתים היו ומתה אחת ואלו הבנים של זו מביא ראייה על האשה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם בניו ועל הגדולי' ועל הקטני' ואפי' הם כרוכין אחריה דשמא בניה של חבירת' היו וגדלתן. כתב הר"ן לפי שמה שכתבנו דאפי' לרבנן דאמרי כל משפחו' בחזקת כשרות הן עומדות. אפ"ה כהן צריך לבדוק משום חללות אתי שפיר הך מתני' וגמר' דיל' אבל לדברי האומר אפי' כהן א"צ לבדוק צ"ע למה צריך להביא ראייה על האשה. ואפשר דנהי דס"ל לרבנן דכל משפחות בחזקת כשרות עומדת ה"מ היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה לא ע"כ. ולפי שפרשתי לעיל לפר"ת דאיירי להתיר בנה ע"ג המזבח לא קשה מידי:

דין בדין זה יבואר דסומכין על החזקה דכרוכין לענין יוחסין לשמש ע"נ המזבח כאשר כתבנו בסי' י"ח וגם לסקול ולשרף דאם הגדילו איש ואשה תינוק ותינוקת בתוך הבית בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם ובא האיש על התינוק' שורפין אותו והתינוק על האשה סוקלין אותן וגם מלקין מי שבא על אשתו והיא הוחזקת נידה בשכונת' ותינוק טמא שנמצא בצר עיסת תרומה ובצק בידו ואין ידוע אם לקח מן העסה וטימא אותו. או איש טהור נותנו בידו סומכין על החזקה דרוב תינוקת מטפחין בעיסה ואינו נאכל ואפי' הוא ברה"י וג"כ אינו נשרף וכן אם יש שם בבית תרנגולים ומים טמאי' צלולים ומצאו שנקרו התרנגולים בעיס' אינו נאכל ואינו נשרף ואם היו המים אדומים ועכורי' ואין נראה ואין ניכר בעיסה מן אותן המים מותר' העיסה אף לאכול ואם שרצי' וצפרדעים מטפלין שם בבית ונמצא חתיכה בעיסה ספק מצפדרע וטהור או משרצים וטמא הולכי' אחר רובא אם רוב צפרדעים וטהור ואוכלים אותו ואם רוב שרצים טמא ושורפי' אותו דמיעוט' ורוב' אמרי' דמיעוט' כמאן דלית' ואין מצרפין אותו לחזקה אלא אזלינן בתר רובא:

מסקינן בסוגיא ל"ש דסמכינן אכרוכי' אלא לקדשי הגבול. פי' רש"י אם כהן הוא אוכלי' בקדשי הגבול משהביא ראיי' על אשה זו שהיא כשרה לכהונה סומכין על הבנים הכרוכין אחריה לומר בניה הן ואינ' חללין אבל ליוחסין אם יש בהן בנות אינן נשואות לכהנים עד שיביאו ראיי' שהן בנותיה של זו ור' יוחנן אמר אפי' ביוחסין סמכי' אחזקה דכרוכין והקשו התוספו' דמשמע מ"מ צריך שיהיו כרוכין להאכילן בתרומה ובפרק האשה שנתארמלה אמרינן האומר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אלמא לא בעינן שיהו כרוכין אחריה. ותירץ ר"ת דהאידנא סבר מעלין מתרומה ליוחסין. ור' יהוד' דסבר דנאמן להאכילו בתרומה סבר כמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין. ואני כתבתי לשם תירץ אחר והוא עיקר ע"ש ומסיק ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מלקין על החזקות סוקלין ושורפין על התינוקות ופירש"י ליוחסין להכשיר כהונה מלקין על החזקות כדר' יהודא דא"ר יודא הוחזקה נידה בשכנותיה שראוה מלובשת בבגדי נידות' בעלה לוקה עליה משום נידה סוקלין ושורפין על החזקות כדרבה בר רב הונ' דאמר רבה בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירים בהם בעדות גמורה נסקלים זה על זה אם בא הבן על האשה נסקל הבן עליה משום בא על אמו ונשרפין זה על זה אם בא האיש על הבת דבתו בשריפה. א"ר שמעון בן פדי א"ר יהושע בן לוי מעשה באשה שבאת' לירושלים ותינוק מורכב לה על כתפה והגדילתו בחזקת בנה ובא עליה והביאום לב"ד וסקלו' לא מפני שבנה ודאי אלא מפני שכרוך אחריה. תו מסיק בסוגיא דפליגי ר"י ור"ל אי שורפין תרומה על החזקה כי הא דתנן תינוק שנמצ' בצד העיסה ובצק בידו ופרש"י וא"כ בידוע שנטל מן העיסה ר"מ מטהר וחכמי' מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח פי' בקו' בשרצים ונבילות שבאשפה והקשו התוס' כיון שהתינוק אינו ודאי טמא א"כ אמאי נקט תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ליתני שנגע בעיסה ועוד דאמרינן בתוספת' מפני מה אמרו שהתינוק טמא משום דנשים נידות מגפפות ומנשקות אותו והכא מפרש משום דמטפחות באשפה לכן פר"ת שהתינוק ודאי טמא כדמפרש בתוספת' ולכך נקט שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דהשתא ספק הוא אם נטלה מן העיסה וטימא את העיסה או שמא אדם טהור נכנס לשם ונטל את העיסה ונתן לתינוק ובהא פליגי ר"מ ורבנן דר"מ מטהר דתלינן באדם טהור וחכמי' מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח פי' בעיסה ויש לנו לומר שנטלה והווינן בה מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהורה עומדת וסמוך מיעוט דאין מטפחין לחזקה דעיסה איתרע לי' רובא דלר"מ לא בטל מיעוטו לגמרי דשמעינן לי' דחייש למיעוט' הלכ' במקומו עומד וכי משכח מידי לאצטרופי' בהדי' מצרפינן ורבנן סברי מיעוט' כמאן דלית' דמי דלא חיישי למיעוטי רובא וחזקה רובא עדיף וקי"ל הלכת' כרבנן אמר ר"ל משום ר' אושעיא זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה חזקת תינוקות שמחזיקין לטפח שורפין עליה את התרומ' דהאי מטמאין דקאמרי רבנן לשרוף קאמרי ר' יוחנן אומר אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה וכי אמרי רבנן לתלות קאמרי אלא איזו חזקה לר"י ששורפין עליה את התרומה כדתנן העיסה בתוך הבית ושרצים צב הדומ' לצפרדע וצפרדע מטפלים שם הלב טמא וצפרדע טהור ונמצא חתיכות בעיסה ואין ידוע אם של שרצי' או אם של צפרדעי' אם הבית מוחזק להיות שרצים מצויין שם יותר מצפרדעים טמאה אף לשרוף דחזקה ורובא דאית' קמן הוא אם רוב צפרדעי' טהור'. והלכת' כוותי דר"י דאע"ג דר"ל אמר משו' ר' אושעי' משו' דתני' כוותי' דתני' ב' דברי' יש בהם דע' לשאו' דדוק' ברה"י ספיקו טמא ובר"ה ספיקו טהור דאלו דב' שאין בו דעת לישאל קי"ל דאפי' ברה"י ספיקו טהור תינוק ועוד אחר'. תינו' הא דאמרן עוד אחרת מאי היא עיסה בתוך הבית ותרנגולים ומשקים טמאים שם ונמצאו נקורי' שנקרו תרנגולי' בעיסה תולין לא אוכלין ולא שורפין דחיישינן שמא שתו התרנגולים ממשקה הטמאים ובעוד המשקה טופח בחרטומו נקרו העיסה. ומדקאמר ב' דברי' הללו עשאום כמי שיש להם דעת לישאל ושנינו בא' מהם תולין מכלל דתינוק תולין א"ר יהושע בן לוי ל"ש אלא במשקה לבנים או אדומים צלולים שבבואה של תינוק ניכר בהן. אבל משקים אדומים עכורי' לא דאם איתא דנקיר מידע ידיעי:

דין דאיש א' אסור להתייחד עם א"א מדאוריית' אפי' עם נשים הרבה ואם אשתו עמו מותר להתייחד אפי' עם אחת ובגוי' אפי' אשתו עמו אסור. ואשה א' מותרת להתייחד עם ב' אנשים ודווקא אם חד מינייהו כשר כדמפורש בסי' כ"א. ומותר לאדם להתייחד עם אמו ועם בתו וגם מותר לישן בן קטן עם אמו ובת קטנה עם אביה בקירוב בשר. ועל יחוד דפנוי' גזרו ב"ד של דוד ועל איסור ביאה של גויה ב"ד של חשמונאי גזרו. ועל יחוד דגויה גזרו ב"ד של הילל:

מתניתין לא יתיחד אדם עם שתי נשים מפני שדעתן קלות וה"ה עם ג' כמו שנפרש לקמן בסימ' כ"ב. ושתיהן נוחת להתפתות ולא תירא זו מחבירת' שאף היא תעשה כמותה אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים שהא' בייש מחבירו. ר"ש אומר אף איש א' מתייחד עם ב' נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו. וכתבו התוספו' דאין גירסא זו נכונה דמשמ' דלרבנן אפי' אשתו עמו אסור להתייחד עם ב' נשים ואפי' לר"ש עם שתי נשים ואשתו הוא דשרי אבל אשה אחת ואשתו עמו אסר ובפ' אין מעמידין גבי הא דתנן לא יתייחד אשה עמהן ובעי עלי' בגמרא במאי אלימא בחד ודכוותי' בישראל מי שרי והתנן לא יתייחד כו' ומסיק כשאשתו של גוי עמו גוי אין אשתו משמרתו ישראל אשתו משמרתו משמע דבאשה אחת נמי שרי היכא דאשתו עמו ומדלא מוקי לה כר"ש משמע דאפי' לרבנן נמי אתי' לכן נראה לר"י דה"ג ר"ש אומר אף איש א' מתייחד עם ב' נשי' ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו כו'. ואתאן אפי' כרבנן ואפי' עם אשה אחת וכן גירסת הרי"ף והרא"ש והלכה כרבנן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם הבן עם אמו וכן הבת עם אביו בקירוב בשר ביניהם כשהם קטנים ואם הגדילו זו ישנה בכסות' וזה ישן בכסותו. ומסיק בסוגיא מה"מ א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצד' רמז ליחוד מן התורה מניין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו ואסור להתיחד עם כל העריות שבתורה. כתב בסמ"ג וז"ל כתב רבינו משה שאיסור יחוד עריות מפי הקבלה. אמנם רמוזה על המקר' בפרק בתרא דקידושין ובפ' אין מעמידין אמרי' בפירו' יחוד דאורייתא הוא ויליף כי האי מכי יסיתך בן אמך כו'. וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו ויחוד דפנויה אסור מב"ד של דוד דגרסינן אמר רב באותה שעה גזרו על יחוד של פנויה ויחוד דגויה נמי אסור מגזירת שמאי והלל דאמר אבימי משמיה דרב פתן ויינן ושמנן ובנותיהן כולן מי"ח דבר הן והיינו יחוד דגויה דאלו בא על הגויה ב"ד של חשמונאי גזרו ע"כ וכן כתב הסמ"ג.

דין בדין זה יבואר דהא דאמרינן דאש' מות' להתייחד עם ב' אנשים דוקא כשיש אחד מהן שלא הוחזק בפריצות אבל הוחזקו בפריצות אפי' עם עשרה נמי לא ואפי' עם כשרים דוקא בעיר אבל בשדה עד שיהיו ג' שתים כשרים וא' אפי' פריץ או גוי ואין חילוק בין ילדה לזקנה או יופי או כעורה. ושני חדרים זה לפני' מזה שאין לפנימי דרך לצאת לחוץ אלא דרך חיצונ' בין נשים בפנימי' ואנשי' בחיצונה בין איפכא בכל ענין אסור משום יחו' אפי' נשים ועבדים הרבה:

פיסקא אבל אשה אחת מתייחדת כו' אמר רב יודא ל"ש אלא בכשרים אבל בפריצים אפי' בעשרה נמי לא מעשה היה והוציאוה עשרה במטה בחזקת שהי' מתה וקילקלו עמה ואשת איש היתה אמר רב יוסף תדע דמחברי בי עשרה וגנבי ולא מיכספי אהדדי אמר רב יהודא אמר רב ל"ס אלא בעיר אבל בדרך עד שיהו ג' שמא יצטר' א' מהן להשתין מי' ונמצאת א' מהן מתייחד עם הערו' כך כתבו הרי"ף והרא"ש אחריו ולא הביאו הא דאמר שמואל ל' יהודא וכי אנא ואת כשרים בתמיה בעינן כשרים כר' חנינא בר פפא וחביריו משום דאין זה מן הדין אלא מחמיר היה על עצמו וכן כתב הר"ן וז"ל לא שנו אלא בכשרי' משמע דהיינו שני בני אדם סתם שלא הוחזקו בפריצות ואע"ג דבגמרא אמרי' דמהדר לי' שמואל לרב יודא דכי אמרינן שפיר דמי לאו כגון אנא כגון ר' חנינא בר פפא מידת חסידות הית' שלא היה מחזיק עצמו בכשר אבל הרמב"ם כת' בפ' כ"ב מה' איסורי ביאה לא תתייחד אשה א' אפי' עם אנשים הרבה וכו'. משמע דס"ל דמדינא קאמר א"כ למה כת' בסמוך לה ההוא דאנשים מבחוץ ונשים בפנים כו' שנראה שאין לה ענין אלא א"כ אשה א' מותרת להתייחד עם סתם אנשים ע"כ וכך הסוגייא בגמרא אמר רב כהנא נשים מבחוץ ואנשים מבפנים אין חוששין משום יחוד לפי שהחצוני' אין להם דרך לפני' ואיך יתיחד אחד עם הנשים אבל הפנימים יש להם דרך לחוץ הלכך נשים מבפנים ואנשים בחוץ חוששין שמא יכנס האחד לפני' ולא ירגישו בו חביריו. אבל אנשים בפנים ונשי' בחוץ אין חוששין דשמא תכנס היא בפנים לא איכפת לן דאשה מתייחדת עם שני אנשים ואם א' מהן יוצא לחוץ לבית הנשים אין זה יחוד דמסתפי שמא יוצא א' מחביריו אחריו שהרי דרך הפנימים על החיצוני'. אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא דמתנית' איפכא אנו נעבד לחומרא ע"כ והשת' לדברי הרמב"ם ז"ל דהאי אנשים מבפנים איירי דוקא בכשרים כר' חנינא ודוח' הוא:

והסמ"ק תפס שיטתו ממש כדברי הרמב"ם שכת' וז"ל אמרינן בפרק בתרא דקידושין לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהא שם אשתו של א' מהם אלא א"כ הן כשרים כר' חנינא בר פפא וחביריו ואפשר שסמך על הירושלמי דסיפא שהביא שכת' שם ר' חייא ב"ר יוסי שלח בתר איתתיה אמר יתבון עמה תלתא תלמידים שאם יפנה אחד מהם תתיחד עם השנים וס"ל מדאמר תלתא תלמידי' משמע דוקא חשובי' מאוד ואין זו ראייה דאפשר סתם תלמידים קאמר וכך היה המעשה שאמר שילכו עמה ג' מתלמידיו אחריה וה"ה באחרי' סגי וכן עיקר ונראה הא דקאמר בפריצ' אפי' בעשרה לא היינו כולהו פריצים אבל חד כשר וחד פריץ מתבייש הכשר מן הפריץ וכן הפריץ אינו עושה שום דבר בפני הכשר ומ"ה בדרך נמי סגי בשנים כשרים ואף השלישי נמי פריץ ומ"ה סמכו האידנא נמי בעגלין אפי' הוא גוים אם יש שני אנשים כשרים אצלה. אבל עם המון בעו"ה לא נזהרו בזה והולכי' למרחקים עם עגלי' שומר אחד וזה אינו ראוי כלל ויש שסומכין היכא שבא אשה קצת בימים שאינו בתואר פנים כל כך כמו ילדה וחילוק זה [לא] מצינו ואדרבה מצינו שבהמתן של צדיקי' חביבין עליהם יותר מנשותיהם וא"כ שמא השומר יעשה צרכיו ונמצאת מתייחדת עם הגוים. וכן לא ילך אשה לקבץ עם שני אנשים כשרים ואין נזהרין בעונותינו מזה. ומעשה באשה שהלכה עם שני אנשים בדרך ואנסוהו כתבתי בפ"ק דכתובות סימ' מ"ח עוד מדיני יחוד נכתוב אי"ה בסימ' שאח"כ:

דין בדין זה יבואר דלוקין מלקות מרדות מי שמייחד עם הפנויה אבל מותר לישא בקרובותיה כגון אמה או בתה ואחות' וגם אינ' נאסרת לכהן משום זונה וגם אין לוקין מי שמייחד עם נשואה לא אותו ולא אותה וכ"ש דאינ' אסורה על בעלה ואם הפתח פתוח לר"ה או ביש בעלה בעיר אפי' איסור' נמי ליכא אם לא שהיא בעלת ברית לו וגייס' בי' והוא שיהי' הוא בן י"ג שנים והיא בת ג' ויום א'. או שהיא בת י"ב מנה והוא בן ט' שני' ויום א' אבל פחות ממנו מותר. ומי שיצא עליו שם לעז שעבר עבירה אותו מלקין מכת מרדות ומכריזין עליו שנלקה משום אל בני והאידנא שאנו בגלות ואין יכולת בידינו ללקות אף שהוא מוחז' לחשוד על העריות אין מלקין אותו אלא גוערין בו בנזיפה ומאיימין אותו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מהם. וא"א שטענה על א' שהוא רודף אחריה והוא מכחישה אינ' נאמנת ליסרו ולהענישו אבל גוזרין עליו נידוי שלא ידבר עמה מטוב ועד רע וכן לא ידור עמו בשכונה אחת:

אמר רב מלקין על היחוד מכות מרדות ואין אוסרין על היחוד ופי' רש"י לאוסר' על בעלה. וכ' התוס' וז"ל מלקין על היחוד פי' בקונ' דאיירי בפנויה דהכי מוקי לן בסמוך ואין אוסרין על הייחוד מיירי בייחוד אשת איש וקשה דא"כ לצדדין קתני רישא בפנויה. וסיפ' באשת איש. ונרא' לפרש דסיפ' נמי מיירי בפנוייה ולאוסר' לכהן משום זונה. ומיהו קשה דתנן בפ"ק דכתובות הית' מעוברת ואמרו לה מה טיבו על עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר' יושיע אומר אינה נאמנת ופריך עלה בגמרא אהא דאמר רב הכא אין אוסרין על הייחוד ומשני מעלה עשו ביוחסין ולפי מה שפירש דמיירי לאוסרה לכהן לא משני תלמודא התם מידי דהא הכא מיירי ליוחסין ואפ"ה אמרינ' דאין אוסרין וי"ל דלעולם מיירי ליוחסין. והא דמשני התם מעלה עשו ביוחסין שאני התם דאינה נאמנת משום דמודה היא שנבעלה והכא דקאמר דאין אוסרין היינו משום שאינ' מודה שנבעלה ולי נראה לפרש כדבריו דבסיפא נמי באיסור אשת איש קמיירי ואפ"ה לק"מ וה"ק אין אוסרי' על הייחוד ר"ל שמותר ליקח אמה או אחותה או בתה אף שהמינ' עם הפנויה אסור באלו כדאית' במסכת יבמות שמתוך שלבו גס בה יזנה עמה גם אחר שנשא אמה או אחותה אבל משום יחוד אין אוסרין ודוק אמר רב אשי לא אמרן אלא ביחוד פנויה אבל ביחוד דאשת איש לא שלא תהא מוציא לעז על בני'. מר זוטרא מלקי ומכריז פי' ומכריז עליה שלא זינתה אלא נתייחדה א"ל רב נחמן מפרטי' לרב אשי מר נמי לילקי ומכריז א"ל איכא דשמע ולא שמע בהא. לכאור' נראה דווקא דאות' אין מלקין משום לעז אבל אות' מלקין דמאן ידע דבעבור' היא נלקה. ומ"ה מיושב רש"י שפיר מה שפי' אם בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד להלקות הלא בלאו הכי אין מלקין משום לעז ואף הר"מ לא הקשו על רש"י מזה מידי אלא וודאי ה"ק בעלה במיר אין חוששין אף להלקותו רק שהטור א"ע כת' להדיא שאף אותו אין מלקין משום לעז וצ"ע תו מסיק אמר רב מלקין על לא טובה השמועה שנאמ' אל בני כי לא טובה השמועה פי' אל בני לאו יש כאן כי לא טובה השמועה גם זה מלקות מדרבנן הוא. וקרא אסמכת' בעלמא. ומסיק מר זוטרא מותיב ליה אפסירא על כתפיה ומקרי לי' אל בני להודי' שעל לאו זה הוא נלקה ותימא לי למה השמיטה הרי"ף והרא"ש ההיא עובדא דמכריזין וא"ל דסבירא כרב אשי דלא מהני הכרזה דאיכא דמשמע ליה בהא ולא שמע בהא דלמא דווקא גבי יחו' אמר רב אשי דחוששי' משום לעז אפי' מכריזין ומ"ה לא מלקינן אבל הכא דמלקינ' אף הוא בוודאי סבר דמכריזינן כתב רבינו ירוחם וז"ל החשוד על שום א' מהעריות דין הוא שיתרו אותו שלא יעבור על פתח בית' ואם יעבור ילקו אותו והריב"ש כת' בסי' ר"ה על אשת איש שטענ' על איש א' שהו' רודף אחרי' והו' מכחיש' שאין להאמינ' כדי ליסרו ולהענישו אבל כדי להפרישה מאיסור' יגזרו עליו נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן לא ידור עמה בשכונה א' ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניה' לרעה וידיחוהו בב' ידים כמו שאז"ל מלקין על לא טובה השמוע' וכמו שכת' הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' סנהדרין יש לב"ד בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה וכו' עכ"ל, משמע מדבריו שאין מלקין אפי' מי שהוא מוחזק וחשוד בעריות אלא לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו וגם מימי לא ראיתי ולא שמעתי ללקו' על זה והיינו טעמא דבעו"ה פעמים אין יכולת בידינו מפני השררה של האומות וגם מפני הקרובי' והוא דומה למי שאמרו בדקו עד מקום סכנה. תו מסיק בעל בעיר אין חוששין משום יחוד פירש"י להלקות דמסתפי מבעל השתא אתא. והקשו התוס' משמע מתוך פירושו הא איסור' איכא וא"כ מאי פריך בסמוך על רב יוסף דקאמר שקולו דרגא מתותי ביבי והאמר רבא בעלה בעיר אין חוששין כו' נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא לכן פירשו אין חוששין כלל משום יחוד ואפילו איסורא ליכא וכן יראה דעת הרמב"ם והסמ"ג וכן דעת רוב המחברים א"ר יוסף פתח פתוח לר"ה אין חוששין משום יחוד רב ביבי איקלע לבי רב יוסף בתר דכריך ריפתא אמר להו שקולי דרגא מתותי ביבי שאכלו בעליה וירדו רב יוסף ואשתו ואמר שקולו דרגא כו'. פי' שלא ירד ותתייחד ופרי' והאמר רב בעלה בעיר אין חוששין משום כו' שאני רב ביבי דששבינת' הוה פי' בעלת ברית לו וגייס ביה וז"ל הסמ"ג אשת איש שהיה בעלה בעיר אין חוששין לייחוד מפני שאימת בעלה עלי' ואם היה זה גס בה כגון שגדל עמה או שהיתה קרובתו לא יתייחד עמה אעפ"י שבעל' בעיר כמו שאמר רב יוסף שקולו דרגא מתותי ביבי ע"כ עוד כתב בסמ"ג לא גזרו אלא על ייחוד שיהא האיש בן י"ג והאשה בת שלשה ותימא אם צריכין להיות בר עונשין א"כ גבי דידה נמי תיבעי י"ב שנים ויום אחד ואי לאו בעי בר עונשין אלא שיהו ראויין לביאה א"כ גבי זכר נמי תסגי בט' שנים ויום אחד וראיתי ברמב"ם לא כת' הכי אלא תינוקות בת ג' שנים ולמטה ובן תשע שנים ולמטה מותר להתייחד עמהן שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויין לביאה וצ"ל דהסמ"ג סבר דעכ"פ צריך שיהא א' בר עונשין ואפ"ה אם הוא בן י"ג שנים ויום א' אסור להתייחד עם אשה אפי' היא בת ג' שנים ויום א' שראוי' לביא' ואם היא בת י"ב שנים ויום א' אסורה. נמי להתייחד עם מי שהו' בן ט' שנים ויו' א' שראויה לביא' וכן משמ' בהרמב"ם למעיין בו:

דין דמותר לאדם להתייחד עם אחותו ואסור לדור עמה אבל דר עם אמה ובתה והמחמיר שלא להתיחד עמהן תע"ב ומותר לכתחלה לייחד עם הבהמה ולשכוב עם הזכר בקירוב בשר והמחמי' בזה מחזי כיוהרא ותקנו חכמים שיספרו נשי בב"ה עם זו. ואסו' לת"ח לשכון בחצר שיש שם אלמנה אא"כ אשתו עמו וכן אסור לאלמנה לגדל כלב בתוך ביתה וכן לא תקנה עבדים זכרים. וראוי לכל אדם לקדש עצמו לפנות לבו לדברי תורה ויסיר מחשבתו מהבלי עולם שרוב העולם נכשלים בגזל ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע ומן השחוק ומן השכרות ומן היחוד שהוא הגורם הגדול ובלימודו תורה מתפנה מכולם:

פיסקא מתייחד אדם עם אמו כו' אמר רב יודא אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו פי' רש"י לפרקים אבל אינו דר תמיד אצלה בייחוד בבית ודר עם אמו ועם בתו כי אמרה קמי' דשמואל א"ל אסור להתייח' עם כל העריות שבתורה ואפי' עם בהמה תנן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר תיובתא דשמואל אמר לך שמואל וליטעמך הא דתניא אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה אין מתייחד עמהם אלא בעדים. בעדים אין שלא בעדים לא. אלא תנאי היא דתניא א"ר מאיר הזהרו בי מפני בתי להיות עמי ועם בתי שלא להתייחד עמה. א"ר טרפון לאנשי ביתו הזהרו בי מפני כלתי ליגלג עליו אותו תלמיד א"ר אבא משום ר' חנינא בן גמליאל לא היו ימים מועטי' עד שנכשל אותו תלמיד בחמותו תו מסיק אפי' עם בהמה אסור להתייחד אביי מכלליה מכולא דברא פרש"י כשהיה הולך בשדה בגירסא בייחוד היה מונע הבהמות מכל השדה ד"א שאינו מניח להיות רועה והבהמות בשדה אחת רב חנן מנהרדעא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא חזייה דקא יתיב וקא גריס וקיימה בהמה קמיה א"ל לא סבר מר אפי' עם בהמה. א"ל לאו אדעתא אבל מ"מ התוס' כתבו וז"ל נראה דהני אמוראי' חומרא בעלמא קא עבדי ואנן קי"ל כרבנן דר' יודא דאמרו לו לא נחשדו ישראל על משכב זכור. ולא על בהמה ולענין יחוד עם הקרובות דפליגי בי' תנאי ואמוראי הלכה כמו שכתב הרא"ש וז"ל פסקו התוס' דהלכת' כרב אסי לפי שנרא' שהיה גדול משמואל כדאמרינן שמואל לא עייל קמי' דרב אסי ולא היה זה מחמת זקנה דהא שמואל בימי ר' היה כדאית' בב"מ ואסיא דר' על ידו מתעביד ורב כהנא חבירו של רב אסי היה אמרו בירושלמי דהוה עלם סגי פי' ילד מאז כשעלה לא"י בעובד' דר' יוחנן בהגוזל קמא וכ"ש רב אסי שהיה יותר ילד ממנו שבכל מקום מזכיר רב כהנא לפני רב אסי אע"ג דכל הני אמוראי דבסמיך מחמרי אפי' בבהמ' איכא למימ' דמחמירין על עצמן וכל המחמיר תבא עליו ברכה. והנה מה שכתב וכל המחמיר תבא עליו ברכה. על יחוד דעריות דהיינו אמו ואחותו וכן איתא בספר מצות גדול אבל יחוד דבהמה ומשכב זכור לא נחשדו ישראל על כך ואי בעי האידנא להחמיר מיחזי כיוהרה. והרמב"ם נמי פסק להיתר כרב אסי וכתב הר"ן טעם לדבר דה"ל סתם במתניתן ומחלוק' בברייתא והלכה כסתם וליכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת הוא דברישא תנן מתייחד אדם עם אמו ומשמע דכ"ש עם בהמה מדאמר שמואל והדר תנן לא ירעה ודוק כו'. דדלמ' רועה שאני מפני שרועה תמיד בקביעות. כתב הסמ"ג תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בב"ה כדי שלא יכנוס שם איש משום יחוד, ואסור לת"ח לשכון בחצר שיש בו אלמנה אעפ"י שאינו מתייחד עמה מפני החשד אלא אם כן אשתו עמו וכן אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד כדאית' בפ' אין מעמידין ולא תקנה אשה עבדי' זכרים ואפי' קטנים מפני החשד וכו'. וכל זו העתיק מן התלמוד הנה והנה וכן הוא ברמב"ם וכתב עוד אמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ואמר עוד שרוב העולם נכשלים באיסור גזל. ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע לפיכך ראוי לאדם לקדש עצמו לפנות לבו לדבר תורה ויסור מחשבתו מהבלי עולם ומן השחוק ומן השכרות ומן הייחוד שהוא הגורם הגדול:

דין דמותר לאדם להתייחד עם ב' יבמות ועם ב' צרות ועם אשה ויבמת' ועם אשה ובת בעלה ועם אשה ותינוקת היודע טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה אפי' בדרך אבל לילך עם עגלי גוי בדרך אסור לסמוך על התינוקת:

מסקינן בסוגיא אמר רבא מתייחד אדם עם שני יבמות ועם שני צרות ועם אשה ויבמת' ועם אשה ובת בעלה ועם אשה ותינוקת היודעת טעם ביאה ואינן מוסרות עצמן לביאה. ומזה נהגו הנשים ליקח שומר בת קטנה אבל אינן נזהרין מלכווין שתהא דווקא יודעת טעם ביאה ואינם מוסרתם. גם בדרך לילך ביחידי עם עגלי של גוי יש לחוש שהגוי לא יקפיד על הקטנה וח"ו יאנס אות' ע"ז תחלתה באונס וסופ' ברצון ומעשה כזו שמעתי או שמא תלך היא עמו למקום צנועה ותזנה עמו בלא ידיעת התינוק. ע"כ צריכה עוד שומר ישראל ושתי יבמות פשיטא דשרי אף בדרך ואין שייך לומר עליה שמא אחת תלך לצרכה כי דרך הנשים לילך יחד כי האי דאמרינן נשים מספרות בבית הכסא. ודין חמותה הבאה לאחר מכאן כתב' בפרק האשה שהלכה.

דין בדין זה יבואר הא דמותר לבת לישן אצל אביה ובן אצל אמה בקירוב בשר דוקא שלא הגיע הבת לי"א שנה ויום א' והבן לי"ב שנה ויום א' וגם שהבת אינה בושה לעמוד ערומה בפני אביה. וכן האם אינה בושה לעמוד ערומה לפני בנה וגם אינה מקודשת ואז מותר אפי' שערות צמחו ושדים נכונו. אבל אם היא מקודשת או בושה לעמוד ערומה אפי' היא קטנה מאוד או שהגיע הבת לי"א שנים ויום א' אפי' אינה בושה ולא מקודשת אפי' באין שערה צומח ושדים נכונו אסור לישן עמהן בקירוב בשר אלא הוא בכסותו והיא בכסות' וגם יבואר הכל לפי מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה. ועל זה סומכין כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים אבל מ"מ במרחץ אסור לשמש לו בשפחות. ואם רואה שיצרו מושל ומתגבר עליו הרבה יעשה הרחקה לעצמו שלא ידבר כלל עם א"א ואפי' בבגדי צבעוני' אסור להסתכל:

פיסקא הגדילו זה ישן בכסותו כו'. ובגמרא אמר רב אדא בר עזא אמר רב אשי תינוקות בת ט' שנים ויום אחד והביאה שערות דכי איכא שדים נכונו ושערך צומח הוא דמגרי בהו פי' רש"י וסברה להאי כהאי מ"ד דבת ט' שנים ויום א' שהביאה שערות סימן הן מכאן ואילך אבל מקודם לכן שומא הוא תינוקת בת י"ב שנה ויום א' קרי ליה גדול' א"ד תינוקות בת י"ב שנה ויום א' תינוק בן י"ג שנה ויום א'. וזה וזה כדי שיהו שדים נכונו ושערך צומח פי' בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דתינוקות בעינן שדים נכונו בסימני נערות ובסימני שבדדין אלא דללישנא קמא אי אתי' שערות מט' שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד בת י"ב שנה ויום אחד. אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא ל"ש אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום אבל בושה לעמוד לפניו אסור מ"ט יצר אלבשה וכן גירסת הרמב"ם והרא"ש אבל גירסת הרי"ף ל"ש אלא שבושה לעמוד לפניו אבל אינו בושה לא. ואין הכרע לגירסתו ע"כ אין להקל. והנה מהרר"יץ בסימ' ל"ג בתשובה פסק כהאי לישנא קמא דבסוגיא דבת ט' שנים ויום א' שאין למאן דשמא בחלו דדיה ואז הוו הסימנים למטה סימן גמור אפי' תוך הזמן ולית' כלל לדבריו דבדוחק אמרינן בפ"ק דיבמות דבנים הרי הן כסימני' ואפי' גבי בנים דוקא שתלד בנים של קיימא אבל לא נפלים כ"ש דבוחל הדדין אינן כסימנין ועוד אפי' רש"י גופא איכא לדקדק מדפי' דסבר כמ"ד דמבת ט' ויום א' הוו שערות סימנים וכו'. ואמאי הוצרך רש"י לפרש כן דלמא אתא ככ"ע ושאני הכא דאיכא שדים נכונו כמו שמסיק אלא ש"מ שאין חילוק. ועוד דהת' גופא מניין דחשבינן כגדולה ממש שמא לא חשבינן לענין גדולה אלא לענין תשמיש במגרו בה כמו בן י"ב ויום א' דבוודאי אינו גדול לכ"ע אלא דחשבינן כגדול. וכ"ש לפי דעת הרא"ש שהיא גירסא משובשת וז"ל זו היא גירס' הספרים. וקשה דלא מצינו בשום מקום גבי תינוקת בת ט' שנים וגרס דגירס' משובשת היא ובפ' מי שמתו גבי ק"ש קתני אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר פי' לקרות ק"ש אם ישן עמהם בקירוב בשר ועד כמה תינוקת בת ג' שנים ויום אחד תינוק בן ט' שנה ויום א'. א"ד תינוקות בת י"א שנה ויום א' ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד וזה וזה כדי שיהיו שדים נכונו פי' קרובי' לשדים נכונו פי' שהיא שנה הסמוכה לגדלות ע"כ והלכה כלישנא בתרא וכדברי הרא"ש להחמיר ולאסור שנה לפני גדלות כתב הרי"ף וז"ל א"ר אבהו ל"ש אלא דמיקדשא אבל לא מיקדשא לית לן בה ומשמע לפי גירסתו דקאי אבושה לעמוד לפניו ערומה והשיג עליו הרא"ש וכת' לא ראיתי גירסא זו בספרים וגם מעובדא דרב אחא בר אבא דשקיל לבת ברתיה בכנפיה א"ל רב חסדא חתניה לא ידע מר דמיקדשא משמע דכי מיקדשא בכל ענין אסור פי' אפי' קטנה מאוד וא"כ דלעיל דיהיב שיעור ע"כ בלא מיקדשא איירי והר"ן נמי השיגו. מסקינן בסוגיא רב אחא בר אבא אקלע לבי רב חסדא חתניה שקלה לבת ברתה בכנפיה א"ל לא סבר לה מר דמיקדשא פי' אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מא"א א"ל עבר לה אדרב דאמר רב יודא ואיתימא ר' אלעזר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמ' בפלוני אני רוצה מר נמי עבר לה אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה כלל א"ל אנא כאידך דשמואל ס"ל דאמר שמואל הכל לשם שמים. וכתבו התוס' על זה אנו סומכי' השתא שאנו משתמשי' בנשי' ע"כ. אבל מ"מ להתיר שישמש במרחץ ע"י שפחות נראה פשוט לאיסור וכמו שכת' בפ' אעפ"י סי' כ"ז כת' הריטב"א בסוף מסכת קידושין הכל לשם שמים וכן הלכת' דהכל לפי מה שאדם מכיר בעצמו ואם ראוי לעשות לו הרחקה ליצרו עושה ואפי' להסתכל בבגדי צבעונים של אשה אסור כדאית במסכת ע"ז ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל בבגדי צבעונים של אשה ולדבר ולהסתכל בערוה ושואל בשלום אשה והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש לאיסור ע"ה. ור' אמא דנפקי לי' אמהתא דבי קיסר וכמה מרבנן דמשתעי בהדי ההיא מטרונית' ורב אדא בר אהבה שאמר בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקידו ביה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן אלא שאין ראוי להקל בה אלא חסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת"ח בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין כל הני עובדא דמייתי ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואמונתו בתורה שדברי תורה עומדין לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לזקנתו שנאמ' עוד ינובון בשיבה דשנים ורענני' יהיו עכ"ל:

דין דאסור לחבק ולנשק אחותו או אחות אביו בין גדולה בין קטנה וכן כל קרובות המביאות להרגל דבר איסור כגון הושטת כלי מיד אשתו נידה לידו. אבל שאר נשים שאין לבו גס בהן כמו אלו מותר לשמש בהן בהושטות כלי וכיוצא באלו:

פסקא כתב הטור וז"ל המחבק או המנשק א' מכל העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בזה אעפ"י שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר זה אסור שאין קרובות לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאב לבתו מותר לדבקה ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים הגדילו שיש לבת י"א שנה ולבן י"ב שנים זה ישן בכסותו וזו ישנה בכסותה ואם הבת בושה לעמוד מפני אביה ערומה או נתקדשה אפי' היא קטנה אסורה וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה אסורה אפי' הוא קטן ע"כ. והרמב"ם שכתב נישאת פירשו המגיד משנה דלאו דווקא קאמ' וה"ה נתקדשה כדעת הטור כת' הרשב"א בתשובה וז"ל אהא דאמרינן בפרק קמא דשבת עולא הוה מנשק לאחתיה אבי ידייהו ואבי חזייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא כל שום קריבה בעלמא אסור משום לך לך אמרי לנזירא קי"ל כהא בתרייתא לאיסור. ומ"מ לא אסרו אלא קריבה המביא לידי הרגל דבר כישן עמהם אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה וא"נ בנשיקה ואפי' אבי ידייהו. וכן אפי' הושטת כלי מיד אשתו נידה לידו אסור לפי שלבו גס בה ובקירוב מועט איכא למיחש להרגל דבר עבירה. אבל בשאר נשי' שאין לבו גס בהן מלאכות אלו כגון הושטת כלי וכיוצא בהן אין בהן משום הרגל עבירה למי שאין לבו גס בה וקרוב הוא לדברי הריטב"א דלעיל:

דין דלא ירגיל איש שאין לו אשה להיות מלמד תינוקות וכן אשה שאין לה איש להיות מלמדת תינוקי' ואם יש לאשה איש או לאיש אשה אפי' אינן עמהן בעיר מותר וגם מותר להם לרעות בהמות ומותר לישן עם איש אחר שגם אין לו אשה בטלית א':

לא ילמוד אדם רווק סופרים פי' אדם פנוי שלא נשא אשה מעולם לא ירגיל עצמו להיות מלמדי תינוקות ולא תלמוד אשה סופרים ומפרש בגמרא טעמא רווק משום אמהת' דינוק' שמצויות אצלו להביא את בניהם לבית הספר ואשה משום אביה' דינוקא. ר' אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה, איבעיא להו כשאין לו אשה כלל ומוסיף את"ק דאמר רווק שלא נשא אשה מימיו ואתא ר' אליעזר למימר אפי' היתה לו ומתה אבל יש לו ואינה שרויה אצלו מותר או דלמא בשאינה שרויה אצלו. ת"ש את מי שיש לו ואינה שרויה אצלו לא ילמוד סופרי'. ומ"מ אין הלכה כר' אליעזר ואין אסור אלא רווק שלא נשא אשה מעולם. ומ"מ נראה דאפשר דלאו דווקא קאמר אפי' אלא מי שאין לו אשה עתה קאמר וכן כתב הרמב"ם והסמ"ג והטור מי שאין לו אשה כו'. כתב בסמ"ג מדברי הרמב"ם וכן הטור ואין צריך שיהא אשת המלמד שרויה אצלו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ומשמע שאם אינה שרויה בעיר דאסור ואין לזה הכרע כלל דנהי דרווק לאו דווקא קאמר מ"מ דווקא שאין לו אשה כלל דומיא דרווק אבל יש לו אשה דהוי קצת פת בסלו שיכול לשלוח אחריה או לבא אצלה לא מיתגרי בי' יצר הרע כל כך לא שמענו דאסור גם תימה לי על הרמב"ם דמ"ש מאשה שלא תלמוד לקטני' דמשמע אפילו בעלה בעיר רק שאינו דרה עמה מדלא מחלק כמו גבי איש או יהיו שניהם אסורים או שניהם מותרים וצ"ל דהרמב"ם הולך לשיטתו שכתב וז"ל מי שאין לו אשה לא ילמוד תינוקות מפני שאמהות הבנים דאות לבית' ונמצא מתגרה בנשים וכן אשה לא תלמוד קטנים מפני שאבותיהן באין בגלל בניהם ונמצא מתייחדי' עמהן וא"ר צריכין אנו לדקדק מפני מה כתב גבי אשה הטעם משום גירוי ולא משום ייחוד אלא משום דקשה לי' דאי משום יחוד אפי' הי' לו אשה אסורה מאחר שאינה עמו בבית דהא גבי אשה שלא תלמוד כו' דאסור משו' יחוד אפי' בעלה בעיר מאחר שאינו עמה בבית אלא הטעם משום גירוי הוא ולכן אסור אף כשאין לו יחוד דמסתמא יש לו תינוקת הרבה וג"כ מקצת מהן גדולים שאין איסור יחוד שייך בפניהם ומ"מ גירוי איכא מה שאין כן דגבי אשה שייך יחוד ולא שכיחי תינוקות הרבה ג"כ כי אם מעט וגם כן קטנים דגדולים קצת גופייהו. אסורים משום יחוד דגבי אשה שייך יחוד שהרי בוודאי יבואו אביהן בגלל בניהם תדיר כדמשמע לישנ' דהרמב"ם ופעמים שיבואו עמה' לידי יחוד ממש אבל באיש אינו יחוד בוודאי דאין הכרח שיבואו האמהות תדיר עם הילדים כי כל כבודה בת מלך פנימה ואף אם באות לפרקי' פעמים אינו יחוד או מחמת התינוק או כה"ג אבל גירוי מ"מ איכא. תו שנינו ר' יודא אומר לא ירעה רווק בהמה שלא יתאוה לה ולא יהיו ישינים שני רווקים בטלית אחד שלא יבואו לידי משכב זכור וחכמים מתירין שלא נחשדו ישראל במשכב זכור ובהמה והלכה כחכמים ולא הוי סת' ואח"כ מחלוקת דלעיל תנינן סתמא דמותר להתייחד עם אמה כו'. וכ"ש עם בהמה מדאמ' שמואל אפי' עם בהמתו דהכי איירי ברועה כדפרישית לעיל בשם הר"ן:

דין דכל שמלאכת אומנתו נעשית לנשים והנשים צריכות לו אסור ליחד עם נשי' אפי' אשתו עמו ולא ילמוד בנו מלאכה הנוהגת בין הנשי' ולא חמר גמל ולא ספן קדר ולא להיות רועה בהמות שלו ולא להיות חנוני אלא מלאכ' נקיה וקלה. ויתפלל למי שהעושר והנכסי' שלו שיתפרנס ממנה שלא בצער וילמוד אותו תורה שממנו אוכל פירותיה בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. ויבואר בו דהחמרין רובן רשעים והגמלין רוב' כשרים והספנין רובן חסידי' והטוב שברופאי' לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק ויבואר ג"כ דזקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהם וזקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן מיושבת עליהן:

מתניתין כל מי שעסקו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים פי' רש"י כל שמלאכת אומנתו נעשית לנשים והנשי' צריכות לו לא יתייחד אפי' עם נשים הרבה לפי שלבו גס בהן וכולן מחפות עליו ואלו איש אחריני בין ב' נשים תנן אבל עם ג' או ד' שפיר דמי בוודאי וראייתו מדתנן לא יתייחד עם ב' נשים משמע הא ג' או ד' שרי דכיון דאיכא טוב' אי אפשר דלא מגלו אהדדי ואינו ראייה אלא משום דבעי למיתני סיפא אבל אשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים נקט נמי ברישא עם ב' נשים וצ"ל לדבריו הא דקאמר לעיל אנשים מבפנים ונשים מבחוץ כו'. דווקא בשתי נשים קאמר ודוחק הוא דסתמא משמע אפילו עם נשים הרבה אסור להתייחד לכן נראה כפי' התוספו' שפירשו ואפי' אשתו עמו הואיל ועסקו עם הנשים לבו גס בהם ואינו בושה מאשתו וכתב הרא"ש עוד וז"ל ור"ח ז"ל פירש כל שעסקיו עם הנשים אעפ"י שנושא ונותן תמיד עמהן לא יתייחד עמהן משמע שר"ל אעפ"י שהיה ראוי להתיר לו יותר משום דבעובדי' טריד או משום שאינו יכול ליזהר אפ"ה אסור וק"ל לפירושו דה"ל למיתני לעיל לא יתייחד איש עם שתי נשים ואפי' עסקו עמהן ע"כ. ועיקר כפי' הראשון ואף שהסמ"ג כתב כפי' רש"י. תו שנינין לא ילמוד אדם את בנו אומנות בין הנשים פי' הר"ן שהיא נוהגת בין הנשים. ר"מ אומר לעולם ילמוד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה ויתפלל למי שהעושר ונכסים שלו שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו רשב"א אומר מימי לא ראיתי חיה ועוף שיש להן אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא אלו שלא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי פרנסתי אבא גוריון איש צרידה אומר משום אבא גוריא לא ילמוד אדם את בנו חמר גמל ספן קדר פי' בעל קדירו' לפי שכל אלו אומניות ליסטים שכשלנין בדרכים הם נכנסים ולוקטים עצים מן הכרמים ופרות. רועה פי' רש"י בהמות שלו שמעבירין לרעות בשדות אחרים. וחנווני לפי שלומד האונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטין. ר' יודא אומר משמו של אבא גוריא החמרין רובן רשעים. והגמלים רובן כשרי' שפורשין תמיד למקום גדודי חיות ולסטין ומשברין את לבן למקום הספנין רובן חסידים שיותר הם ברעדה מן הגמלים טוב שברופאים לגיהנם פי' רש"י לפי שאינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאות ואינו משבר את לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות את העני ואינו מרפא והכשר שבטבחי' שותפו של עמלק שספיקי טריפות באין לידו וחס על ממונו ומאכילן. ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן שכשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מוטל ברעב ומת אבל התורה אינו כן אלא משמרתו מכל חטא ורע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנתו בנערותו מהו אומר וקווי ה' יחליפו כח כו'. בזקנותו מהו אומ' עוד ינובון בשיבה וכן הוא אומר באברהם אבינו ואברהם זקן וה' בירך את אברהם בכל מצינו שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקתי ותורתי תו שנינין בסוף מסכת קנים וראוי לחברה לכאן ר' שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן שנאמ' מסיר שפה לנאמני' וטעם זקני' יקח אבל זקני תורה אינו כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. וכת' הרמב"ם לשם בפירושו שנסמכה משנה זו למה שכתב לפניה. אמר ר' יושיע זהו שאמרו בב"ב כשהוא חי קולו אחד וכשהו' מת קולו ז' כיצד קולו ז' שתי קרניו ב' חצוצרות. ב' שוקיו ב' חלילין, עירו לתוף מעיו לנבלים בני מעיו לכינורות וי"א אף צמרו לתכלת ע"כ. והרי כשנפסד הכבש נתרבו בו המצות אמר ר' שמעון בן עקשיא בדומה לזה גם כן כגון תלמיד חכם שבשעה שהם נפסידים ונחלשי' ויפסיד גופם תרבה חכמתם ויתחזק שכלם יוסיפו שלימות' שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.

הדרן עלך פרק עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין