ים של שלמה על גיטין ט

מתניתין המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר' אליעזר מתיר וחכמי' אוסרים כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם כתב הר"ן וז"ל דמתניתין דוקא קתני שיאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אע"ג דבעלמא בהא גיטך סתמא סגי הכא שאני כיון דמעיקרא אומר בהדיא אלא לפלוני כי אמר בתר הכי הא גיטך סתמא לא מבטל מאי דאמר מעיקרא בהדיא ואף שאין כן דעת הרמב"ם שכתב בפרק א' אם נטלו ממנה וחוזר ונתנה לה ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם או ה"ז גיטך ה"ז מגורש' אלמא דסביר' לי' דמתני' לישנא בעלמא נקט ולאו דוקא הוא מ"מ נ"ל דעת הר"ן עיק' דמנ"ל להקל ולאפקועי מתני' מפשט' ופשיטא דלכתחלה בעינן הרי את מותרת לכל אדם כמו שאנו נוהגי' עתה אבל לענין דיעבד אני חוכך להחמיר שצריך לחזור וליטלנו מידה לומר הרי את מותרת לכל אדם ואם נאבד הגט צריך ליתן גט אחר היכא דאפשר וגדולה מזו נראה דוקא היכא שחזר ונטלו מידה דהוי כעין נתינה אחרת הוא דסגי בהרי את מותרת כו' אבל היכא שאמר בשעת מסירת גט חוץ לפלוני וקודם שמסר חזר ואמר הרי את מותר' לכל אדם לא סגי בהכי שיאמר אח"כ דעתי הי' על תנאי הראשון עד שיאמר לכתחל' הרי את מותרת לכל אדם אפי' לאותו פלו'. נחזור למשנה ואם כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול איבעיא להו האי אלא חוץ הוא או ע"ע הוא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן עלי' דר"א דהא שייר לה בגט אבל בע"מ מודי לי' מידי דהוה אכל תנאי דעלמא או דלמא ע"מ הוא ובעל מנת הוא דפליג ר' אליעזר אדרבנן אבל בחוץ מודה דהא שייר לה בגט ופשיט רבינא דחוץ הוא וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו בע"מ מודו לי' רבנן לר"א וכו' וכתב הר"ן וז"ל ומיהו בגמרא לא אתמר בהדיא אלא הכי מסקינן אלא לאו ש"מ חוץ הוא ש"מ שהרי"ף ז"ל סובר דבגמרא אמרינן דאי האי אלא חוץ הוא בחוץ הוא דפליגי רבנן אבל בע"מ מודו לי' כי פשיטא דהאי אלא חוץ הוא ממילא משמע דבע"מ מודו לי' והכי נמי מוכח הא דתניא לקמן וחכ"א שכל שפוסל על פה פוסל בכתב כל שאינה פוסל ע"פ אינה פוסל בכתב חוץ שפוסל ע"פ פוסל בכתב ע"מ שאינו פוסל ע"פ אינו פוסל בכתב ואע"ג דאיכא למימר דההיא ע"מ לאו ע"מ שלא תנשא לפלוני היא אלא ע"מ שתתני לי מאתים זוז והכי נמי איתא בירושלמי בהדיא בריש פרק כל הגט וחכמים אומרים את שהוא פוסל בפה פוסל בכתב ואת שאינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני הואיל והוא פוסל על פה פוסל בכתב ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז הואיל ואינו פוסל ע"פ אינו פוסל בכתב אפ"ה יש להביא ראיי' ממאי דאתמר בהאי סוגיא דאמר אלא מתני' דקתני כתבו ואוקמינא בחוץ אבל ע"מ לא פסול אלמא למסקנא דהך בעיא ע"מ לא פסול אפילו בע"מ דלא תנשא דלאו שיורא הוא וכן דעת הרמב"ם וז"ל בפ"ח מהלכות גרושין אבל אחרים אומרים דדלמא מסקינן בפשט' דבעיין ש"מ חוץ הוא אבל ע"מ מודו לי' משמע דאכתי מספקא אי פליגי נמי בע"מ ודאמר מעיקרא אבל ע"ע מודה לי' לאו דמיפשיטא לן הכי אלא הכא קאמרינן דלמא חוץ ואפשר דבע"מ מודו לי' ונפקותא דבעיין מפרשים והא דנקט מתני' פלוגתייהו בחוץ לאו משום דבע"מ מודו לי' רבנן אלא להודיעך כח דהיתרא דר"א נקטינן הכי אלא א"נ לא לאפוקי מתנא דברייתא דאמר דבע"מ פליגי אבל בחוץ מודה דאינה מגורשת כדאמרן בגמ' מתני' דלאו כי האי תנאי וכו' ואפשר דמ"ה מייתי הך ברייתא בגמרא בסמוך לאשמועינן דלאפוקי מהאי תנא נקט תנא דמתני' פלוגתייהו בחוץ ואלו בע"מ לא אצטריך דהא תנא דברייתא גופא מודה דבע"מ פליגי וראיי' לדבר דליכא למיפשט ע"מ להתיר דהא בגמרא אמרינן לאחר פטירתו של ר"א נכנסו ד' זקני' להשיב על דבריו ואלו הן ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור"א בן עזרי' ור"ע פרכי בע"מ ור' אליעזר בן עזרי' נמי משמע דבין בחוץ ובין בע"מ פי' מדלא שקלי וטרי במאי פריך אי בחוץ או בע"מ כדעבדינן באינך תנאי וכיון שכן הוא היכי דחינן הני אשלי רברבי ומאן אמר לן דרבנן דמתני' פליגי עליהו ודאמרי לקמן ומתני' דקתני כתבו ואוקמינא בחוץ אבל בע"מ לא פסיל אפש' דלא ע"מ שלא שתנשא לפלוני קאמר דההיא איכא למימר דכחוץ דמי אלא ה"ק והא דקתני כתבו ע"כ שיורא קתני חוץ או ע"מ דומיא לחוץ אבל ע"מ דעלמא דלאו שיור' כגון שלא תשתי יין לא פסיל ואוקימנא בחוץ אבל לאו דוקא אלא לרווחא דמילתא אייתי אוקימתיה לומר דמתני' שיורא ולפיכך הדבר נראה להחמיר ולומר דאפי' בע"מ לא מודו רבנן לר"א ומידי ספיקא מיהת לא נפיק ע"כ אבל הדברי' דחוקים בלישנא דגמרא אומרו ואוקמינא בחוץ אבל בע"מ לא משמע כפשוטו כמו חוץ וע"מ דבכל הסוגיא לא איירי כלל בע"מ שלא תשתי יין ומה שאמר ר' טרפון ור"ע הקשו בע"מ היינו שהם סוברים כתנא דברייתא דס"ל דפליגי בע"מ אבל בחוץ מוד' ר"א לרבנן ומה שאומר ר"א משמע דבין בחוץ ובין בע"מ פליגי אין זו דיוק כלל אלא דקושיתו מיתוקמא שפיר בין פליגי בחוץ בין פליגי בע"מ אבל לעולם לא פליגי אלא בחדא ואדרבא דייקינן להדיא דלא כדבריו דהא בסוגיא פריך לר"ע דהקשה לר' אליעזר בתרתי חדא קושיא לבחוץ וחדא לבעל מנת ופריך לר"ע אי חוץ סבירא לי' ואי ע"מ סבירא לי' ר"ע שמיע לי' דאיכא דאמר חוץ ואיכא דאמר ע"מ מ"ד חוץ האי פירכא ומ"ד ע"מ האי פירכא אמאי לא משני דר"ע בתרתי פליגי ולא צריך לדחוקי לומר דמספקא לי' לר"ע אלא בוודאי אי אפשר דבתרי פליגי אלא בחדא ובסתמא דאיבעיא מהא וכן עיקר וא"צ להחמיר על לא דבר. נחזור לענין אבל בע"מ מודו רבנן לר"א אמר לה ע"מ שלא תנשאי ובין אמר לה ע"מ שתבעלי שהתירה לכל אלא שאמר ע"מ תנאי הוי ושרי' לעלמא מידי דהוה אכל תנאי דעלמא מדלא פליג בע"מ אלמא כל ע"מ שריא כן מסקנת התו' והרא"ש אלא שהרא"ש האריך בדבריו ללא צורך פסק הלכ' כתב הרמ"ה וז"ל שאם אמר ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני שאינו גט והרא"ש כתב (שלא) כדבריו דאפי' בע"מ שלא תהי' מותרת כשר ומ"מ נראה דברי הרמ"ה עיקר שהרי לא נוכל לומר כיון שהתירה לכל והוי שיור בעיקר הגט שאת מותר' לכל אדם מצאתי כתוב וז"ל אמר רב נטרונאי גאון המקנא לאשתו ורוצה לגרשה והוא חושד אותה עם שום אדם איך יעשה לה אמר הרי את מותרת לכל חוץ מפלוני א"נ ע"מ ואם ישאנה החשוד נמצא הגט בטל ובנים ממזרים אלא יאמר לב"ד והם מוחים שלא ישא זו את זו לעולם ואמר הרי את מותרת לכל אדם ע"כ:

בעי ר' אבא בקדושין האיך שאמר הרי את מקודשת לי חוץ לפלוני תיבעי לר"א תיבעי לרבנן בתר דבעיא הדר פשטה בין לר"א בין לרבנן בעינן ויצאה והיתה. תו מסיק בעי אביי אמר לה, הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה לראובן ושמעון מהו מי אמרינן מאי דאסר שרא פי' כאלו אמר תהא נמי מותרת לראובן ושמעון או נימא מאי דשרי אסר פי' וה"ק בתחלה התרתיך לכל אדם חוץ מראובן ושמעון ועכשיו אני חוזר ואיני מתיר אלא דוקא לראובן ושמעון ולכ"ע אסור וכתב הרא"ש בתשובות הא דבעי אביי הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה לראובן ושמעון איירי דחזר ואמר קודם מסירת הגט לידה דאי אחר מסירת הגט מאי קאמר או דלמא מאי דשרא אסור שכיון שכבר בא הגט לידה לא כל הימנו לאוסרה למאי שהתיר' כבר ומסיק ואת"ל מאי דאסר שרא לראובן מהו לראובן וה"ה לשמעון והאי דקאמר לראובן משום דפתח בי' או דלמא לראובן דוקא ואת"ל לראובן דוקא לשמעון מהו אי אמרינן לשמעון וה"ה לראובן והאי דקאמר שמעון משום דסליק מיני' או דלמא לשמעון דוקא בעי רב אשי אף לשמעון מהו אף אראובן קאי א"ד אף אעלמא קאי תיקו וכתבו התו' דה"ה אף לראובן וכתב ר"ח דהך בעיא דרב אשי סלקא בתיקו ועבידנא לחומרא עכ"ל משמ' מדבריו דהנך בעיין דלעיל לא סלקא בתיקו וכתב הרא"ש וז"ל והרמב"ם כתב דלראובן ושמעון מגורשת באת"ל אבל לראובן אינ' מגורשת וכן לשמעון דהא לא איפשיטא ומגורשת ואינה מגורשת כמו בעיא דרב אשי וכן איתא בטור להדיא ואולי ט"ס הוא:

תו מסיק אמר רבא ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות כל ימי חיי פלוני ה"ז כריתות דדלמא מיית ומקיימי לי' תנאי וכתב הרא"ש וז"ל ומשמע דמותרת לינשא מיד אפילו בחיי פלוני ולא חיישינן שמא תשתה יין ונמצאת אשת איש למפרע וכן משמע בברייתא דרבי יוסי בר יהודה דקתני ר"א מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש דמשמע דלשאר בני אדם שרי' אפילו בחיי אותו האיש ולא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי וכן לקמן דפריך תלמודא על דברי ר"ע א"ה בכולהו תנאי דעלמא נמי לא תינסיב דילמא לא מקיים לי' לתנאי ונמצא גט בטל ובנים ממזרים אלמא פשיטא לי' לתלמודא דלא חיישינן להכי וקשה מ"ש מהא דאמרי' בפ' מי שאחזו ולאחר לא תינשא עד שתתן דחיישינן שמא לא יתקיים התנאי וכ"ת שאני התם דהוי תנאי מחוסר מעשה אכתי קשה מהא דתניא לקמן כו' שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להם כלומר שמא תיבעל, להם משמע הא לפלוני חוששין וכן תניא בהדיא בתוספתא ע"מ שלא תבעלי לפלוני חוששין שמא תיבעל לו ובה"ג פירש דהיכא דקאי בדידה לקיומי תנאה שריא לינשא לאלתר ולא חיישינן שמא תעבור על תנאה והביא ראיי' מהא דתניא ע"מ שלא תנשאי לפלוני כו' דדייק רבא הכא בדידה קיימא לאגרושי משמע דאי בדידה קאי ה"א תנשא לאחר ומגרשה ואח"כ תינשא לאותו פלוני לקיי' תנאה הלכך הכא ע"ע שלא תנשא לפלוני בדידה קיימא דאין נשואין אלא מדעתה וכן ע"מ שלא, תשתה יין ולא תלכי לבית אביך בדידה קיימא ליזהר רק שלא אמר לעולם והא דחיישינן בע"מ שלא תבעלי לפלוני שמא תבעול לו היינו תבעול לו באונס וכן בנתינת מאתים זוז חיישינן שמא תיאנס ולא תוכל לתתם והא דאמרינן לעיל בפ' מי שאחזו או לאחר י"ב חדש שרי דהא איקיים לי' תנאי לאו משום דבעי קיום, תנאי ברישא אלא גזירה מת אטו לא מת ואז לא קאי בדידה שמא יבא, ויבטל הגירושין ע"כ ואף שהביא ה"ג ראיי' לדבריו מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי ראיית ה"ג מדקאמר וכי בדידה קיימא לאגרשה דמשמע אבל אי הוי קיימא בדידה הוי שפיר מינסבא אין זו דיוק כלל דרבותא קא פריך וכי בדידה קיימא בתמי' כדפי' רש"י ועוד דלא ברירא לי' לרבא לאקשויי לרב נחמן דשמא אי הוה קיימא בדידה ס"ל לר"נ דשפיר מינסבא אבל לפי האמת אפשר אף בדידה קיימא כל שהוא במעש' ואינו בשב ואל תעשה חיישינן שמא לא תקיים תנאה כדעת הר"ן שהבאתי לעיל בפ' מי שאחזו סי' ח' וכן דעת הרמב"ם והרשב"א ועיקר:

פסק ראוי לדקדק בדברי רבא דאמר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות משמע אבל אמר סתם ע"מ שלא תשתי יין דהוה כריתות אף שאין ראיי' כ"כ דאיכא לומר דה"ה סתמא נמי אין זו כריתות ולאפוקי מס"ד דמעיקרא דהוי ס"ל דימי חיי הוי כמו חייכי אכן ראיי' פשוט ע"מ שלא תשתי יין סתם אסור לשתות כל ימי חייו והוי גט כתב הרמב"ם בפ"ח ע"מ שלא תינשא לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר לה ע"מ שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם כל ימי חייכי אבל אם א"ל ע"ע שלא תנשא לפלוני עד כ' שנה ה"ז גט ע"כ וכבר השיגו הרשב"א וכתב וכבוד הרב במקומו מונח שאין דבריו מובנים במקום זה כלל כו' והר"ן נמי כתב שדבריו תמוהין דהא משמע לדברי האמוראים דבע"מ שלא תינשא מודו רבנן לר"א אפי' אמר לה ע"מ שלא תינשא לעולם מגורשת דכיון שאין תנאי נמשך אלא כל ימי חייו הוה לי' כע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ונרא' שדעתו ז"ל דהתם שאני מפני שהיא רשאי לשתות יין לאחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנשואין לעולם שהרי לעולם כל ימי חייו לא תינשא לו ונשואין לאחר מיתה א"א ולמדה מדאמרינן בגמ' דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעול' אין זה כריתות ואמאי הא אמרינן בנדרים קונם ביתך שאיני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר וה"נ רשאה לילך לבית אביה לאחר מיתתו ונמצא שאין תנאי זה אלא בכל ימי חיי פלוני אלא ודאי היינו טעמא שאע"פ שלאחר מיתת האב א"א לעבור לה על תנאי אפ"ה בית אביה שנאסרה לא תהא מותרת לעולם דלאחר מיתת אביה לאו בית אביה הוא ה"נ במתנה שלא תנשאי לפלוני אע"פ שלאחר מיתתו א"א לה לעבור על תנאי מ"מ לא תהא מותרת בנשואי אותו פלוני לעולם עכ"ל וכתב עוד וז"ל ואחרים דוחין דלבית אביך לאו דוקא אלא שא"ל לבית זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפי' מת או מכרו לאחר כדאיתא התם ובתוס' תירצו דכל יוצאי יריכו קרוים בבית אביו אע"פ שמת ולבי מפקפק בזה אמאי לא הוה כל יוצאי יריכו ככל חיי פלוני דהא אפשר דמתו כולהו והתירוץ הראשון הוא עיקר עכ"ל עוד כתב הרמב"ם ע"מ שלא תשתי יין זה לעולם ונשפך היין אין זה כריתות משום שלא הותרה במה שנאסרה והשיגוהו המחברים משום דאיתא בתוספתא בהיפך זה דקתני ע"מ שלא תעלה באילן זה לעולם ונקצץ האילן ה"ז גט:

בעא מיני' רבא מר"נ היום אי את אשתי מהו תיבעי לר"א תיבעי לרבנן ופשט בין לרבנן ובין לר"א כיון דפסקה יום אחד פסקה פי' ומגורשת לעולם וכתבו התו' ואף דאתקין רבא לקמן מן יומא דין ולעלם ואמרינן שם לעלם לאפוקי מדרבא אמר ר"נ דאמר כיון דפסקה פסקה היינו לשיפורי דשטרא שלא יוציאו שום לעז וספיקא על הגט אבל לעולם אמרינן כיון שפסקה פסקה כו' ולא כדברי הרמב"ם שסבר אינה מגורשת וכן דעת הר"א דפסק כיון דפסקה פסקה וכ"כ הרשב"א שלא נראו דברי הרמב"ם ועיקר. תו מסיק ת"ר ה"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני ה"ז לא תנשא לא לו ולא לאחר לא תנשא לו שמא יאמרו נשותיהן נותנין זה לזה במתנה ומ"מ לאחר לא תנשא דבעי לקיומי תנאה ואם נשאת לו לא תצא דמשום גזירה לא מפקינן מיני' לאחר תצא וכתב הרמ"ה דלא יחזיר עולמות ויפה כתב משו' דנשא לו באיסור א"א. תו מסיק ת"ר ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום ע"מ שתבלעי קנה של ד' אמות ע"מ שתביאי לי קנה בן ק' אמה ע"מ שתעברי את הים הגדול ברגליך אינו גט ר' יהודה בן תימא אמר כזה גט כלל אמר ר' יהודה בן תימא כל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנ' עליו מתחילתו אינו אלא כמפליגה בדברי' וכשר פי' כל אי אפשר לו לקיימו בסופו כו' פי' אפי' בשעת מעשה הי' ראוי לקיים אלא שהתנה עמה על זמן מה ובאותה זמן אי אפשר לקיים כגון שהתנה בקיץ שתביא לו בימי החורף פירות האילן וכן כל כה"ג ומה שאמר שהתנה מתחלתו היינו לאפוקי שבשע' תנאי הי' אותו מעשה ראוי לקיימה אף בסופו ואח"כ באה סיבה שאי אפשר לקיים דודאי כה"ג בטל הגט אלא כלומר שהתנה מתחלה על דבר שאי אפשר לקיים בסופו אמר ר"נ אמר רב הלכה כר' יהודה בן תימא אמר ר"נ בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני כל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנ' עליו מתחלתו תנאי קיים הא אי אפשר תנאי בטל ש"מ. תו מסיק ה"ז גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר אביי אמר היא היא רב אמר אפשר דאכלה ולקיא מיתבי ה"ז גיטך ע"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי ה"ז גט ואם לאו אינו גט ע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להם ואלו ע"מ שתבעלי לאבא ולאביך לא קתני לאביי ניחא לרבא קשיא אמר לך רבא בשלמא בשר חזיר אפשר דאכלה ולקיא ומתנה על מה שכתב בתורה נמי לא הוי דמי קאמר דלא סגי דלאו אוכלת לא תיכול ולא תגרש ע"מ שתבעלי לפלוני אפש' דמשחדא לי' בממונה פי' רש"י שישאנה ולא יעשה עבירה לבעול בעילת זנות עם פנוי' אלא אבא ואביך בדיד' קיימא נהי דאיהי עבדא איסורא אינהו מי עבדי איסורא לרבא כלל שאמר ר"י בן תימא לאתויי אבא ואביך כזה למעוטי בשר חזיר לאביי כלל לאתויי בשר חזיר כזה למעוטי פלוני כו' דאינו גט עד שתבעל לו שהרי בידה לקיימו לשחדו בממון עד שישאנה וכתב הרא"ש דהלכתא כרבא:

פיסקא אם כתבו בתוכו כו' אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן פי' כתבו הוא דפסול אף שחזר ומחקו אבל בעל פה אפילו אמר לעדים ע"מ כן אינו נפסל בכך אם חזר בשעת מסירה ואמר הרי את מותרת לכל אדם ופריך פשיטא כתבו בתוכו תנן מהו דתימא ה"מ לאחר התורף אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פסול קמ"ל ורבא אמר לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה נמי פסול ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא להנהו דכתבי גיטא שתקי שתוקי לבעל עד דכתביתו לי' לתורף דגיטא וכן הלכתא ת"ר כל התנאים פוסלין בגט דברי רבי וחכ"א כל שפוסל על פה פוסל בכתב וכל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב חוץ שפוסל על פה פוסל בכתב ע"מ שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב אמר רבא מחלוקת לאחר התורף דר' סבר גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף ורבנן סברי לא גזרינן אבל לפני התורף ד"ה פסיל ומתני' דקתני כתבו ואוקמינ' בחוץ אבל ע"מ לא פסיל לאחר התורף ורבנן היא וכן הלכתא פירש"י שהוא פסול אפי' אם נתקיים התנאי ואם נכתב אחר התורף כשר אם יתקיים ומוסיף עליהם תנאי דחוץ שאפי' אם כתבו אחר התורף פסול אפי' אם חזר ומחקו ואם איתא על פה לפני התורף פסול ולאחר התורף כשר אם חזר ובטלו והקשה עליו ר"ח ז"ל עיין בתו' תינח ע"מ שלא תנשאי לפלוני דשייך למיגזר בי' אטו חוץ דבתרווייהו הוי שיור ועוד הקשה אי גזרינן אפי' נתקיים אטו חוץ אפי' בע"פ נמי נגזור אפי' נתקיים התנאי אטו חוץ דפסל בע"פ כמו בכתב ופי' ר"י דהך ברייתא קיימי אמתני' דקתני אם כתבו בתוכה אע"פ שחזר ומחקו פסול וקתני עלי' בברייתא כל התנאים נמי אם כתבו בתוכה אע"פ שחזר ומחקו פסול ובטל התנאי כאלו לא נמחק דאין מחיקה מועלת בתנאי לבטלו ולעשות כאלו לא נכתב דגזרינן אטו חוץ ובחוץ לא מהני מחיקה דלא נכתב לשם כריתות ורבנן לא גזרי ומכשרי בע"מ אם חזר ומחקו אבל אם נכתב ולא נמחק אם נתקיים התנאי כשר לכ"ע וכתב הרא"ש בתשוב' פירש זה של ר"י נכון ומקובל אלא שלא מלאני לבי להקל כי ראיתי הרמב"ם ז"ל החמיר בפ' שמיני דהל' גיטין שכ' כיצד מגרש אדם על תנאי א"צ לומר שלא יכתוב בגט על תנאי זה גירש פלוני אלא כיצד עושה אומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום וכתבו גט כשר בלא שום תנאי בעולם ואח"כ נותנים לה הגט ואמר לה הרי את מגורשת ממני בזה ע"מ כך וכך או יאמר לשליח תנו לה גט ע"מ כך וכך כתב התנאי בגט לאחר שגמר לכתוב תורף הגט ה"ז כשר בין שכתבו קוד' חתימת העדים בין שכתבו לאחר חתימת העדים אבל אם כתבו קודם התורף אפי' כתב ע"מ כך וכך ה"ז ספק גירושין שהרי לא זכתה בגופו של גט וכן אם התנה ע"פ קודם התורף ה"ז ספק מורשת עכ"ל וכתב הטור סי' קמ"ז ומ"מ הורה א"א הרא"ש ז"ל הלכה למעשה בגט שהי' כתוב מעכשיו אם מתי קודם התורף ולא נכפל וחזר וכתב אחר התורף אם לא מתי לא יהא הגט מעת שאני בעולם והכשירו משום דלא חשיב תנאי מה שכתוב מעכשיו אם מתי מחולי זה אלא הוי כאומר מעת שאני בעולם מעכשיו ושעה אחת קודם מיתתו דהכי מפרש לי' תלמודא נעשה כאומר מעת שאני בעולם והוי כאומר לאשתו ה"ז גיטך לאחר ל' יום דלא חשיב תנאי ואת"ל הוי תנאי כיון שלא כפול לית לי' דינא דתנאי והגט קיים אע"פ שלא נתקיי' התנאי נמצא שאין תנאי קודם התורף לכך כפלו התנאי אחר התורף וכ"ש דאפי' תנאי ליכא אלא קביעות שמן למתי יחול הלכך גט כשר ואני אקר' ולא אדע למה החמי' הרא"ש מאחר שפי' הר"י עיקר וכאשר יראה מצורתה דברייתא מדברי חכמים שאמרו כל שפוסל בע"פ פוסל בכתב וכו' ואם כפירש"י דשום תנאי שנכתב בגט פוסל אפי' נתקיים התנאי אלמא דסבר ר' בהדיא דגזרינן כל התנאים שבעולם לא יכתבו בגט ואפילו ראויי' להתקיים ואין בהם שור שיום אטו תנאי דחוץ וא"כ מאי האי שחשבו כל שפוסל בע"פ כו' יותר מסברת ר' אלא הי' להם לומר דאינה פוסל בסתמ' כל תנאי אלא בודאי כמו שפי' דאיירי בלא נתקיים והוי ממש כתנאי דחוץ שגם אי אפשר שלא יתקיים ומ"ה הוכרחו חכמים לחלק ביניהם כמו שפי' לעיל ואם בא להחמיר מתוך דברי הראב"ד שפוסל כל תנאי אפי' נתקיים מכח ברירה דאיתא בירושלמי פרק כל הגט כל התנאים שפוסלים בגט מחמת זה שאין אומרים יש ברירה למפרע דאעפ"י שיתקיימו מ"מ נכתב הגט לא לספר כריתות שהרי נכתוב על תנאי ונשאר לו כח ורשות וזכות שנכתב בגט וא"כ מאחר דמתלמודא דידך מוכח להדיא דלית לי' טעם דברירה אלא מכח גזירה אטו חוץ א"כ למה לן לאחמורי ולפסול גט שלא כדין בשלמא לכתחלה מנהג יפה למנוע שלא לכתוב שום תנאי בגט שלא יבא לידי קלקול אבל אי נכתב תנאי בגט אף קודם התורף והי' מעשה בא לידי והי' לחוש לעיגון מתיר הייתי לכתחלה בלבד שיתקיים התנאי:

מתניתין הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך ולאחי ולאחיך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין לה עליו קדושין כשר שהרי לאו שיורי שכב' אסורה עליהם הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכ"ג וכתב הרשב"א לאו דוקא שהרי היא גרושה האי לישנא דאלמנה וחלוצה אגב ריהטא נקט גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר וכל מי שיש לה עליו קדושין פי' שתופסין אפי' בעבירה פסול שהרי שייר ומסיק בסוגיא כל דרישא לאתויי שאר חייבי כריתות כל דסיפא לאתויי שאר חייבי לאוין. תו מסיק בעי מיני' רב מר"נ חוץ מקדושי קטן פי' שאמר חוץ מפלוני זה והוא קטן מהו השתא מיהא לאו בר הווייה הוא א"ד אתי לכלל הוויי' א"ל תניתוה קטנה מתגרשת בקידושי אביה ואמאי והא בעינן ויצאה והיתה אלא אתיא לכלל הוויי' הכי נמי אתי לכלל הוויי' תו בעי חוץ מן הנולדים מהו חוץ מבעל אחותך מהו השתא מיהא לא חזיי' לי' א"ד זימנין דמתה אחותה חוץ מזנותיך מהו חוץ מהפרת נדרים מהו פי' שתהי' אשתו להפרת נדרים חוץ משלא כדרכה פי' עם שום אדם מהו חוץ מתרומתיך פי' אם הוא כהן והתנה שתאכל אצלו מהו חוץ בקדושיך בשטר פי' שלא תתקדשי כ"א בכסף ובביאה מהו תיקו וכתב הרב"ש וז"ל וכולהו לא איפשיטא ועבדינן לחומרא:

מתניתין גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהוד' אומר ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין ותו גרסו נמי למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין גופו של גט שיחרור הרי את לעצמך ומסיק בסוגיא אמר לאשה הרי את לעצמך מהו א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דתנן גופו של גט שיחרור הרי את בן חורין הרי את לעצמך השתא ומה עבדא דקני לי' גופא כי א"ל הרי את לעצמך קני גופי' אשה דלא קני גופה לא כ"ש א"ל רבינא לרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו א"ל רב חנן לרב אשי ואמרי לה רב חנן מחוזנאה לרב אשי ת"ש המוכר עבדו לנכרים יצא לחירות וצריך גט שיחרור מרבו ראשון אמר רשב"ג בד"א שלא כתיב עליו אונו אבל כתב עליו אונו זהו שיחרורו מאי אונו אמר רב ששת דכתב לי' לכשתברח ממנו אין לי עסק בך פי' אלמא דאין לי עסק בך לשון חירות הוא וכתב הר"ן אונו כמו שאמר הרי את לעצמך שיועיל אף באשה ויש לחוש לדבריו. ומסיק בסוגיא דרבנן ור"י פליגי בידים שאין מוכיחות רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידי' וטעמא דכתב לה ודן דמוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה אבל אם לא כתב לה ודן אמרי בדיבור גרשה ושטרא ראיי' בעלמ' הוא ומסיק איבעי' להו אי בעינן ודן או לא בעינן ודן פי' הלכה כרבנן או הלכה כר"י ת"ש דאתקין רבא בגיטא איך פלוני בר פלוני פטור ותריך ית פלונית' דהוית אינתתיה מן קדם דנא מן יומא דנן ולעלם ואלו ודן לא קאמר ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן ה"נ בעינן משמ' דהלכ' כרבנן וכן יראה מדעת הרי"ף והרא"ש שהביאו הך סוגיא כצורת' וכתב הר"ן וז"ל הך סוגיא מיחלפי אסוגיא דפ"ק דנדרים דהתם פליגי אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דאביי אמר הוי ידים ורבא אמר לא הוי ידים ואמרינן התם לימא בפלוגתא דר' יהוד' ורבנן קמיפלגי דתנן גופו של גט וכו' ר' יהודה אומר ודן וכו' דאביי אמר כרבנן ורבא דאמר כר' יהודה ומהדרי' אמר לך אביי אנא דאמרי אפילו לר' יהודה ע"כ לא קאמר ר' יהודה בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דבעינן כריתות וליכא אבל בעלמא מי שמעת לי' ורבא אמ' לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא מי שמעת להו דלא בעינן מוכיחות זו הסוגיא האמורה שם ולפי זה משמע דכי אמרינן הכא רבנן סברי ידים שאין מוכיחו' הוויין ידים ומסתמינן סתומי דמילתא דאם איתא דאביי ורבא התם בפלוגתא דרבנן ור"י קמיפלגי כן ס"ד בריש סוגיא דהתם הכא היכי קאמר רבנן סברי דבכל דוכתא הויין מוכיחות ור"י סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומי' מוכח דסוגיא דהכא מיחלפי מסוגי' דהת' דהכא משמע דפלוגתייהו (וכו') במינאי הוא דמפרש טעמא דרבנן משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולא קשי' ששתי סוגיות הללו כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי והכא מפרשינן טעמא דפלוגתייהו ודן והתם מפורשים קיימא לן כרבנן דלא בעינן מינאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דק"ל כרבא דאמר התם בנדרים דידי' שאין מוכיחות לא הוי ידים הא אמרינן התם דרבא דאמר אפי' לרבנן הלכך לא בעינן מינאי מיהו ודן בעינא דכיון דמספקא לן הכא אי בעינן ודן או לאו ולא איפשיטא אית לן למינקט לחומרא כיון דלרבנן דגמרא מספקא להו דאפשר דמסתבר טעמא דר' יהודה על ודן טפי ממה דמסתבר במינאי ואיכא מ"ד ודן חיישינן לר"י אלמא מספקא לן דלמא מה דלא בעו רבנן ודן דהיינו משום דס"ל דידים שאין מוכיחות הוויין ידים ודלא כרבא וכיון שכן מינאי נמי איכא למימר דלטעמי' אזלו ולא משום דאין אדם מגרש אשת חבירו אלא משום דאין ידים מוכיחות הוויין ידים ואנו ק"ל כרבא דאמר דלא הוויין ידים הלכך בעינן ודן ובעי מינאי והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' גירושין גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם נראה שהוא פוסק כרבנן לגמרי ואע"פ שכתב ודן בטופס גט שכתב בפ"ד אין הוכחה משום דבעינן לי' לעיכובא ונראה שהוא סובר דאע"ג דבעיין הכא לא מיפשטא אפ"ה מפשטא מסוגיא דפ"ק דנדרים דאמרינן דרבא דאמר אפילו לרבנן אין זה כו' ע"ש. וכבר כתבתי דלישנא אלא בעינן הכא נמי בעינן ולא קאמר לשון דלמא משמע דהכא נפשטה כר"י לעיכוב ובעינן ידים מוכיחות הכא וא"כ צריך לכתוב ודן וכן מינאי ולא כמו שכתב הר"ן בריש קדושין דהרי"ף לא בעי מינאי דק"ל בדן כר"י במינאי לא ק"ל כוותי' בריש נדרים ע"כ כי כבר כתבתי לשם בסי' ד' דליתא לדבריו וא"כ כמו שנפשטה דודן בעינן ה"נ בעינן מינאי ואף את"ל דלא נפשטה הבעייא הכא מ"מ בספיקא עומדת וספק אנו אומרים לחומרא ובעינן תרווייהו מספק אבל אין לומר דהכא לא קבעי אי הלכה כר"י רק לענין לכתחלה ואפשר אף לרבנן קמיבעי זה אינו דבודאי רבנן ור"י לא פליגי אלא אם הוא גופו של גט אבל לכתחלה פשיטא בעי לד"ה גם לישנא דתלמודא לא משמע כלל לכתחלה וכמו שפסק הטור ומ"מ כתבתי לשם בקדושין שאם לא אמר בשעת מסירת הגט ממני דלית בי' מיחוש כלל בדיעבד:

פסק כתב הר"ן וז"ל הא דאתקין רב בגיטין איך פלוני בר פלוני פטור ותריך וכו' האי לישנא לאו דוקא דכיון דספר מקנה בעי' צריך שידבר הוא כדאמרינן בההיא גיטא דאשתכח בנהרדעא אנא אנדרוטולא דנהרדעא פטרית ותרכית יתיכי ועוד כתב וז"ל האי נוסחא גיטין שלא כתב בהן והרי את מותרת לכל אדם נראה שהם סוברים דכיון דכתב בי' למהך להתנסבא לא צריך למיכתב הרי את מותרת לכל אדם דלא תימא לא משמע אלא נשואין אבל בזנות לא התירה והוי לי' בחוץ מזונותיך דהוי שיור ליתא דבשל היתר נשואין אף זנות במשמע וראיי' לדבר מדתנן בפ' האשה רבה התירה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא להנשא ומסקינן בגמרא דקלקלה היינו כגון אלמנה לכ"ג אבל זינתה פטורה אלמא אף היתר זנות בכלל היתר נשואין ולפי זה אין כותבין הרי את מותרת לכל אדם אלא לשופרא דגיטא בעלמא ואין זו ראיי' לפי שאין הוראות ב"ד למחצה כשהיתירוה לינשא אף היתר זנות בכלל אלא שבודאי לא התירה בנשואת איסור ומ"ה אלמנה לכ"ג חייבת אבל במגרש אשתו איכא למיחש לשיורה וכ"כ הרמב"ן ז"ל דצריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם ואם לא כתב קרוב הדבר שאפי' נשאת תצא דבסוגין בעלמא משמע שזהו גופו של גט כדאמרינן וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ואמרי בפירקין לקמן כגון שכתב הרי את למטה ומותרת למעלה ואע"ג דכתב הרי את מותרת לכל אדם צריך נמי לכתוב למהך להתנסבא דלא משמע שתהא פנוי' ומותרת לכל ולא שתנשא לאחר ומותרת לכלם ע"כ. ובתיקוני גיטין ראיתי שהאריך בטעמי' לכתוב למהך להתנסבא וגם הרי את מותרת ובררתי הנאות מדבריו שכתב וז"ל עוד יש ליישב להכי קאמר פעם שנית הרי את מותרת לכל אדם כלומר אפילו אותן שקדושין תופסין בעבירה אני מתיר לך דתנן בהמגרש הרי את מותרת לכל אדם חוץ מכהן הדיוט פסולה הואיל וקידושין תופסין בחייבי לאוין והא דלא כתבינן והרי אנת משום דמדכר בלה"ק לכל אדם כדפרישי' לכך כתבינן נמי והרי את דהרי את לשון הקודש כתבי' כמו אמרי לחכמה אחותי את והרי את מותרת לכל אדם ונקט האי לישנא ולא נקט לכל גבר לאנסובי דה"א אבל מ"מ מעשה ידיה שלו ונמצא דאגידה בי' והלכך קאמר לכל אדם הרי את מותרת לכל הן לאנסובי הן למעשה ידיך ולא תהא בי כלל והאריך וקצרתי וכן המנהג בכל תפוצת ישראל הרי את מותרת לכל אדם וכן לומר בשעת מסירת הגט:

אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא לכתוב ודין דמשמע דין פי' מן הדין אני נותן לך הגט ולא לכתוב איגרת דמשמע איגרת לשון זנות כמו גרגירתא דפ"ק דע"ז כלומר אם אתה זינתה תחתי תהא מגורשת נמצא שאם לא זינתה אינה מגורשת וכן המנהג לכתוב ואגרת דיתיהוייין דיתיצבייין תלתא תלתא יודין מ"ט דמשמע תהויין ותצביין כלומר לשון נוכח ולא יהי' לשון נסתר לנשים דעלמא ונמצא שאינו מגרש אלא לנשים דעלמא וכתבו התו' שבתיקון השטרות שכתב הרב יוסף ט"ע היו כותבין בחמשה יודין יו"ד אחר דלי"ת ויו"ד אחר תי"ו והוי תיב' בפני עצמה כמו אשר דמתרגימן די ומיהו דיתבא על נהר פלוני אינו רגילין לכתוב בתרי יודין למהוי די תיבה בפני עצמה כמו אשר יושבת אלא דיתבא חדא תיבה היא כמו היושבת דמתרגימו דיתבי והוי דלי"ת במקום ה"א אבל די תיציביין אין הדל"ת במקום היא אלא במקום אשר כך כתב הרא"ש מדברי התו' ומשמ' להדיא דדי תיצביין שתי תיבות הן וצריך להרחיק די מתיצביין ואי כתב בשתי שיטות כשר אלא שהמנהג הוא לכתחל' להזהר ולכתבו בחד שיטה וז"ל הגה"ה שמצאתי בהלכות גיטין מדקאמר במרדכי די תיצביין די תיהוייין בה' יודין משום דהיא תיבה אחת אע"ג דכתבו הספרים וירחק קצת די דדי הוי כמו אשר והוי משמע ב' תיבות וכן די מתיצבייין וכן מצאתי דייהוי בג' יודין ולפי' נראה שיזהיר הסופר דלא יכתוב די תיהוויין וכן די תיצביין וכן די יהוי ובדקתי בגיטין שראיתי שכתב הרב שלום הישיש המומחה ממגנצ"א שניתני' לפני גאון מהרי"ל שהרחיק די מתי הווייין וכן די מתיצביין מתיצביין וכן די יהוי קצת אבל לא הרחיק כולי האי כמו שאר תיבות זה מזה ושמעתי מפי הסופר שכת' די הוי בב' שיטות וצוה מהרי"ל ז"ל לכתוב פעם שנית בחד שיטה שוב מצאתי שכתב בסמ"ג די תיהווייין חמשה יודי"ן וכן דיתיצבייין משמע שהיא חדא תיבה ע"כ ולפ"ז הי' ראוי לחוש אפילו בדיעבד אכן מאחר שכתבו וז"ל ואומר ר"י שראה בתיקון גיטין קדמונים דה' יודין צריכה ג' יודין ביחד בסוף התיבה ואחר הדל"ת ואחר התי"ו די תיהווייין די תיצבייין וכן כתוב בתיקון גיטין של ר' יוסף ט"ע וכתב אח"כ ודי תיהווייין ב' תיבות ודי במקום אשר כו' אלמא דאין חשו לדקדק מהאי דה' יודין ע"כ נראה דאין קפידא כלל אפילו לכתחלה היכא דאיכא למיחוש לעיגון כתב הרא"ש ונראה לי במקום שנהגו לכתוב דתיצביין אין קפידא דאם אין הדלי"ת במקום אשר תהי' במקום שי"ן כמו שתהי' שתרצה וגם על היו"ד שבין תי"ו לה"א אין להקפיד ע"כ אבל בשום מקום אין נוהגין כן. תו מסיק ולורכיה לוי"ו דתירוכי' ולוי"ו דשבוקין דמשמע דקאי על נשים דעלמא וכתבו התי' שאין צריך להאריכה יותר משאר וי"ו אלא יזהר שלא יקצרנה שלא תהא נקראת יו"ד אלא שמ"מ המנהג להאריך כדי שלא יבא לידי טעות וכתב הרא"ש וז"ל והא דלא קאמר ולוי"ו דפטורין דאטו כי רוכלא ליחשב וליזול וכת' עוד משמע שאין לכתוב יו"ד בין תי"ו לרי"ש דתרוכין ובין שי"ן לבית דשבוקין דאי כתב יו"ד ליכא למיטעי כלל בוי"ו דתרוכין כו' ושבוקין לאו כלום הוא אבל בפטורין נראה שצריך לכתוב יו"ד בין פ"א לטי"ת מדאמרינן בפ' התקבל פיטרוה דבריו קיימין פטרוה לא אמר כלום דפטרוה מחוב משמע והשתא ניחא דלא חשיב הכא וי"ו דפטורין ע"כ ולא נהגו כן כי פטורין הוא תרגום של כריתות והוא בלא יו"ד ומה שאמרינן בפ' התקבל פיטורוה כו' ר"ל בחירק וכ"ש לפירש"י שפי' להיפך והא דלא חשיב וי"ו דפטורין כל עיקר שמקודם לא היו נוהגין לכתוב גט פטורין ובמשנ' ג"כ אינו ובתיקון גיטין מצאתי כן ונתנה טעם למנהג הקדמונים אבל כ"ע מודים שמעכשיו נהגו בכל תפוצת ישראל וגט פטורין ושוב מצאתי שכתוב בתיקוני גיטין וז"ל וראיתי גט שנכתב לפני מהרא"י מרווילא ז"ל ונפסל רק שנכתב תירוכין ביו"ד כו' ומ"מ נ"ל אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד פשיטא שאין לפוסלו בזו כדי הרא"ש לסמוך עליו ועוד הלא מצאתי כתוב בשם הרב ר' הילל דאין נפקותא כ"כ אם כתב תיבה שהיא חסרה מלאה או מלאה חסרה כגון איר וכסלו וכן כל כה"ג והא ראיי' שכתבינן העומר בוי"ו ע"כ וכן כתבו כל האחרונים עוד יש להביא ראיי' מהא דמסקינן דלא לכתוב איגרת ביוד דמשמע איגרא וכתבו התו' אע"ג שגם איגרא שהוא לשון גג מן הדין ראוי להיות בלא יוד מ"מ העולם רגילין לכתבו ביוד לפי שאינו כותב בקרא אבל כשהוא מלשון אגרת אז כותב אגרת בלא יוד לקיי' דברי האגרת האלה והשתא תיפוק לי' דלא לכתוב איגרת משום דכתיב חסר בקרא אלא ש"מ דליכא קפיד' ולורכו לוי"ו דכדו דלא להוי כיו"ד דמשמע וכדי כלו' בחנם בואין כלום גם בזה פי' התו' כלומר יזהר שלא יקצר הוי"ו שלא תהא נקראת כמו יו"ד אלא שהמנהג להאריך ולא יכתוב למחך דמשמע חוכה אלא מהך כלומר ליתליי' לכרעיה דה"א שפיר דלא ליתחזאי למחך בחי"ת ולא לכתוב לימהך ביו"ד דמשמע לי' מיהך אלא למהך ולא יכתוב לאיתנסבא דמשמע לא יתנסבא אלא להתנסבא כתב הרא"ש וז"ל כתב הרמב"ם שאם כתב ודין או שלא כתב די תיציבייין בשלש' יודין הגט פסול ובעל העיטור משמי' דרבוותי' כתב כל הני דקדוקי דהכא היינו היכא דכתב בעל גופי' א"נ דכתב לי' סיפר מפומי' ובתר הכי קאתי בעל ומערער ואמר אנא דפסילנא לי' בהני דקדוקי ולקלקולא איכוונית אבל אם אמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט סתם וטעו הסופר והעדים באחד מכל אלו האותיות והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא בו ואם העדים מצויין יעידו בפני ב"ד שטעות סופר הי' וכ"כ רב האי גאון ז"ל אי יהיב בעל רשותא למיכתב גט שלם וטעי בהני כולהו או קצתן אי איתיה לספרא מתקן לי' ואי לא מתקן ומינסבא כה"ג לא מפקינן לה אע"פ שלא תיקן ואי אתי' לאינסובי ואתי הבעל לערער ואמר האי דכתב ודין דינא הוא דאמרי א"נ למחך חוכה ולכך איכווכית לא מנסבא לי' אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא דקאמר ר"מ משום שלום מלכות יוצא והולד ממזר ליתא וכ"ש לענין טעות סופר ע"כ וראיי' זו לא הבנתי נהי דלא ק"ל כר"מ בהא דולד ממזר אבל בתצא שמא ק"ל כוותי' אבל דבריו נ"ל דלא ק"ל כר"מ כלל אלא כרבנן דס"ל אפילו לא כתב אלא לסנטר שבעיר ה"ז מגורשת כמו שאמר שמואל ולכל היותר בדיעבד קאמר אלמא דנשאת לא תצא אבל קשה לפי מה שפירש בתו' דמגורשת לכתחלה קאמר ואף דרב דקאמר לעיל אבל חכמים אומרים הולד כשר דמשמע אבל לא תינשא והלכתא כרב באיסורי היינו דוקא אהי' במזרח וכתב במערב קאי אבל בשלום מלכו' מודה לשמואל א"כ נילף הכא דמותרת לינשא אפי' לכתחלה. וצ"ל מאחר דאיכא עירער הבעל לפנינו לא יתכן להתירה לכתחלה ולענין פסק הלכ' נראה כדברי בעל העיטור ורב האי גאון וכן דעת הרשב"א שכתב בתשובה דלא אמרו בתלמוד למהך ודיתיצבוייין אלא שאם בא הבעל וערער שבכוונה כתב כן כו' אבל מן הסתם אין חוששין לזה:

פסק כתב הרא"ש בתשובה וז"ל שאלת' שליח להולכה שהביא גט ולא היו הווי"ן ארוכים אם רשאין ב"ד להאריכן. תשובה אין יכולין להאריכן ואם ניתן לה הגט ואין הווי"ן ארוכים והבעל רחוק מכאן לא הייתי פוסלו בשביל זה וכן אם יש בו תקנת עיגון כגון שהובא ממקום רחוק יאריכו הווי"ן כי מסתמא הבעל צוה לכתיב כתיקון חכמים ואם לא כתב הסופר כראוי ניחא לי' לבעל שיתקנוהו ועל זה יש לסמוך בשע' הדחק וכתב עליו הקאר"ו וז"ל וק"ל שאם ווי"ן אלו לא היו ארוכות יותר מהראוי כשר גמור הוא כיון שהתינוק קורא אותן ווי"ן כמו שכתב הטור גבי ולורכי' לויו דתרוכין והסכימו בו הרא"ש ושאר מפרשים דלורכי' לאו דוקא ואם הי' קצרות שאינן נקראת ווי"ן האיך הכשיר היכא דניתן לה וי"ל אע"ג דמדינא אין צריך להאריך ווי"ן הנזכרים בתלמוד יותר מדאי כיון שהרגילו בו להאריך הוי קפידא לכתחל' וכמו שהשיב בגט שאין אותיות מוקפות גויל שבארצו נהגו לפסול אע"פ שפסק בפסקי' להכשיר א"כ ווין הוי נקראים ע"י הדחק ומ"ה הצריכן להאריכן ואני אומר דבוודאי הווי"ן לא היו ארוכי' כשיעור ולא היו נקראים לתינוק דלא חכים ולא טיפש ומ"ה הי' צריך לתקנם מפני מראית העין אבל אין בו פסול אפילו שניתן כך כי איירי ביוי"ן שלא הי' מעיקר הלשון כ"א בענין חסירות ומליאות שאין כאן שינוי מה שלא נקראו בוי"ו או נקראו ביוד והוי כמו שדילג המלוי לגמרי שהכשיר (ר') הילל כדפירש לעיל ודומה לזה כתב ר"י בר ששת וז"ל על גט שהי' בו אותיות יתירות בקצת תיבות כיון שאי אפשר לשנות המלות ההן ממשמעותן בשביל התוספו' אין בהם שום גריעותא וכל אותן דקדוקים שנזכרו בגמרא כגון לא תנסבא כו' הוא לפי שמשמעות הלשון משנה בשביל זה לפסול הגט אבל בזולת זה אין קפידא ואף בהם כתבו הגאונים שאין הגט פסול אלא כשהבעל מערער. ועוד יש מקילים ואומרים שלא נאמר זה אלא שהבעל עצמו כתבו ומערער אח"כ ואמר לכך נתכווכתי אבל כל שצוה לסופר לכתוב גט כשר וטעה הסופר ולא דקדק דקדוקים כמותם אין לפסול בדיעבד אפי' אם יערער הבעל עכ"ל וגט שבא מרחוק ויש שם אותיות משתנות תמצא לקמן בסי' כ"ג:

מסקינן מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו פי' היכא שאמר אם מתי דלא הוי גט לאחר מיתה ואע"ג דהלכתא כר' יוסי תקנו לכתוב משום שופרא דשטרא ומשי' ב"ד טועין. ולעלם לאפוקי מדבעי מיני' רבא מר"נ דאמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי ה"נ משום שופרא דשטרא דלענין דינא אמרינן לעיל כיון דפסקה פסקה ומגורשת:

פיסקא אתקין רב יהודה בשטר זביני דעבדי עבדא דנן מוצדק לעבדו פי' דינו פסק לעבדות שאין שום ערעור במכירה פטיר ועטיר מן חרורי פי' פרוש ומופלג מכל חירות כמו הנפטר מרבו ועטיר כמו עיטרא שטר חלוקה רק הבמות לא סרו מתרגמינן לא עטרא ומן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא ומערער המלך והמלכה שלא חטא להיו' מוכתב למלכות ליהרג שאם הי' מוכתב למלכות מקחו בטל ורשום דאיניש לא אית עלוהי פי' רושם שעושין על העבדים לא אית עלוהי מאדם אחר חוץ מן המוכר הזה ומנוקה מכל מום פי' כמו ליסטים מזוין דמקחו בטל ומן שחין דנפק עד טצהר פי' ומכל שחין שיצא בפניו עד שתי שנים דמאיס למיקם קמי' ופירש"י וז"ל האי דקא אמרינן סמפון בעבדים ליכא היינו היכא דזבין סתמא אבל הכא כיון דאתנו מקחו בטל וזה עכשיו אין לו שחין ודרך שחין ישן שהולך לו חוזר עד ב' שנים לפיכך עד ב' שנים מתנה עמו שאם יצא אותו שחין עד ב' שנים שיהא מקחו בטל לפי שכבר הי' בו המום הזה ולא ראוהו עכ"ל אבל התוס' פירשו הא דאמרינן סימפון בעבדי' ליכא היינו במומין שהן עליו עתה אבל באותן שיבואו עליו אח"כ ולא יהיו אז ראוי למיקם קמי' ודאי הוה מקח טעות אע"ג דכה"ג משכחת סימפון בעבדים איכא למימר דהא לא שכיחא. וכתבו התו' עוד על הא דמן עלולי כו' כן הוא כמו שפי' בקונטרס כאן דמוכתב למלכות הוי מקח טעות כדאמרינן בהאומנין ובהמוכר פירות אמרינן בהדיא דאמר לו הרי שלך לפניך ובפ"ק דקידושין ובפ' אע"פ גבי סמפון בעבדים ליכא דאמר מאי אמרת לסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו צריך לפרש כמו שפי' ר"ת קלא אית להו ולא שכיחא ולא כמו שפי' בקונטרס קלא אית להו וסבר וקביל ומאי דאתקין לכתוב בשטרא לא הוה אלא לשופרא שלא יטעו העולם כמו חרורי דפשיטא שאם משוחרר הוא שהמקח ליתא אלא הוי מקח טעות:

מתניתין שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר ופריך בגמרא ותו ליכא. והאיכא גט ישן התם לא תצא הכא תצא הניחא למ"ד הכא תצא אלא למ"ד הכא לא תצא מא"ל התם תינשא לכתחלה הכא דיעבד תו מסיק אמר רב כתב ידו שנינו ומפרש בגמרא דקאי אסיפא דקתני יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד אם נשאת הולד כשר אמר רב דוקא כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד אחד אין הולד כשר והא דקתני במשנה כתב סופר כשר חתם סופר ועד כשר הוא אבל כתב סופר ועד אחד אין הולד כשר ומסיק וכן אמר ר' יוחנן כתב ידו שנינו וכתב הרי"ף וכן הלכתא ואומר אני לפי מה שכתבתי בפ' האומר סי' י"ד דחתם סופר פסול א"כ בע"כ כתב סופר ועד שנינו דכשר והלכתא כשמואל דס"ל דלאו כתב ידו שנינו אלא אפילו כתב סופר ועד כשר אבל אין נפקותא בזה דאיכא עדי מסירה כשר לגמרי לפי מה דק"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי ואם דליכא עדי מסירה לא מתכשרי כלל כאשר נפרש לקמן סי' י"ז י"ל לפי מה דמחמירין האידנא אף בע"מ צריך להיות ג"כ עדי חתימ' בשלמות כמו שכתבתי לעיל בפ"ק סי' י' ומ"ה אין ראוי להקל מאחר שכמה גאונים פוסלים כתב עד ולענין דיעבד אני אומר להקל וכל מה שכתב הרא"ש מדברי ר"י בעל א התוס' הכל כתבתי לשם באריכות:

פיסקא ג' גיטין פסולין ואם נשאת בג' גיטין אלו זימנין אמר רב תצא וזמנין אמר רב לא תצא יש לה בני' לא תצא אין לה בנים תצא וכו' וכן אמר ר' יוחנן וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וז"ל וכן הלכתא הלכך לגבי גט ישן תנשא לכתחלה עכ"ל ופי' לדבריו דדייק בסוגיא אמאי לא תנא נמי גט ישן שהוא פסול ולא תצא אלא בע"כ דגט ישן אוסרים לגרש בו אבל נתגרשה בו כבר תינשא לכתחלה וכתב עוד הרא"ש וז"ל כתב רב האי גאון ז"ל בתשובה על הי' במזרח וכתב במערב. דלא תנשא ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים כדאמר ר"י הכא גבי מתני' דג' גיטין פסולין דמשום דקתני בה הולד כשר אם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים והא דאמרינן לעיל גבי גט קרח ושלום מלכות תצא היינו מקמי' דתיקום מתני' כר"מ ומהדר לתרוצי אמאי לא חשיב להו במתני' בהדי ג' גיטין פסולין אבל בתר דאוקי כר"מ לרבנן כולהו גיטין דפסולה משום תקנה וגזירה דידהו כך דינו ואע"ג דלא מוקי מתני' כר"מ אלא אליבא מ"ד הכא תצא ולית הלכתא כוותי' מ"מ כיון דסלקא סוגיא דשמעתין כר"מ אית לן למימר הכא אפי' למ"ד לא תצא כי היכי דלא נפלג בפסול גיטין דרבנן ואשכחן נמי להדיא בריש מכילתין דלרבה דלאחר שלמדו פי' שבקיאין לכתוב לשמה אפ"ה אי לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם פסול משום שמא יחזור דבר לקלקולו ואם נשאת לא תצא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ורב אלפס ז"ל כתב בתשובה והנך פסולין דקתני בהו פסולין כגון ההיא דריש פ"ק אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ואסור בממזרת ואסור בבת ישראל וליכא גט פסול והולד כשר בר מהלין דמנינן גבי ג' גיטין פסולין ומקשינן ותו ליכא והאיכא גט ישן התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד ש"מ דליכא גט פסול והולד כשר אלא הני דמנינן וש"מ דכל היכא דתני פסול אם נשאת תצא בר מהני ולאו למימ' דהנך דקתני בהו פסול כולהו ממזרי' נינהו אלא דלא הוי כשירין ואיכא מינייהו ממזרים ואיכא מינייהו ספק ממזרי' ומה שכתב דאיכא מינייהו ממזרים זה א"א אלא בפסול דאורייתא וטפי וטפי נראה כדברי רב האי גאון להשוו' כל פסולי דרבנן דלא ק"ל כר"מ כל המשנ' ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ואפשר דבהני דפ"ק דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם דאיכא למיחש לזיופה בזה רצה להחמיר ע"כ פי' וא"כ הוה ספק ממזר אם בא וערער אף דלא ערער תצא היכא דליכא בנים וכן המסקנא לעיל בפ"ק סי' י"א ולענין שאר פסולין שנוטה דעת הרא"ש לדברי הרמב"ם ורב האי גאון להשוות כל הפסולין דרבנן ולומר בכולן לא תצא קולא גדול' זו ואין לה הכרע מן התלמוד ואדרבא משמע מצורתה דשמעתא הני ג"כ הוא הוא דלא תצא אבל שאר פסולים אפי' נישאת תצא חוץ מגט ישן דקולא ואיכא גזירה רחוקה ותלמודא להדיא הוא דמפרש דקולא אבל שאר פסולים דכל הני דמתני' דלעיל דמשמע בסוגיא דחמירא טפי מהני ג' דמתני' א"כ אם נשאת תצא באין לה בנים כי לישני דתלמודא וליתני נמי כו' משמע דליכא אלא הנך ג' גיטין וגם דוחק הוא שנאמר מה שמוקי כר"מ הוא לכ"ע אפי' לאותו מ"ד שלא הקשו ממנו דלמה לן לאדחוקי ולומר מתני' כר"מ וכן כתבו התוס' בריש פירקא גבי הא דלאחר שלמדו כו' משמע להדיא דלא ס"ל מתניתין דאתא כר"מ אלא דוקא לאותו מ"ד תצא אבל לא לר' יוחנן ע"ש וכן עיקר הלכך כל הפסולין חוץ מהני ג' דמתני' אם נשאת תצא באין לה בנים והולד כשר חוץ מגט ישן שתנשא לכתחלה אבל כל הפסולין מסתמא דינא כגט קרח לרבנן שתצא. והולד כשר כמו שהביא התוס' בפ' הזורק וכן דעת הרמב"ם דכל הפסולין דרבנן חוץ מהני ג' דמתני' אם נשאת תצא באין לה בנים ובגט קרח דלעיל בפירקין כתבו התוס' להדיא דמוקי לה כר"מ אבל לרבנן תצא והולד כשר וכן עיקר ולענין הי' במזרח וכתב במערב כבר נפלו בזה הרבה מחלוקת בפ' הזורק סי' י"ב וכבר כתבתי שאין להקל בו כלל ואף אם נשאת תצא באין לה בנים:

פיסקא ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים כו' אמר רב יהודה אמר ר' הלכה כר"א בגיטין אבל לא בשטרות וכן אמר ר"ל הלכה כר"א בגיטין וכתב הרי"ף והלכתא כוותי' דר"א בגיטין עכ"ל כתב הרא"ש משמע שהרי"ף ז"ל פוסק דוקא בגיטין כר"א ולא לשטרות אבל ר"י פוסק דהלכה כר"א אף בשטרות מההוא דפרק זה בורר ההוא מתנתא דהוו חתימי עלי' תרי גיסי אתא לקמי' דרב יוסף א"ל זיל קניי' בעדי מסירה אמר לי' אביי והא אמר ר' אבא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול אלמא דרב יוסף ואביי סברי דהלכה כר"א אף בשטרות ועוד ראיי' מדרבא לעיל דמגבי בשטרי פרסאה דמסרי נהילי באפי סהדי ישראל מבני חרי ומשמע לי' התם דאי לאו דליתא לי' קלא משום שטרא פרסאה הוא מגבי בי' אפילו וו ממשעבדי והא דאמרינן בריש מכילתין מהדרינן אדר' אליעזר משום דהלכתא כוותי' בגיטין לאו למעוטי שטרות אלא משום דגיטין קאי וכן בפ' מי שהי' נשוי עבד עובדא ר"נ כר"א בשטרות וכן הלכתא בין בשטרי מכר ומתנה וכן בשטרי הלוואת בעינן עדי מסירה ע"כ וכן דעת הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מלוה דאף בשטרות ק"ל כר"א דעדי מסירה כרתי אכן מה שכתב דבין במכר ובין כו' בעינן עדי מסירה דזהו סברתו דאינו מועיל עדי חתימה בלא עדי מסירה איירי שבעל מודה שלא הי' שם עדי מסירה אבל מן הסתם מוקמינן השטר בכשרות כמו שכתב הרא"ש לקמן ומ"מ נראה דוקא בשטרי הקנאות שעיקר המקח ומתנה נעש' בשטר אבל נקנה בשאר קניות ושטר עומד לראיי' פשיטא דכשר אף בלא עדי מסירה ושטר הלואה נמי דאיכא למימר דאיירי לענין טריפה, ממשעבדי דכל זמן שלא נמסר ואינו דין שטר עליו אלא חספא בעלמא ואינו טורף ממשעבדי ומ"מ לא נהירא לי האי פיסקא לפי מה שק"ל שעבודא דאורייתא ואפי' מלוה ע"פ היה ראוי לטרוף, ממשעבדי אלא דלית לי' קלא א"כ דהכא דאיכא עדים מפקא לקלא שפיר גבה ממשעבדי ועוד אומר אני בוודאי לא פליג ר"א ואמר דבעינן עדי מסירה אלא שאין עדי מסירה מועילין כמו עדי חתימה אבל עדי חתימה לבד פשיטא שיועיל בשלמא לענין ערוה שאינה פחות משנים א"כ כ"ז שלא נמסר בפני שנים לא הוי כריתות כמו שכתב הרא"ש אבל לענין שטר מתנה למה לא יועיל עדי חתימה ואף בטור לא מצאתי דין זה כל עיקר דבעינן עדי מסירה אלא שאין בשטר עידי חתימה מהני עדי מסירה וכן עיקר:

פסק כתב הרי"ף ז"ל מהא שמעינן דלא בעינן עדי מסירה אלא היכא דאין עדי חתימה דהא רב הונא דאמר אם נשאת בעד אחד וכתב ידי סופר שהולד ממזר והוא דאמר הלכ' כר"א בגיטין ואי ס"ד בעינן עדי מסירה היכי דאיכא עדי חתימה השתא היכא דליכא עדי חתימה כלל מכשיר רב היכא דאיכא עדי מסירה ועד א' פסול ומשוי לי' לולד ממזר אטו עד אחד מגרע גרע מהיכא דליכא עד כלל אלא מדפסיל רב רב בעד אחד ומכשיר היכא דאיכא מסירה אפי' ליכא עד אחד שמעינן דהאי דפסל היכא דליכא עדי מסירה ואי ליכא בחתימה ב' עדים מכשיר רב ואע"ג דליכא עדי מסירה והיינו דקתני שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם כלומר אי ליכא בגט עדי חתימה אלא נידון בעדי מסירה בלבד זימנין דמייתי עדי מסיר' ואתי בעל ומערער ואקלקל לה הלכך תקנו שיהיו העדים חותמים ואי אתי בעל ומערער מפקא לי' לגיטא ומקיימי לי' בעדי חתימה ודחיי' לי' ואי לא סגי לי' בעדי חתימה אלא עד דאיכא עדי מסירה מאי תיקון העולם איכא אע"ג דמקיימי לי' גיטא בעדי חתימה ליחוש דלמא לא אתייהב לי' בעדי מסירה א"ו כל היכא דאיכא עדי חתימה לא בעינן עדי מסירה וכל היכא דאיכא עדי מסירה לא בעינן עדי חתימה דבחד מינייהו סגי וה"מ בדיעבד א"נ היכא דאשתכח דעדי מסירה פסולין דלא אמרינן עדיין אשת איש היא אלא הואיל ואיכא עדי חתימה שהם כשרים והגט יוצא מתחת ידה גרושין מעליא הוי אבל לכתחלה בעינן עדי מסירה והן עיקר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם כדקאמרינן ואי אבד גיטי קיימי עדי מסירה ואי מיית עדי מסירה קיימי עדי חתימ' וחזיני לגאון דכתב הוי יודעין דהא דאמר ר"א כתב סופר ועד הולד ממזר משום דהוי לי' לר"א כמזויף מתוכו ואע"ג דהא דהגאון סתרי למילי דילן וחזינן למיכתביכהו משום דמלאכת שמים היא ע"כ ונ"ל מה שמדקדק מילתי' דרב אמילתי' דרב לאו דקדוק הוא דהא דא"ר כתב ידו שנינו אבל כתב סופר ועד לא אמתני' קאי דאתי' כר"מ ושמואל דייק ממתני' דלקמן דר"מ סבר כתב סופר ועד כשר ואין מכאן ראייה אליבא דהלכתא דק"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי ואיהו לא דריש וכתב דקרא וחתם הלכך צריך עדי מסירה ומדקאמר בכל דוכתא עדי מסיר' כרתי משמע שהכריתות תלוי רק בעדי מסירה וזולתם אינו גט כלל והא דקא אמרינן שאין עדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם ולא קאמר שלא יהו צריכין לעדי מסירה בשעת נתינה אלא ה"ק תיקון הוא שיהא גם עדי חתימה עם עדי מסירה כדי שלא תצטרך אחר עדי מסירה היום ולמחר כשתביא הגט לראיי' דכיון שהגט בידה והעדים חתומי' בו תלינן דמסתמא בהכשר נעשה גם בעדי מסירה דהכל יודעין דאין דבר שבערוה פחות משנים ואי אפשר להתיר א"א אם לא נמסר לה הגט בפני שנים להתירה לשוק ואף לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי לעולם אינה ניתרת לשוק אם לא שנמסר בפני עדים דעדי חתימה אין מעידין שבא הגט לידה וכן פירש ר"ת וכן משמע לישנא דלעיל בפ' השולח לא צריכה לר"א דאמר עדי מסיר' כרתי תקנו רבנן עדי חתימ' דזימנין דמייתי סהדי א"כ דאזלו למדינת הים ומשמע בהדיא דר"א דאמר עדי מסירה כרתי תקנו רבנן עדי חתימה עמהן ולדברי רי"ף ז"ל לא ידענא מאי עיקר וטפל שייך במידי דאורייתא כיון דסגי בעדי חתימה או בעדי מסירה אמאי בעינן לכתחלה בעדי מסיר' ולמה הן עיקר יותר מעדי חתימה ועוד תימא הוא לומר אם הבעל צוה לכתוב ולחתום הגט ונתנו לאשה בינו לבינה שתהי' מותרת לשוק א"ו לכ"ע צריך שיבא הגט לידה בפני עדים אלא לר"מ דרש וכתב דקרא וחתם ואצריך חתימה לשמה אבל כתיבה לשמה לא בעי ור"א בעי כתיבה לשמה ולא אצריך חתימה כלל דהכל תלוי בעדי מסירה ואם נמסר לה בפני עדים פסולים אינה מגורשת אפילו חתומים עדים כשרים וקשה על דברי הרי"ף ז"ל מהא דדייק ממתני' דשנים ששלחו ב' גיטין מאן תנא אמר רב ירמי' דלא כר"א משמע אבל כר"מ אתיא דאמר עדי חתימה כרתי ואי לר"א נמי סגי בעדי חתימה א"כ אמאי לא אתיא כר"א והא דפליגי רב ולוי ור' יוחנן אמתני' דג' גיטין אם תצא אם לא תצא אע"ג דאתי' כר"מ וק"ל כר"א איכא למימר משום דהוי מג' גיטין פסולין היינו שאין בו זמן ובהא לא פליגי ועוד אני אומר דבכולהו איכא נפקיתא גם לר"א דהא דאמר לדידי' שהעדים חותמין על הגט מפני תיקין העולם והיכא שהגט חתים ביד האשה כהלכתו אינה צריכה להביא לפנינו עדי מסירה שאנו תולין שכדין נמסר לה הלכך נ"מ בכשרות עדי חתימה לר"א כמו לר"מ עכ"ד והן דברי תוספו' ר"ת ור"י ועיקר דס"ל עדי חתימה לא כרתי כלל כ"א עדי מסירה והר"ן רצה לדחוק הסוגיא ולומר דלעולם עדי מסיר' כרתי והמסירה הוא העיקר הכורתת אלא שבין שיש עדים במסירה או בחתימה כרתי המסירה, ודחוק הענין מאד ע"כ נלאתי להאריך. גם מדמסקינן בסוגיא לקמן גבי שני גיטין שנתערבו כו' מתני' דלא כר"א דאי כר"א הא לא ידעי עדי מסירה בהי מינייהו איגרשה ומשני אימור דאמר ר"א דבעינן כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעינן ואי כדברי הר"ן פשיטא דהוי אתא כר"א כמו ר"מ ודוק היטב ונחזור לסברתינו דלא ק"ל כלל עדי חתימה כרתי כ"א עדי מסירה והא דפליגי רב ושמואל בכתב סופר ועד הוא אליבי' דכ"מ אבל לפי ווה דאנו ק"ל כר"א אין נפקיתא כלל דכל עדי מסירה א"צ לסהדי חתימה וכשר גמור גם לא מסתבר לומר דעד אחד הוי מזויף מתוכו ולא גרע מאילו לא הוי עדי חתימה כלל ולפ"ז צ"ל מה שכתב הטור בסוף סי' ק"ל גט שאין עליו עדים אפילו ניכר בכתיבת הגט שהוא כתב יד סופר ב"ד או אפילו בכתיבת יד הבעל פסול ומיהו אם נשאת לא תצא אפי' אין לה בנים עכ"ל:

ולדברי אביו הרא"ש קש' לדבריו דהיכא משתכח מה דק"ל דוקא עדי מסירה כרתי וצ"ל לדעת הטור שסובר בר שגט אינו כשר כלל בלא עדי מסיר' איירי הכא שהגט יוצא מתחת ידה בלא עדי' ואין עדי מסירה לפנינו אבל אמרה שהי' שם עדי מסירה ומ"ה לא תצא דאמרינן מסתמא היו שם עדי מסירה וניתן כהוגן אבל מ"מ פסול שהרי אין עדים לפנינו אבל אם יש עדי מסירה לפנינו נראה שהוא כשר וכן הטור כתב לעיל שדוקא בעדים פסולים הוא דפסול משום דמזויף מתוכו אבל בלא עדים כשר אכן לפי מה שכתבתי בפ"ק סי' י' בשם מהרא"י דאין להקל כלל בשום פסול שנעשה בעדים וכ"ש היכא דליכא עדים בכולהו לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

מתניתין שנים ששלחו ב' גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו לפיכך אם אבד א' מהן השני בטל אלמא דב' גיטין לא הוי כאינו מינייהו וחציצה למפסל הגט השני והשתא יש לתמוה על מהרא"י שפסק ונהג ליתן ב' גיטין כמו שכתב גבי ספק השני שמות המגרשים כמו גרשם וגרשון והדומה ובליקיטי גיטין נמי מצאתי וז"ל ראיתי ברינג"א שנת רי"א שנתן שאירי מה"ז שני גיטין לבן הנקרא נתן זוטרתא ושמו הנער יקר המכונה זעליקמן והוא ספק קדושין שקדשה הבתול' גוזרכין בת מתתיהו הכהן במחתו נחשת והי' מסופק להרב ז"ל לכתוב מתתיהו שכן מצינו בד"ה ד' פעמים מתיתיהו ומצינו חד מתתיה ונתן העיקר מתיתיהו ברישא וכל הדין השייכים בגט ולאחר הנתינה קרע הגט ואח"כ נתן גט שני מתיתיה כמשפט הראשון אך הי' מקצר קצת בשאלת בעל ובעדים ואח"כ גזר שלא להוציא לעז על שניהם ע"כ וצ"ל דאין הטעם שמנעו שלא ליתן הב' גיטין יחד משום חציצה דאנא מצא ראיה לפסול אלא עיקר הטעם שהאחד מבטל את חבירו שאם הוא ראוי ליתן ולגרש בשם גרשום א"כ מבטל שם גרשון ושמא אינו כן אלא מגרש בשם גרשון וכן להיפך ואין כח בשניה' לחול אבל בשני גיטין שוות שהאחד הוא לשמו והשני היא שלא לשמו לא שייך לזה לגמרי שוב מצאתי דומה לזה בתשובות מהרר"י ווילנא ז"ל כשנותנין ב' גיטין לאשה אחת צריך ליתן זה אחר זה דאם יתן לה שניהם בבת אחת דלמא דעתי' אההוא דלאו גיטא הוא וכך אמר ר' נתן במקד' במלוה ופרוטה דאינה מקודשת משום דדעתה אמלוה ואע"ג דהלכה כר' יהודה הנשיא דפליג עלי' דלמא הכא מודה ר"י הנשיא דהתם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי מלוה כלום דעתה אפרוטה אבל הכא אינה יודע' איזה מהן מועיל ע"כ:

מתניתין חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש פלונית ופלוני פלונית והעדים מלמטה כולן כשרין וינתן לכל אחת ואחת הי' כותב טופס לכל אחד ואחד והעדים מלמטה את שהעדים נקרין עמו פירש התחתון כשר אבל עליונים פסולים שמא לא העידו אלא על האחרון ומפרש בגמרא ה"ד כלל וה"ד טופס אמר ר' יוחנן זמן אחד לכולן זהו כלל ומפרש בסוגיא כגון שכתבו פלוני גירש פלונית ופלוני בוי"ו שחשוב כולה כאחד והעדים קאי על כולן זמן לכל אחד ואחד בחד בשבא בחד בשבא זהו טופס ור"ל אמר אפי' זמן אחד לכולן זהו טופס אלא ה"ד כלל דכתבי הכי אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית ופריך והא ב' נשים מתגרשות בגט אחד והתורה אמרה וכתב לה ולא לה ולחברתה דהדר כתב פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית ומסיק בסוגיא תניא כוותי' דר' יוחנן ותניא כוותי' דר"ל כו' וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו והלכתא כר' יוחנן עכ"ל ומ"מ אף בהא דר"ל לא פליג ר' יוחנן דהוי שפיר כלל ומגורשת רק כשחוזר וכותב איש פלוני מגרש פלונית וכתב הטור בשם הרמ"ה דלא סגי בהכי לחוד אלא יחזור ויכתוב כל הענין של גט בפרטי אבל חד וחד אבל אם לא כתב כל הענין בפרטי אפי' כתב פלוני מגרש פלונית הוי ב' נשים מתגרשות בגט אחד והא דינתן לכל אחת ואחת כתב הטור וז"ל כתב הרמב"ם ותינתן לכל אחת ואחת בעדי מסירה ואם אין שם עדי מסירה כלל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת ולמאי דבעינן למיכתב שכל גט שבא לפנינו חתום א"צ לבקש עדי מסירה ואם לא נמסר בפני עדים פסול אפילו עדים חתומים בו ה"נ א"צ שיהא עדי מסירה בפנינו אלא כולן מתגרשת בו ואחד תתפוש אותו בשביל כולן או תתן אותו לכל אחד כשתצטרך לה ואם אין שם עדי מסירה כלל אין שום אחת מתגרשת בו אפי' אותה שיוצא' מתחת ידה ע"כ ויפה כתב לפי דעת התו' והרא"ש שהכריעו דעדי חתימה לא כרתי כלל כ"א עדי מסירה לחוד וכדפרישי' לעיל בסי' שלפני זה:

מתניתין שני גיטין שכתבו זה בצד זה פי' ברוחב המגילה ושנים עדים עברים באים מתחת זה לתחת זה ושנים עדים יוונים באין מתחת זה לתחת זה פי' שני עברים באין מתחת הראשון לתחת השני שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני וכן עד שני תחתיו וחזרו וחתמו תחתיהן ב' ישראלים יוונים הדרים בארץ יון ובלשון יונית חותמין כדרך זו אלא חתימת היוונים אינה נקראת כחתימת העברי שכשהיווני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף שכך מתפרשת חתימתן יוסף בן שמעון כלומר בנו של יוסף שמעון ונמצא שם העד חתום על גט שני ושם אביו חתם על ראשון הלכך ע"כ היוונים תחת השני חתמו כזה ומ"ה את שהעדי' הראשוני' נקראים עמו כשר פי' אם העברים חתומים למעלה הימיני כשר ואם היוונים חתומים למעלה השמאלי כשר ובגמרא פריך אידך אמאי מיפסיל נהי דמופלג בשני שיטין מ"מ לא גרע מגט קרח דמלאוה בקרובים דכשר ומשני דלמא גונדלית חתם כלומר היווני שלא כמנהג חתמו אלא כעבריים או העבריים חתמו כמו היוונים כל שמשונה מדרך העולם קרוי גונדל. תו שנינו עד אחד עברי ועד אחד יווני ועד אחד עברי ועד א' יווני באין מתחת זה לתחת זה שניהם פסולין זעירי תני בשניהם כשרים בין ברישא בין בסיפא ותנא דידן ברישא חיישינן שמא גונדלית חתום וכולהו אחד הוא דחתימי ובסיפא חיישינן דלמא חד גונדלית חתים ותלתא אחד וחד אחד פי' עברי הראשון אקמא ועברי שני ושני יוונים אשני וחתם העברי השני גונדלית או יווני הראשון חתם גונדלית אקמא עם שני העברים ויווני האחרון אשני ורש"י יש לו גירסא אחרת בענין עברי ויווני כו' ונלאיתי להארי' גם אין נפקות' בזה והלכת' כתנ' דמתני' דלא מתכשר אלא בשני עברים או יוונים הנקראים עמו כשר והרמב"ם והטור כתבו בסיגנון אחר שנאות אפי' האידנא בלא חתימת יוונים וז"ל כ' שני גיטין בשני דפין במגיל' אחת זה אצל זה והעדים יוצאים מתחת זה את שהעדים נקראים עמו כשר אם שמם תחת הימיני ושם אביהן תחת השמאלית אז היווכי כשר ואם שמם תחת השמאלי ושם אביהן תחת הימיני כגון שחתמו בשני שיטין כזה ראובן כו' השמאלי כשר ע"ש:

מתניתין שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר אם חתמו עדים בראש הדף מן הצד פי' בראש הדף מלמעלה דהיינו גליון ימין או גליון שמאל או מאחריו בגט פשוט פסול הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה והעדים באמצע שניהם פסולין ראשו של זה בצד סופו של זה או סופו של זה בצד סופו של זה והעדים באמצע את שהעדים נקרין עמו כשר וכל זאת איירי בדליכא עדי מסירה לפנינו דאי איכא הא ק"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי ופריך תלמודא וליחוש שמא ב' גיטין היו וחתך למעלה של גט שמאל ובגט של ימין הי' התנאי בסוף וחתך עד שכיוון זה לזה עד דמשני שיש ריוח למעלה כעין ב' גיטין שמוכח שלא חתך כלל ופריך אפ"ה ליחוש שמא אמלוכי אמלוך פי' מתחלה שלא לגרשה והדר אימליך לאחר זמן לחזור ולגומרו ונמצא הראשון בטל א"נ ה"ל נכתב ביום ונחתם לאחר זמן דהואיל ויש ריוח מלמטה נראין כן הדברים ומשני דכתב הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה פי' דבתוך כדי גמר דיבור ליכא למימר דמימליך אלא גומר עד לכל אדם ונמלך והקשו תוס' אפי' נמלך שוב יכול לחזור ולגרש בו דהלא ק"ל כר"נ דאמר בפ' השולח ביטלו חוזר ומגרש בו ואומר הר"ר עזרא הנביא דלעיל היכא שנגמר הגט אין יכול לבטלו אבל היכא שביטלו קודם שנגמר מודה ר"נ דאינו חוזר ומגרש בו וכן נוטה דעת הרמב"ן שאם מנעו מלהשלים נתבטל הגט והשליחות ושוב לא יכול לגרש בו ועיקר אף שהר"ן חולק ומ"מ פי' ר"י פי' אחר וז"ל ודלמא אמלוכי אימלוך כו' דשמא התחיל לכתוב הגט בשם איש אחר ונמלך וסיימו לשם זה וכגון ששמותיהן שוין וכר"א דלא בעי מוכיח מתוכן א"נ אפילו כר"מ ואימליך קודם שם האיש והאשה ע"כ תו פריך ודלמא הכי אתרמי לי' פי' שבתוך כדי דיבור חוזר בו ומשני כולי האי לא חיישינן רב אשי אמר כולהו קושיות בהכי מתרצן דידע בי' מתחתא דמגילתא שניכר בי' מתיחת הקלף סביב סביב כל הגט שלא הי' בו קלף אלא זה לא למעלה ולא למטה שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא נגע שם תער הגלבים שדרך עושי קלפי שקושרים האבנים סביב למתוח הקלף ומתחילין לתקנו בסמוך וכשאין ריוח מלמטה עסקינן דליכא למיפרך אמלוכי אימלך. לכאורה נראה דק"ל כרב אשי דלית תקנתא להאי גיטא אלא בידוע דמתיחתא וכן הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו האי שינויא קמא אכן איכא למימר מאחר דשינויא קמא הוא מסתמא דתלמודא פ' כתרווייהו כשכתב הרי את למטה כו' אפי' בלא ידוע מתיחת ובידוע מתיחת ודאין ריוח לא למעלה ולא למטה כשר בכל ענין היכא דאיכא היכר קלף והיכא דליכא היכר כתב הרמב"ם אפי' איכא עדי מסירה שמסרו הגט בפניהם דהוי ספק מגורשת ותמה עליו הטור ואיני יודע למה כיון שיש שם עדי מסירה זכורים הם אם הי' שם שום תנאי ולא הבנתי דבריו וכי איך יודעים עדי מסירה אם הי' מתחלה גט אחד בלא תנאי וכן פי' המ"מ וכתב עוד שאם הי' עדים מעידים שגט אחד הי' ונמסר לה בעדים כשר וזהו פשוט:

מתניתין גט שכתבו עברי ועדיו יוונית יווני' ועדיו עברי' עד אחד עברי ועד אחד יווני כשר כתב הטור בשם הרמב"ם והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב אבל אם היו קצת בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול וכתב הקארו וז"ל וכתב הרב מגיד משנה דבירושלמי איתא להא כשהיו יודעים לקרות ולא היו יודעים לחתום או שהיו יודעים שניהם וחתמו כאחד מהם שירצו ואפשר דהרמב"ם לטעמי' דבעי שידעו העדים לקרות הגט דאל"כ אין יכולים לחתום על סמך אחר שיקרא לפניהם אבל למי שסובר שיכולין לחתום ע"י שיקרא אחר לפניהם וכמו שכתב רבינו בסמוך לא בעי שיכירו לשון הגט והכתיב' אע"פ שקשה בעיני האיך אפשר ששום מפרש יכשיר באין מכירין לשון הגט אחר דבירושלמי משמע בהדיא דבעי שיכירו לשון הגט וכמו שאכתו' בסמוך בס"ד ושמא אישתמיטתי' לרבינו הירושלמי ע"כ ואני אומר שאין סתירה מדברי הירושלמי לדברי הטור דשמא לא בעינא שיכולים העדי' לקרוא הגט אלא כשהן משתנין בחתימות מכתיבת הגט מעברי ליווני או איפכא אבל כשהגט בכתב אחד די בזה שקוראין לפניהם וא"כ נראה כאן שנשתנה בכתיב' ב' הגט מחתימה העדים לא סגי בזה שיבינו הלשון אלא שצריכין לקרות להדיא וכן נכון להחמיר אבל סגי במה שקוראים לפניהם וחותמים באותו כתב וראיי' לדבר שהטור לא פליג אדברי הרמב"ם כ"א לקמן גבי עדים שאינם יכולין לקרות ומה שכתב בשם הרמב"ם שאם הי' קצת הגט בלשון א' כו' ז"ל הרמב"ם אחד מן העדים חתם בכתב והעד השני בכתב לשון אחרת כשר אבל אם הי' מקצת כתיב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחרת פסול השיב עליו הראב"ד שלא הוזכר פסול בתוספתא אלא בגט שכתבו בה' לשונות וחתמו עליו עדים בה' לשונות אבל בחתמו עליו באחד מן הלשונות לא ישמענו ואפשר שהחתימה מצטרפין ע"כ והר"ן משיבו וז"ל ונ"ל שדעת הרמב"ם ז"ל היתה דחתמי עליו בה' לשונות לרבותא נקטי' שאע"פ שהגט מעין החתימות פסול דמתני' נמי אתא לאשמעינן דכל שהגט בלשון אחר אע"פ שאינו בלשון החתימות ומיהו לא הכשיר אלא בגט כתוב בלשון אחד שכיון שהגט ענין לעצמו וכל אחד מן העדים ענין לעצמו אין קפידא אם כל אחד מתחלף לחבירו אבל בגט עצמו שהוא ענין אחד כל שהוא מתחלף בעצמו לא הכשיר תנא דמתני' ותנא דתוספתא אשמועינן בהדיא דפסול אע"פ שהוא מעין החתימות:

פסק כתב הרמב"ם הגט כשר בכל כתב ובכל לשון שיכתבנו ויהי' עניינו שמגרשה ופוטרה ממנו ומתירה לכל אדם כגון הרי את מותרת לכל אדם ויהי מבואר שלא יהא בו לשון המתפרש לב' ענייני' עד שאדם יכול לומר לכך נתכווין או לכך ויהיו אלו הדברים שאין בו ספק באותה לשון כו' עוד כתב הטור בשם הרמב"ם ז"ל וז"ל כתב הרמב"ם צריך שיהא הגט מבואר היטב באותו הכתב שיכתבנו עד שיודעין הקטנים לקרותו אותו כתב שאינם לא נבונים ולא טפשים אלא בינונים ולא יהא הכתב מעוקם ולא מקולקל שמא תראה אות לאות נמצא הענין משתנה הי' בו משמעות שני עניינים או שהי' בכתבו מעוקם או בילבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הואיל ונקר' לענין אחר אע"פ שיש בו מענין ומשמעו' גירושין ה"ז פסול ע"כ ולפי דעתי שאגב ריהטא לא הרגיש הטור שהדברים נגד בעל העיטור והרא"ש שכתבו לעיל אצ"ל למהך וגבי איגרת דלא קפדינא אלא אבעל שכתב ובא לערער אבל אסופר לא מקפדינא כלל ולא פסלינן מן הספק בפרט כה"ג שלא עבר אתיקון חכמים בכתיבתו והמ"מ גופא כתב דהרמב"ם אזיל לשיטתי' גבי ווי"ן הארוכין כו' עוד כתב הטור וז"ל שאלה למאז"ל גט הבא מארץ רחוקה ויש אותיות שמשתנות בין מדינה למדינה שיש מקומות שכותבין נו"ן זקופה כמו זיי"ן ורי"ש כותבין גג שלה קצר עד שנראה כעין יו"ד. תשובה צריך שיהא נקרא כתב הגט במקום כתיבתו לינוקא דלא חכים ולא טיפש ואם לאו אין כאן גט כלל ע"כ ופשוט הוא ולענין כתב משוי"ט כתב הרשב"א בתשובה ולענין כתיבת משא"ק כל כתב וכל לשון כשר בגיטין ואף לכתחלה ובהדיא תנינן גט שכתבו עברית ועדיו יוונית יוונית ועדיו עברית כשר ויוונית לאו דוקא דה"ה לשאר הלשונות וכדאיתא בהמביא תניינא האי שטר פרסאה דחתימי ביה ישראל מגבינן בי' וכו' א"ה מאי קמל"ן בכל לשון כשר תנינא גט, שכתבו עברית ועידיו יונית כו' מהו דתימא ה"מ גיטין אבל בעלמא לא קמל"ן אלמא אפי' פרסא כשר ובהדיא תניא בתוספתא גט שכתבו בה' לשונות והתמר עליו ה' עדים בה' לשונות כשר ואע"פ שהרמב"ם והראב"ד גורסין פסול מ"מ לא פסלוהו אלא בכתב בממש בה' לשונות ועדיו בה' לשונות הא באחד מהלשונות כשר עכ"ל והרא"ש כתב בתשובות וז"ל גט שלא נכתב בכתב אשורית מרובעת פסולין בארצינו אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוק ואין שיירות מצוי להביא אחר לא הייתי פוסלו עכ"ל. והנה מהרא"י כתב בת"ה סי' ר"ל בשם הא"ז שצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משוי"ט אפי' קוצו של יוד מעכב גם בכל בו כתב שצריך לכתוב כתיב' גסה דבעינן כתיבה תמה והנה רבו בה התשובות מן האחרונים והעיקר נראה בעיני שכל כתב וכתב של כל אומה ואומה נקרא כתב בפני עצמו וכשר חוץ ממשוי"ט שלנו שהוא כתב שאינו מתוקן אלא חצי כתב שבור ומקולקל ואינו דומה לשאר כתבי' שכך הם תולדות' מעיקרו ואל תשגיח במה שכת' הרא"ש בתשובה שאם הי' כתב וישראל באל"ף למ"ד ביחד דכשר שאני התם שאינו מעיקר ותורף הגט א"כ היכא דתינוק דלא טיפוש ולא חכים קורא שפיר כשר אבל חלילה להכשיר בתורף ותדע דהא הרא"ש גופא כתב דבעינן כתב אשורי מרובעת:

דקדוק בכתב דאתא לידן נימא ביה מילתא.

פסק מצאתי כתוב בליקוטי גיטין וז"ל ראיתי שמהר"י מרפורק צוה לסופר רגל החי"ת והתי"ו להיות מחוברים וגוף אחד קודם חתימת הגט לאחר הכתיבה ואמר שאם יו"ד שעל האל"ף מחובר בב' מקומות כזה א שאינו מזיק וכשעשינו הנפק על הגט לא חתם שמו ישראל בן פתחי' אלא צעיר שבישראל כמו על איגרת שלומים אבל בגט אחר לפני כמה שנים הייתי אצלו וחתם ישראל בר פתחי' ואח"כ אמרתי לו הרי בגיטין מוכח דרב צייר כוורא אפי' בגיטין לפי שנזכר יותר עוד הייתי אצלו בנייא"ו שט"ט והיה אצלנו גם מהרר אלי' מצרפתי וחתמו העדים ראובן בן שמעון והיה הנון שלם כמו זה בן וצוה לעד להאריך הנו"ן שתה' נרא' יפה ואח"כ ראה שהי' דבוקים פ' ויוד של נהר פישון והעידו כלם שמתחלה לא הי' כן רק ע"י שהקלף היה דק מאד וגם הדיו הי' קלוש ולא עב לכן נתפשט שחרורי' הדיו בלע בקלף צו וולוסי"ן ונסכמנו לגרור בינו ובינו להבדיל מאותיות אף לאחר החתימה וצוה לסופר לגרור בפני עדים וכן עשה ולא הועיל הגרירה לפי שהי' נבלע בקלף עצמו והסכמנו כלנו יחד שאין מזיק כלל כיון שניכרים האותיות ונקראים יפה ונכתבים בשור' ואין כאן אלא התפשטות לחות הדיו ונרא' שהיא לבן יותר מכתב האותיות לכן הכשרנו לגרש בו לכתחלה וכן עשה מעש' ובאותו גט בסוף השיט' ומאתים והארי' המ"ם בתרא כזה ם והיינו מגומגמים על המ"ם שלא היתה סתומה בשוה כזה ם ולא הקפדנו ונתן הגט לכתחלה ובאותו גט הי' כתב שבוקין וגט פטורין סמוכין כזה שבוקין וגט והוי"ו של וגט הי' סמוך לנו"ן כמו לג' והכשיר. שוב באה מעשה לידי וכתבתי אנא יעקב וכל שום וחניכה דאית לי בן נפתלי הכהן המכונ' הירץ כו' עד אנתתי הנלין בת חיים הלוי המכונה ויבש ובאותו גט כתוב בסוף שיטה כזה ותרוכית וחצי תי"ו הי' חוץ לשיטה ולא הקפדתי ואפשר אפי' הי' כל אות התי"ו חוץ לשיטה לא מנעתי מליתן בדיעבד לפי שהי' גט של משומד ואיתא בירו' אין מדקדקין בגיטין משום עיגונא פי' היכא דשייך עיגונא כמו במשומד אבל בסתם אני מקפיד ולפי שדרש ר' יוחנן בפ' בא סי' ובפרק זה בורר מכשיר סומא גמור לדיני ממונות ואפי' למתני' יש כשר לעד ואין כשר לדון לרבות סומא אחת בעיניו וחתם יעקב בן שמואל ויו"ד אמצעי' של שי"ן לא נגע בגוף השי"ן למטה רק כחוט השער ותקנוהו ולא הקפדת ואפשר אפי' לא נגע כלל לא הייתי מקפיד וכן שמעתי מפי מהררי"ש שהעיד על מהר"ש ז"ל וכן עשה גם הוא מעשה נאום ישראל מברונאי עד כאן ועיין מה שכתבתי לעיל בפרק המביא שני סוף סימן כ"ד:

מתניתן איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין כך גירסת רש"י וספרים שלנו וה"פ נקיי הדעת שבירושלים שלשונם קצר' ולא היו חותמין אלא פלוני בן פלוני וז"ל הטור כשחתם העד צריך לפרש שמו ושם אביו כגון יוסף בן יעקב עד כ' יוסף בן יעקב ולא כתב עד כשר אבל כתב יוסף לבד ולא כתב עד פסול וכ"ש אם כתב בן יעקב ולא כתב עד דפסול מיהו אם היו שני גיטין בשני דפין זה בצד זה וחתם באחד יוסף לבד וחתם בשני בן יעקב עד שניהם כשרים שהעד שכתוב בשני חוזר ג"כ על הראשון ע"כ וכ"כ הריב"ש וז"ל ומה שלא כתבו העדים בחתימתן עד אלא כתבו שמם ושם אביהן אין לחוש לזה כלל כי אין צריך עד רק כשאין מזכיר שם אביו בחתימות אלא שמו לבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד הוא פסול לפי שנראה שלא חתם לשם עדות אבל כשחתם שמו ושם אביו אף אם לא כתב עד כשר דלהכי צריך לכתוב שמו ושם אביו לפי שמכוין לעדות ומשנה שלימה שנינו בפ' המגרש איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר איש פלוני בן איש פלוני ולא עד כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין ר"ל שהיו מפרשים שמם ושם אביהם וקוצרים בזה יותר משיכתבו עד עם שמם או עם שם אביהם לבד כדי שהרוצה לקיים חתימתן ידע מי הם וילך אחר קרובים ושכיניהם לקיים חתימתן עכ"ל וזה הפי' של נקיי הדעת עולה יפה לפרש יותר מפי' רש"י ותמה אני על מה סמכו המחברים לכתוב שלכתחל' יחתום ראובן בן שמעון עד מאחר שהיו לו די בראובן עד לחוד ואין לי ישוב כ"א לפירש רש"י שפי' נקיי הדעת שבחרו בלשון קצרה היו חותמין ראובן בן שמעון בלא עד ממילא אנחנו גסי הדעת צריכין לבאר היטב חותמין ג"כ עד אבל לפי' הריב"ש שהוא עיקר בעיני שנקיי הדעת האריכו וחתמו שמם ושם אביהם ובהא סגי וכו' א"כ למה לנו לחתום נמי עד ואפשר לגירסת רי"ף ור"ת והרא"ש שגרסו נקיי הדעת אסיפא כתב חניכתו וחניכת' דכשר שאין לנו ראיי' כלל שלבד חתמו נקיי הדעת א"כ מאחר דקתני מתני' כל ג' בבות כשר כגון כתב איש פלוני עד בן פלוני עד איש פלוני בן פלוני ולא כתב עד כשר משמע כולהון כשר בדיעבד ולא לכתחלה וטעם לדבר מה שחותמין ממי עד כתב רבי שמעון מקינון בתיקון גיטין הא דכתבינן על אותה עדות שבגט יותר משאר שטרות משום דשאר שטרות כתב מתחלה זכרון עדות או בפנינו ח"מ ונמצא שעדי' מדברי' הכל בשטר איך שהי' המעשה וא"כ אין צריכין למיכתב עדים אבל הכא איירי מן הבעל שאמר הכל וא"כ צריכים העדים שיחתמו ויכתבו כל אחד עד שאנו יודעים שהן עדים ועתה אפרש זה היטב מה שאין כותבין הגט כשאר שטרות בפנינו ח"מ בא פלוני ואמר לנו הוו עלי עדים וכו' וזה אינו כן שהבעל מדבר ולא העדי' וטעמא הוי משום שאם לא חתם עד משמע שהחותם הוא המגרש אבל בשאר שטרות השטר מדבר בלשון עדים ולכך אין כותבין ואע"ג שכתב עד לסוף אביו כגון יששכר בן יעקב הלוי עד מ"מ קאי איששכר כמו שאול בן קיש מלך ישראל דקאי מלך אשאול אכן אין להקשות לכתוב פלוני עד בן פלוני כגון יששכר עד בן יעקב הלוי דהשתא ליכא למיטעי דקאי אאביו כמו שאנו כותבין בתוך הגט פלוני המכונה פלוני בן פלוני ולא כתבינן פלוני בן פלוני המכונ' שהמכונה קאי על הבן ולא על האב. ותירץ בני שי' והודיתי לדבריו משום הא דתנן במתני' בפ' התקבל אם לא כתב רק פלוני עד כשר ואכן לא בהא נהיגינן הכי אלא פלוני בן פלוני כדי לברר הדבר בפירוש ואי כתבינן פלוני עד א"כ יטעו שבזה מהני עדות והא דכתב בן פלוני ליתורא דעלמא ואתו למשרי בעלמא לפעם אחר בפלוני עד הלכך כתבינן פלוני בן פלוני עד וליכא למיטעי מאחר דעד קאי נמי אבן כמו דלעיל משאול בן קיש מלך ישראל ע"כ. ואף שאין משיבין האר"י לאחר מותו מ"מ תורה היא ללמוד אני צריך במה שכתב שאם כתב איש פלוני דלא נהגינן כמתני' תימא הוא בעיני איך לכתוב לא נהיגין על הדיעבד שמאחר שנהגו לחתום בשלימות ממה ידע המנהג אם אירע בדיעבד בדבר דלא שכיח אחד מאלף וגם למה לא נהיגין כסתם משנה בפרט היכא דליכא מחלוקת לא במשנה וברייתא גם למה לא מסתבר' שאנו גוזרין שלא לחתום איש פלוני עד ושוב יבא לחתום איש פלו' לחוד וזהו גזירה לגזירה ובפרט מילתא דלא שכיח' גם עיקר הקושיא שבנה עליו היסוד אמאי לא נחתם שני פעמים הוא הבל בעיני דלמה לנו להאריך לא אם חתם עד בגט שני בשמאלו קאי נמי על איש פלוני פלוני דימינו בגט אחד ובשם אחר שאין בו שום ספק שלא צריך לכתוב עוד פעם אחר' ולרווח' דמילתא אכתוב מה שמצאתי בתו' וז"ל להכי חותמין העדים עד משום דמעידים שהן עדים דוקא ולא אחד מהן סופר דחתם סופר ועד פסול משום אומר אמרו כו' למקצת גאונים:

מתניתין כתב סופר ועד כשר אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו דכשר אבל לא כתב א"ר חסדא הא מני ר' יוסי היא פי' דפוסל אומר אמרו ומ"ה ליכא למיחש לתקלה ומסיק האי כתיבת חתנים דאתיא לקמי' דר' אבהו דהוו ידעי לי' לטופסא פי' שהיו מכירין כתיבת הסופר וחתימת עד אחד סבר לאכשורה א"ל ר' ירמיה חתם סופר שנינו. וכבר כתבתי בפ' האומר סי' י"ד וממילא כתב סופר ועד שנינו דכשר ואף שלא מלאני לבי להקל לעניין גט ומ"מ בכתיבת חתנים הייתי מכשיר. תו שנינו כתב חניכתו כשר ולגירסת ר"ת ורי"ף והרא"ש וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין וכתב הרא"ש וז"ל חניכת' פירש"י שם לווי של משפחה כולה וכן משמע בגמרא חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות ור"ת ור"ח ז"ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה וכך היו נקיי הדעת כו' פי' שלא היו כותבין אלא חניכתה לבד וא"כ לפי גירסת הגאונים כתב חניכת' לחוד אפי' לכתחלה כשר וכאשר כתבו התו' בפ' השולח אבל לפי' רש"י וגירסתו אינו כשר אלא בדיעבד דנקיי הדעת לא קאי אחניכה ומ"מ אפי' לגירסת הגאונים שדית בי' נרגא לשם סי' י"ד ע"כ צריך לכתוב שנית וחניכת אבות דגמרא היא חניכה אחרת ולא איירי בשם לוויי ומסיק ת"ר חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות רשב"א אומר עד שלשה דורות כשר מכאן ואילך פסול כמאן אזלא הא דאמר ר' חנינא חניכת אבות בגיטין עד שלשה דורות כמאן כרשב"א וכן הלכה אמר רב הונא מאי קראה כי תוליד בנים ובני בנים, מצאתי בהג"ה של ליקוטי גיטין וז"ל היכא שראובן אבי המגרש של שמעון הוא משומד לכתוב שמעון נין יעקב וגם אם כתב בן יעקב אע"ג שלא הזכיר נין כשר מדאיתא בפ' המגרש חניכת אבות עד ג' דורות ואי איירי בדכתב נין פשיטא דכשר וגם נ"ל דדעת המשנה שם כן חניכת אביו כגון דשם משפחה זבילוני וזה נינו וכתב ראובן הזבלוני וכן משמע שמפורשים שם שהוא יחוס המשפחה דזיבלוני לבד לא הוי ניכר ע"כ ולענין משומד נוהגין לכתוב שם המשומד לא שם אביו וכתבתי לעיל בפ' השולח סי' כ"א:

מתניתין גט המעושה בישראל כשר ובנכרים פסול ובנכרי חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך פי' ר"ת הא דקאמר ובגוים חובטין אותו קאי אהא דאמר ובנכרים פסול לאשמועינן דאפי' בכה"ג פסול דלאו בני עשוי נינהו ושוב חוזר ופירש בנכרי כיצד יעשה שיהא כשר חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך דלפניהם ולא לפני נכרים כשעשו ע"פ נכרים אבל אם העשוי ע"פ דייני ישראל אפילו אם גוי כפוי הוא לא מקרי בפני נכרים וכן פי' בה"ג ואי חובטין אותו נכרים על פי ישראל ואומרים עשה מה שישראל אומר לך כשר וכן נראה דלפי מה דלא ידע דשליחותייהו קא עבדינן וכי ס"ד שיהא המומחה עצמו צריך לכפותו ולא ישתדלו הדיוטת לכפותו על פיו הלכך אפילו נכרים על פי המומחה הוי כאלו בעצמו עושה ובתוס' נמי קתני עשה מה שישראל פלוני אמר לך משמע שהו' המומחה ועל פיו דוחקין אותו ובירושלמי בסוף פרקין נמי אמרינן תני גוים שעשאוה במעשה ישראל כשר מתני' אמרה כן ובנכרים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אמר לך ולא מה שאני אומר לך ועוד ראי' וקצרתי ומסיק אמר ר"נ אמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל פי' לכהונה ובנכרים כדין פסול ופוסל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופריך ממ"נ אי נכרים בני עשויי נינהו איתכשורי נמי ליתכשר אי לאו בני עשויי נינהו מיפסל לא ליפסל אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בנכרים כשר ומ"ט אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכ' ותולה עצמו בנכרים ומפקעת עצמה מיד בעלה א"ה שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ונהוי שלא כדין כישראל וליפסול אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא מאי כדין בכדין ישראל מיחלף שלא כדין בכדין ישראל לא מיחלף ע"כ בסוגיא וכתב מהרא"י קאר"ו וז"ל פירש"י בדותא היא בודאי לאו בני עשוי נינהו כדין דנכרי' שעשאוהו ובדין תורזה אע"ג דלאו גיטא הוא גזרו בי' רבנן לפסול בכהונה משו' דמיחלף בכדין ישראל ואתו למימר שעשאוהו כדין לא פוסל וההוא גיטא מעליא הוא עכ"ל משמע בהדיא דבדין דגוים מדאורייתא נמי מיפסל ולישנא דר"נ כמו הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית בי' שום צד גט אלא שפוסל בכהונה ולפיכך יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ב' דבדין גוים פסול הוא ולא בטל ואפשר דס"ל אע"ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא היא כיון דחזינן דבפ' חזקת פריך תלמודא ממתני' דגט המעושה ומשני הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תור' אפי' בנכרי' כשר וכו' ק"ל כוותי' ומ"מ קשה דאמאי דאיתמר הכא בדוכתא דבדותא היא אית לן למיסמך טפי ואפי' אי בעי למיחש לההיא דפ' חזקת ה"ל ספק מגורשת ולמה כתב פסול דהיינו פסול דרבנן ואם נשאת לא תצא כדין פסול הנזכר באותה הלכתו' כמבואר בדבריו בפ' עשירי ע"כ ויפה כתב אלא שנראה בעיני שהרמב"ם אגב שיטפא דגט מעושה שלא כדין בישראל דפסול כתב כן ולישנא דתלמודא נקט ואע"פ שאינן דומין דשלא כדין ישראל הוא פסול מדרבנן ולמה דפרישית לעיל הוי בכלל פסולי דרבנן דבכולהו אם נשאת תצא אם לא יש לה בנים ומ"מ נראה דוקא שיאמר רוצה אני ולא מסר מודעא לכל הפחות צריך שיאמר רוצה אני בפרט מאחר שהו' שלא כדין ומה שכתבתי שבמסר המודעא אפי' מעושה כדין אינו גט כלל זהו פשוט דבגט ובמתנה מהני אפי' מודעא אפילו הוא תולה באונס והוא שקר מ"מ הוי מודעא דס"ס גילה שאינו נותן הגט מדעתו והוי ביטל לגט כמו שכתבתי בפרק ח"ה סי' ס"ג ואין להביא ראייה מדברי הטור שכתב וז"ל והמגרש אשתו מרצונו אין כאן חשש אם לא יבטל מודעא כיון דמדעתו מגרשה אינו חשוד לקלקל בידי שמים ומ"מ לכתחלה טוב הוא שיבטל מודעא אפי' במגרש מרצונו והא דאינו גט כשהוא אנוס דוקא כשלא אנסוהו אבל אנסוהו כגון שהוא חייב להוציאה ואינו רוצה ואנסוהו ב"ד עד שהוציאה הוי גט ומצוה על כל ב"ד שבכל מקום ובכל זמן לכופו לגרש דמשמ' דלא מהני מסור מודעא וכן עלה על דעת האחרונים דאפי' בביטול מודעא קאמר הטור וקאי אדלעיל מיני' הא בע"כ ליתא דאפי' אנסוהו בדין צריך שיבטל מודעא כדתנן בעירובין בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני היינו שיבטל המודעא בפירוש אלמא דאפי' אנסוהו בדין כל שלא ביטל מדעתו בפירוש אינו גט והר"ש בר צמח השיגו נמי בתשוב' שכתב עליו שלשון זה שכתב הטור הוא מסודר שלא על הנכון דמשמע מדבריו שכל מה שכתב למעלה היינו בלא ביטול ולא הוי גט ובביטול הוי גט איירי נמי שאנסוהו שלא כדין וליתא שאם אנסוהו שלא כדין אפי ביטול מתוך האונס לא הוי גט כשר דהוי גט המעושה בישראל שלא כדין ועוד משמע מדבריו דבדין אפי' לא ביטול הוי גט וזה טעות ג"כ דבדין בעינן דמבטל למודעא אע"ג דארצי והכי ה"ל למיכתב ה"מ כי מסר מודעא אם אנסוהו שלא בדין פסול ובדין כשר ומצוה לכופו וכו' סוף דבר סידור ענינים אלו בזה המקום אינו נכון כלל וטעות סופרים הוא ואין ללמו' ממנו עכ"ל אבל אין צריכין לכל זאת דמעולם לא עלה על דעת הטור לומר בענין מסירה מודעא אלא באונס לחוד מיירי וכן דייק בלישנא שכתב והא דאינו גט כשהוא אנוס כו' ולא כתב הא דאינו גט כשהוא מוסר מודעא א"ו כל עניין מבטל הגט א"ל שחזר ומבטל המודעא. אביי אשכחי' לרב יוסף דהוה קא מעשה אגיטא א"ל והא אנן הדיוטות אנן ותניא היה ר' טרפון אומר כ"מ שאתה מוצא אגוריאות פי' אסיפות של נכרים אף על פי שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניה' ולא לפני נכרי' ד"א לפניה' ולא לפני הדיוטות א"ל אנן שליחותייהו קעבדינן מידי דהוה אהודאת והלוואות א"ה גזילות וחבלות נמי כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח במילתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו:

פסק כתב הרשב"א בתשובה שאלת ראובן הבעל מראובן קרוב של לאה היו בהסכמה שיגרש ראובן את לאה אשתו ונאותו זה לזה בקנס אלף דינר ושיגרש לזמן קבוע ואח"כ נתחר' ראובן ומיאן בדבר והללו מתרין בו מצד הקנס עד שהלך לגזבר להתפשר עמו ולא קבל ומחמת יראה זו גיר' ראובן זה אלא שלא הי' בקי למסור מודעא אם נדון גט זה כגט מעושה. תשובה נ"ל שגט זה מעושה פסול כל שיודעים באונסו אע"פ שלא מסר מודעא שאין מסירת מודעא אלא היכא דשקל זוזא משום דמסתמא דמילתא אגב אונסא דזוזי גמר ומקני כל שלא מסר מודעא אבל תלוי' ויהי' לאו כלום הוא ואינו צריך הודעת כל דיודעין באונסין ותליוה וגירש אינה גרושין דהא ליכא זוזי ואין לומר כתליוה וזבין הוא זה דכיון שקיבל על עצמו מדעתו קנס אלף דינרין ובנתינת הגט הרויח ממון זה הוי כמקבל ממון דעלמא לא היא שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מהפסד ממון וגריע טובא מהפקעת שאר וכסות כדמוכח בגמרא בהדיא דהפקעת דברי' דמיפטר מינייהו ע"י הגט לא חשבינן להו כקבלת ממון ע"כ. ומ"מ נראה דוקא שלא היו מאלו שכופין להוציא דבאלו פשיטא דלא חשבינן לי' אונס במה שהי' מחויב לפרוע הקנס א"ל שמסר מודעא להדיא כדפירש לעיל גם נראה כהאי גונא שיש עדים בדבר שבא לחזור ולא רצה לגרש אלא שהוכרח ע"י הקנס לגרש בעל כרחו כה"ג הוי אונס אפילו לא מסר מודעא אבל היכא דאינו ידוע כלל ממה שהי' מבק' למצא עיל' כדי לחזור ולא הי' יכול שמן הסתם הוא בא אחר נתינת הגט ואמר שהוכרח לגט מפני הקנס וכן נמצא, כתוב שהשיב הרב מיימון באחד שנשאל על ראובן שקנס עצמו במאה זהובים לאדון העיר אם יחזור את אשתו ולא יגרשנה ואח"כ גירשה, בביטול כל מודעא והשיב לא אמרינן גט מעושה אלא בשכפוהו שלא מדעתו ובדבר שאינו רוצה לעשות וכפוהו עד שעשה או הפחדו להפסידו א"ל יגרש אבל בנדון זה שהו' חייב עצמו במה שהוא רוצה לעשות אין זו כפי' כ"ז שהוא מגרש ברצונו מגרש ואף על פי שאין בידו להחזירה א"ל יפסיד לא ה"ל אונס שזה רצונו מתחלה לגרש וברצונו הוא מגרש והקנס שעשה ברצונו להחזיק עצמו לגרש ולא ה"ל אונס וגבי מוציא אשתו משום שם רע אמרינן באומר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם איני מגרשך היעלה על דעת כשיגרש שנאמר שהי' אונס בעבור הקנס אין לנו לומר כן כיון שברצונו נדר כ"ש בנדון זה שכל זמן שאין מגרשה לא נתחייב בקנס אם לא יחזירנה ואם יגרש לא יפרע ואמרינן בפרק מי שאחר ע"מ שתתני לי ק' זוז מגורשת ותתן ופסקו המפרשים אפי' לקח המעות בע"כ אין זה מעושה שכבר נתרצה בזה כן בנדון זה מה שכתבו רבותינו הצרפתי' שאם נשבע ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהי' דומה לאונס ס"ל דמתני' דקנס וכיון הנדר ותלה בדבר א' שאמר כל הפירו' העולם כו' אין זה אונס כלל כשיגרשה אבל בנשבע לגרש דומה לאונס שתלה וכו' כיון שתלה הגט בשבועתו ובנדון זה תלה גיטא בד"א ואין אונס ועיין לעיל בפ' השולח סי' י"ב היכא שנתפשרו קרובי האשה עם קרובי הבעל על הגט כו':

הר"ש בר צמח כתב בתשובה נראה ברור שמה שעכבו האב מלצאת אין זו כפי' לגבי בן חדא שאפילו היה חובטין לאב עד שיגרש בנו לא מיקרי עשוי שאפילו היה בנו שרחמי האב על הבן לא מיקרי עשוי ועוד שאפילו עכבו המגרש עצמו כדרך שעכבו אביו לא מיקרי עשוי כגון שלא חבשו אותו ולא הכוהו והיה הולך ובא ברצונו בתוך העיר וחוץ לעיר ובלבד שלא יעתק דירתו ועוד שנראה שדירתו באותו מקום היתה עריבה עליו וכל עיקר לא היה מעתיק דירתו משם אלא כדי לעגן אותה מאישה והעיכוב לא היה אלא כדי שיעמוד בה לדין ואין זה אונס כלל וכתב עוד האונסי' שהם אונסים דאנפשיה אינן פסולין בגט וראייה מדאמרינן בפרק ח"ה גבי תלוי וזבין ודלמא שאני אונסה דנפשא מאונסא דאחרים וכתב עוד שאם יש אונס אחר אף על פי שהוא אונס בגופו אין אונסו לגרוע אלא שהוא אונסו לעשות דבר אחר שהוא מעצמו:

הדרן עלך פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין לאל בורא עולם: