ים של שלמה על חולין קצה

פסק כתב בש"ד וז"ל אם גוי או שפחה שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ידע הישראל אם בכ"ש מלגו ומותר או בכ"ר ואסור או הדיחו בשר מן המלח ולא ראה ישראל אם הדיחו ב"פ ונתנו בקדרה או מלח בשר ולא ידע ישראל אם בכ"מ מלחו או אם הדיחו קערו' ולא נודע אם הדיחו קערה חולבת עם קערה של בשר או הדומה לזה אעפ"י שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאיסור ולא להיתר לא לאיסור מההיא דיבמות דתניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פירש"י שהו' שם עיר שבא"י שפירותי' משתמרין וצריכין להתעשר ורבותי' פי' ל' גדר כמו ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא אי אתה בוצר מן המשומר של נטע רבעי הן לא אמר כולם כלומר לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור ולא להיתר אליבא דרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור כו' מ"מ יש להתיר כאן אם גוי יודע היאך היהודים עושין אז הכל מותר אם הישראל יוצא ונכנס או קטן בר דיעה דמירתת הגוי פן ירגיש בו אך אם הגוי אינו יודע מנהג ישראל אז הכל אסור אפילו אם ישראל יוצא ונכנס דנימא הגוי עשה להקל טרחו כמו שרגיל לעשות ובסמ"ג הוסיף וז"ל ועוד יש טעם להתיר שאנו אומרים בע"ז פ' א"מ גוים נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותה קפדי וזהו נקיות להדיחו אחר המליחה וריב"א פירש שלא להתיר זה אלא ע"י טעימת קפילא ארמאה פירש זהו גוי הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי עד כאן ואנו פוסקין כדעת השערים ומצאתי בהג"ה שאם ישראל הזהיר את הגוי שלא ידיח הבשר אלא בפניו והחציף ולא נטל רשות מישראל אפילו יודע מנהג וישראל יוצא ונכנס אסור שהרי הראה שאינו חושש מיראת רבו ובסמ"ק הקיל יותר וכ' אם יש גוי או גויה משמש' בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במסל"ת וכ"ש אם יודעים בטיב היהודים ואם יש שם נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי ועוד יש לנו לומר דלנקיות' קפדי ע"כ יראה מדעתו שמסל"ת לחוד מהימן אפילו א"י בטיב יהודי' וגם אין שם נער או נערה דא"ל מירתת מינייהו לשקרי והקאר"ו לא הבין כל דעתו והאריך בדברים בל"ט עוד כ' הקאר"ו והא דאמרינן בפ' הגוזל שאין העכו"ם נאמן באיסורים כ"א לעדו' אשה בלבד היינו דווקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן נאמן מל"ת כמ"ש מהרא"י בת"ה סי' ע"ט וה"נ איסור דרבנן הוא כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו ע"כ ותימא היכי שכח מה שאמרו שם דם שמלחו אינו עובר עליו ולמה היה צריך להבי' דין ממליח כרותח ומ"ש הסמ"ג שמ"ה הגוי אינו נאמן בפירות ערלה משום דא"ל דהגוי להשביח מקחו קמכווין משמע דבלא"ה נאמן היינו בדבר שבידו אבל מה שהו' בחזקת היתר ובא עכו"ם א' ואומר שנפל בו דבר אין להאמין לו אפילו במל"ת להפסיד ממון ולאסור המותר דהא אפילו עד אחד אינו נאמן לאיסור היכא שאינו רוצה להאמין לו א"ל דמהימן לו כבי תרי וכ"ש עכו"ם מל"ת דלא עדיף וכמ"ש הרא"ש בפ' אלו מגלחין הא דעד אח' נאמן באיסורין היינו לסמוך עליו להתיר דגמרינן מוספר' לה לעצמה אבל להחמיר לא מחמירינן ע"פ עד א' ומ"כ נמי בשם מהרי"ל שפעם א' בא תינוק ואמר שנפלו חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדרה ואמר שלא להאמין לו ואם קטן אומ' שמצ' מחט בכרס כתבתי לעיל בשם הרשב"א בא"ט בסימן ס"א

צה דין דאין מחזיקין דם בבני מעי' כגון הדורא דכנתא מעיא וכרכשתא ודקין וקיבה אבל הכרס מחזיקין בו דם והמעיים שאין מחזיקין בהם דם אם מלחם בקערה אין בכך כלום ומ"מ לכתחילה יש ליזהר ואע"פ שאין מחזיקין בהם דם מ"מ מותר למולחן עם שאר בשר וגם המנהג למולחן

אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא הדורא דכנתא ומעייא וכרכשתא ומעייא הן הכרס הקיבה והדקין אבל כנתא גופא ולב וכבד וריאה יש בהן דם אין לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט ובלעי כמו דגים דהכ' דאע"פ שאין להם דם אין בולעין דדמא משריק שריק אבל דגים דרפו קרמייהו נוח ליבלע הדם בהם ואין להתיר מטעם דשריק אם נשפך דם רותח על הצלי או אפילו דם צונן היה אסור משום דתתאה גבר ואסור כדי קליפה או אפי' כדי נטילה דדוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צלייה או מליחה הו' דאמרינן לעיל דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק ואע"ג דאין מחזיקין דם בבני מעיים מ"מ בשומן הדבוק בהם יש דם דאית ביה שורייקי ולכך נהגו למלחן עכ"ל הרא"ש והנה מ"ש גבי דם רותח שנשפך על הצלי דדינו בקליפה או בנטילה הוא לפי סברתו דצלי אינו מפעפע כבישול אבל לפי סברתי מליחה וצלייה כבישול א"כ נאסר כולו כמ"ש בפ' ג"ה גבי גדי שצלאו בחלבו כו' ומ"ש הכרס הוא בכלל בני מעיי' שאין מחזיקין בהן את הדם לא ק"ל הכי אלא כמ"ש המרדכי ראב"ן כתב שהראשונים לא היו מולחין כרס של בהמה משום שלא היו מחזיקין בו דם אבל עתה נהוגים למולחו דס"ל דלא הוציא רב משרשיא מחזקת דם כ"א מעים והם הדקים הכחושים אבל הכרס לא הוציא ע"כ וכתב הר"ן בשם ר"ח שהכרס אינו בכלל מעיים ומחזיקין בו דם שהרי אמרו במחט שנמצאת בעובי ב"ה שאם אין עליה ק"ד בידוע שהוא לאחר שחיט' ולדידי מיהא לא איריא דאנן הכי אמרינן שמתוך דמן מועט א"צ מליחה לפי שאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם בבישול וה"ל דם האיברים שלא פירש ושרי אבל לא שלא יהיה בה דם כלל שאפי' בדקין הדבר לעין שהו' יוצא מהם דם ע"י חבורה ע"כ גם אני אומר שאין ראייה מזה אבל מ"מ ראיית המרדכי היא ראייה ברורה עוד איכא ראייה אחרינא כאשר כתב הס"ת שהרי תרגמא הדורא דכנתא מעייא וכרכשתא אלמא כל שאר בני מעיים מחזיקי' בהם דם ע"כ וכתב מהרא"י בשערים שלו דהכי נהוג דכרס יש לו דין כבד לב וריאה כי הראיי' שהביא המר' בשם ראב"ן היא ברורה עוד כ' בס"ת וז"ל דקים שהם בעוגל הקיבה והטבחייא אם מלחן בקערה אין בכך כלום שהרי אין בהם דם וכן אם נתנו בקדרה רותחת בלא מליחה אמנם אין טוב למלחם בקער' ולא לתתם בקדרה קודם מליחה לפי שאינו יודע כמה אורך הטבחייא וגם הקיב' א"י ארוכה וגם שאין יודע לנקותם ונתכווץ כל השומן מעל הדקין שלא ישאר קצת משומן והרי יש דם בשומן כדפרי' ואע"פ שאין דם בטבחייא ובקבה ובדקין אין לאוסרן למלוח עם שאר בשר שיש בו דם וכן הוא מנהג למולחן עם שאר בשר ולא כמ"ש הא"ז ז בשם ר' יהודא משירל"יון לאיסור וכ"ד כל רבותינו להתי'

צו דין דכנתא גופא וכן שומן אווזא מחזיקין בהן דם ולכן אם נמלחו ולא הודחו באחרונה ובשלם אסור ומ"מ אם יש ס' בחתיכה ובמים נגדם מותר ואע"פ שבארנו דבשר שנתבשל בלא הדחה אחרונה צריך ס' נגד כל החתיכה מ"מ הכא מקלינן ומצרפינן הכל לשיעור ס' גם החתיכה עצמה וכן הדין בכרס ובארנו דצריך למלוח הכרכשתא בצד החיצון ששם שומן דבוק בה ולא בצד הפנ' ואסור להפך הפנים לחוץ ולמלוח ועוד בארנו דאנו נוהגין היתר בבישול הכנת' ע"י חתיכה ומליחה ובלבד שינקר היטב עוד בארנו דהא דאמרינן דאין מחזיקין דם בבני מעים דוקא מסתמא אבל אי אסמיק חיישינן ובעי מליחה

כתב בה"ג דווקא הדורא דכנתא הוא דאין מחזיקין בהם דם הא כנתא גופא יש בהן דם דהא אית בהו שורייקי דדמא וכן פי' רש"י וכ"כ הס"ת בשם ר"ת דאפי' הדקין שאין מחזיק' בהן דם השומן מחזיקין בהן מ"ה כתב נמי בהג"ה ש"ד מסתמא כשמולחין הכרכשתא אינו מולחין אותה אלא לצד החיצון שהוא מצוי הדם בשומן שהרי אין מחזיקין דם בכרכשתא אלא בשומן ע"כ ובמר' כתב שומן אווזא שנמלחה ולא הודחה והושם בקדרה אסור דהא כנתא גופא יש בה דם ג"כ השומן הוי כבשר וצריך הדחה אחרונ' ע"כ וכ' מהרא"י בשעריו וז"ל כנתא גופא יש בה דם וצריכה למלוח יראה דגם שומן כרכשתא והיינו הטבחייא יש בה דם כיון דחזינן דבמרדכי מדמה שומן אווזא לכנתא משום דהשומן הוי כבשר ולא מחלק משו' דכנתא עינינו רואות דאית בה שורייקי דדמא ה"נ לא מחלקינן לענין שומן טבחייא וא"כ מה שהנשים מהפכין לפעמים הפנים לחוץ לא יפה הן עושין דהא הטבחייא גופא לא מחזיקינן ביה דם וא"כ אין כח במלח להפליט דם השומן שמבפנים מעבר לטבחייא ואפילו למאן דשרי נמלח מבחוץ ולא מבפנים שאני התם כיון דמבחוץ נמי הוי דם כשכליו אותו דם גרר דם שמבפנים אחריו אבל היכא שאין שום דם מבחוץ לא ע"כ ונראה בעיני נהי דנהגינין כדברי הסמ"ק והמרדכי דמחזיקינן דם בכנתא גופא וכן בשומן אווזא מ"מ עינינו רואות דלית ביה דם למראית עין וא"כ בודאי הוא מעט מזעיר ומ"ה ראיי' להקל ולהורות שאם לא הדיח באחרונה לבטל בס' בחתי' ובמים כדברי השערים דמתירין ואף דלא נהיגינן כדברי השערי' כמ"ש לעיל בפרק ג"ה סי' ל' היינו בחתיכה בשר שיש בה הרבה דם וציר דאסרינן משום שנתבשלה בדמה משא"כ בשומן ובכרס נהי דנהיגין כדברי האוסרין דמחזיקין בהן דם מ"מ כדי הוא דברי הרא"ש לסמוך עליו היכא שנמלח ולא הודח דשרי כדברי השערי' וכת' הר"ן וכנת' גופא דשרי במליחה היינו לדין הגמרא אבל בדברי הגאונים נמצא שגזרו עליה ואסרוה אלא לצלי וכן בה"ג אכן מאחר הרי"ף לא הביאה שמא אינה עיקר וכ"כ הטור בשם הרשב"א וז"ל יש גדולים שאסרוה לקדרה אפי' בחתיכה ומליחה לפי שמלאה חוטין קטנים מלאי' דם ועכשיו נוהגין היתר ואותן חוטי דם כשאדם בקי בהן מותחן ונפשלין היטב עד שלא ישאר אחד מהן ע"כ וכן המנהג ולנקר היטב אפי'