ים של שלמה על חולין קל

אפי' מין במינו אסור מן התורה ולענין מלקות אינו לוקה עד שיאכל כזית של איסור בכדי אכילת פרס דהיינו ג' ביצים אבל אינו לוקה על כל כזית וכזית אפי' איכא בתבשל כזית בכא"פ ודין העצמות של איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור בס' אבל המוח שבעצמות מצטרפין עם האיסור וכ"ז בחתיכה חיה שנפלה לקדירה אבל אם האיסור נתבשל תחילה אפילו לבדו ואח"כ נפל לקדירה של היתר אז העצמות מצטרפין עם האיסור

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"יבל משום בר קפרא כל איסורין בתורה בס' אמר לפניו ר"ש בר ר"י ר' אתה אומר הכי הכי א"ר אסי משום ב"ק כל איסורין שבתורה בק"א ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דבהדי איל מבשל מ"ד בס' קסבר בשר ועצמו' לבהדי בשר ועצמות משערינן ליה ומ"ד בק' קסבר בשר לבהדי בשר משערי' ליה וה"ל בק' ומי גמירי מזרוע בשלה מיתיבי זה היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכה אלא לכדר"י כו' רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור והכ' שרי פירש"י נותן טעם ק"ל דאסו' בקדשי' כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זה למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מינה לק' וס' דהא ק"ל מאחרי רבים להטו' דבטלי ברובא וילפינן מהא להחמיר דלא לבטל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן הוא דאסור וה"נ שמעינן לר"י במס' ע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן לי' בפסחי' מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמורא בתראי דאסמכתא בעלמא הוא לאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרינן התם פ' א"ע משרת להיתר מצטרף כו' ועוד הביא ראי' מהא דאמרי' לקמן בפ' כ"ה אמ' אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמ' דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבש' וחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא כי ליכא נ"ט נמי אמר רבא דרך בישול אסרה תורה וא"א לבטל בלא נ"ט והשת' לפי פירש"י צ"ל דטעם כעיקר דקאמר הכא דאסור בקדשים ושרי באיל נזיר לאו טעם ממש קאמר דהא בטל בס' או בק' אלא טעם כל דהו קאמר והשתא ק' מה דחקו לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא וקרא דמשרת אסמכתא וגיעול גוים אסמכתא כיון דהכא לא איירי בנ"ט גמור כך הקשו בתו' ונ"ל דסברת של רש"י מאחר דקאמר טעמו כעיקר ולא קאמר טעם כ"ש משמע דכפשוטו נמי איירי דאף בטעם גמור קאמר ור"ל ששניהם טעם גמור וטע' כ"ש אסור בקדשים מדאורייתא ובחולין שניהם מותרין אלא דמדרבנן אסרינן בחולין עד ס' ועד ק' דחומרא בעלמא ועוד הקשה עליו ר"ת והוכיח אף בקדשים לא אסרינן טעם כ"ש דקאמרינן התם בנ"ט ברוב לאו דאורייתא אלמא אפילו כדי נתינת טעם במין במינו בטל ברוב והשתא אי הוה אפילו טעם כל שהוא אסור בקדשים לא גרע בכדי נ"ט במין במינו והוי נמי דאורייתא בשלמא אי לא אסרינן בקדשים אפילו בשלא במינו אלא טעם גמור מ"ה במין במינו הכל שרי ובטל ברובא משו' דלא הוי טעם גמור ואין זו ראייה נצחית לומר דאפילו בשא"מ בעי טעם דנוכל לומר מאחר שאמרה תורה אחרי רבים להטות דניזל בתר רובא א"כ במין במינו שרי בין בחולין בין בקדשים ונהי דבחולין אפילו בלא במינו נמי שרינן מהאי קר' היינו דלא אשכחן קרא לאיסור אבל בקדשים מדאשכחן דגלי קרא לאיסור דכת' כל אשר יגע בבשרה קדש אסרינן שלא במינו ויש סברא לחלק ביניהם דגבי מין שלא במינו דשייך נ"ט א"כ לא חילקה התור' בדבר לאסר' אפי' טעם כ"ש אע"פ דלא יהיב טעמא משא"כ במינו דלא שייך ביה נ"ט כלל עוד הקש' עליו ר"ת אינו בתו' שלנו אלא העתקתי מדברי הרא"ש מדאמרינן פ' דם חטאת ובשלהי ע"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו וקשרי לבשל חטאת ואח"כ שלמים ובשלמא אי אמרינן בעינן טעמא הילכך מין במינו דאורייתא ברובא בטיל הלכך אוקמ' אדאוריית' בכלי המקדש אא"א במשהו א"כ אף מין במינו אסור מדאוריי' והיאך מותר לבשל שלמים לאח' חטאת שהרי מועט באכילת שלמי' ואוסרן לזרים ולנשים ונפסלין ביוצא ומ"מ לפי מ"ש שיש לחלק בין מין במינו לשאינו מינו א"כ אין ראייה דשמא דוק' במינו בטל ברוב ושלא במינו אסור מדאורייתא במשהו כדפיר' עוד הקשה ר"ת ז"ל דע"כ טעם כעיקר בחולין דאורייתא דאמרינן בפ' התערובות אההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' דקאמ' ש"מ נ"ט ברוב לאו דאוריית' מתיב רבא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז יש בהן טעם דגן חייבת בחלה ומשני מדרבנן ופריך אימא סיפ' ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אלא מין בשא"מ בטעמא אבל מין במינו ברוב' והא דר"ל איירי במין במינו אלמא אע"פ שרוב העיסה מן האורז כיון שיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא ואם אכל כזי' מן העיסה יוצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חיטין ועוד דר"י גופא דאמ' טעמא ולא ממש אין לוקין עליו ס"ל כר"ע בפ' א"ע ובנזיר דאמר טעמ' כעיקר דאוריית' דילף לה מגעולי גוים ול"ל דאסמכת' בעלמא הוא דפריך התם והא משרת להיתר מצטרף לאסור הוא דאת' והא מבעי ליה לטעם כעיקר אלמא דטעם כעיקר דרשה גמורה היא כמו היתר מצטרף לאיסור דלוקין עליו והא דמייתי ראייה מרב' לאו ראייה היא אלא דיחוי בעל' הוא דדחי למילתא דאביי כלומר מהכא ליכא למיפשט דטעמו ולא ממשו דאורייתא תדע דהא רבא גופיה הוא דאמר בזבחים אמור רבנן בטעמו ואמור רבנן ברובא ואמר רבנן בחזותא והשתא מין במינו ברובא דקא' היינו כריב"ל בפ"ק מאחרי רבים להטות ואמר רבנן דקא' לאו דוקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים א"כ ה"ה נמי מ"ש נמי בטעמא שרי דאורייתא קאמר וכתב הרא"ש ויש שדוחין ואומרי' לרש"י הא דעיסה טע' כעיקר לא איירי בלא ממשות אלא טעם ממשות איכא שע"י קמח של דגן שגילגל בתוך עיסת האורז ונתרבית העיסה ויש בה טעם וממשות ולא דמי לחלב שנפלה לקדירה ונימוח שאין בו ממשות החלב אלא טעם ונ"ל שאין זה דיחוי שאין ממשות הדגן ניכר עיסה באורז ואם נתרבית העיסה ה"נ נתרב' הרוטב שבקדירה מן החלב שנימוח בתוכה ואני אומר דיחוי גמור הוא ואינו דומה כלל לרוטב נהי שנתרב' הרוטב בעבור האיסור מ"מ האיסור שהיא מתחילה ניכר והי' בו ממש כבר הוא נימוח ובטל ברוב אבל הכא תערובות ע"י ממש היא כבראשונה אלא שנשתנה מעט בעניינו דמתחילה היה קמח ועשו עיסה ס"ס ממשו לא נשתנה ממה שהיה מתחילה והרי הוא טעמו וממשו וראייתו שהביא מהא דאמר רבא כו' וא"ז ראייה דה"ק אמור ברובא כלומר דחד בתרי בטל ביבש אפי' מדרבנן ואמר בטעמא כמשמעו וזהו ניחא טפי מה שנאמר אמור רבנן כו' שדרשו הפסוקים יהיה הכל מן התורה ופי' ר"ת דטעם כעיקר במין בשא"מ דאורייתא דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסורא ואפי' לקולא אזלינן בתר טעמ' ויוצא בעיסת האורז ידי חובתו כיון שיש בה טעם ואפי' רובא אורז וילפינן לה ממשרת או מגעולי גוים וההיא דר"י כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו איירי במין במינו וטעמו ממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין ומכירו וטעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו דמדאוריתא ברובא בטיל וה"ה אם היה ממש האיסור בעין ולא נימוח רק שאין ניכר ואין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן ור' חיים ז"ל פי' אליבא דר"ת דאיירי שפיר במין בשאינו מינו וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור כיון דיש כ"כ הרבה מן האיסור שבתוך א"פ אוכל כזית של איסור חייב שהרי אכל כזית של איסור והרא"ש פי' נעשה כולו איסור ואוכל כזית ממנה לוקין כדחזי' גבי עיס' ואורז דבכזית ממנ' יוצא ידי חובתו אף להקל ולקמן אפרשנו טעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכ"אפ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקר' מסתברא לומר דלא החמיר תורה בנתי' טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשהיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכ"פ ובהך דשמעתין יש לפרש טעם כעיקר טעם ממש דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב ובשאר קדשים אסור בכה"ג אע"ג דאף בקדשי' מין במינו בטל ברוב והכא מין במינו איירי דומיא דזרוע בשלה מ"ה י"ל דזימנין משכחת נמי שיש משמנוני הזרוע הרבה על אותה מקצ' בשר שבאיל עד שלא יהא רוב באותו מקצ' לבטלו דכל ענין שיבשל התיר הכתוב וזהו בודאי בקדשים אסור וה"ה בכדי נתינת טעם שלא במינו דלא שייך לומר בטל ברוב וה"ה נמי בחולין דאסור בטעם גמור מקרא דמשרת והא דנקט קדשי' משום דבקדשי' מיירי ולא בא למעוטי חולין והשתא דין אחד לקדשים ולחולין ולא בעי קרא לקדשים אלא דלא תימא ניליף מיניה דזרוע בשלה כדאיתא בסוגיא וא"ל למה בעי קרא דקדשים נילף מחולין מקרא דמשרת מכח ק"ו ומה חולין דקיל אסרה תורה בכדי נתינת טעם קדשים דחמיר לא כ"ש מאי אית לך למימר זרוע בשלה יוכיח שאני זרועה בשל' דחידוש דלכתחילה צוה הכתוב לבטל האיסור ולבשל יחד כדאיתא בסוגיא די"ל אי דגלי קרא להדיא בקדשים הוה ילפינן קדשים מיניה דזרוע בשלה במה הצד ושאר חולין בק"ו וקרא דמשרת הוה דחיק אוקי אנפשיה והוי בא להיתר מצטרף לאיסור עד הנה ישבתי דברי רש"י ודברי ר"ת ועתה באתי להכריע אף שהרא"ש לא הכריע שהרי כת' בסוף דבריו והשתא לפסק ר"ת אם נשפך הרוטב ואיני יודע אם היה בו ששים הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה ולפסק רש"י הוי ספיקא דרבנן