ילקוט דוד - באוהל דוד קנב

ולפי המבואר אתי שפיר דאעג' שתפלתם בלא כוונה ואית בהו חובה דבכהג' בתפלת יחיד מואס בה קאמר דבשל רבים אינו מואס ועל כן יש לו לאדם להזדרז ביתר עז כדי להתפלל עם הצבור שאז ודאי שתפלתו רצויה לפני המקום (באהל דוד) תרפו'. ו' שם רלה' עב' ויתר עז לזמנא דמלכא משיחא יתער בעלמא בני גד ובני ראובן יפקון ויגחון קרבין בעלמא וינצחון ויתקפון על עממיא ובני עלמא ידחלון מנייהו וירתתון קמייהו ויחשיבו לאתגברא במלכותא ולא ישתארון ביה ההד' פחז כמים אל תותר מט' לא ישתארון ביה ואפי' בסטרא חד דעלמא בגין כי עלית משכבי אביך דזמינין לאעלא ולאגחא קרבין בגו ארעא קדישא משכבי אביך דייקא דא ירושלים וכו' עש' (ילקוט' דוד (משכיל על דבר) הנה משמע דמשום שזלזלו בירושלים ועשו בה מלחמה ושפיכות דמים בארץ קדושה וטהורה ולא חשו על כבוד ה' שבתוכה להכי לא יזכו למלכותא ראה נא עד כמה גדלה קדושת הארץ שלא רצה ה' להיות בה שואה ומשואה והמלחמה תהיה לצד חוצה. סוף דף רמט עב' ודף רן' עא' תח' מטורי דנהירו דתוקפא דשמשא תמן עפרא דארעא ביני טורי כלהו עבדי דהב ואלמלא חיוון בישין דרביהו תמן ב"נ לא הוו מסכני בגין דתוקפא דשמשא אסגי דהב בגין כך ביומוי דשלמה אין כסף נחשב למאומה דהא תוקפא דשמשא אסתכל בעפרא ואסגי ליה דהב וכו' כיון דאסתכל שלמה בה שבח ואכריז הכל היה מן העפר וכו' עש'. תרפו'. ז'. לעיל רכא' עב' אלא הכי תנא כד קבה' בעי לאתבא רוחיה ליה (רל' להחזיר נשמתו אליו לקב"ה שתהא נהנית מזיו כבודו) כל אינון יומין דקאים בר"נ בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנה מת בר"נ ואתיב קב"ה רוחיה ליה ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגביה זכאה חילקיה דההוא בר"נ דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא ולא דחי יומא מנייהו לבר וכו' עש' (ילקוט דוד) באהל דוד). (משכיל על דבר) הנה מדברי הזוהר הנז' משמע דבכל אדם מישראל כל א' וא' נופח ה' רוחו בו ומשמר ההוא רוח בקרבו עד שיגיע זמנו לצאת מן העולם ואז משיב אותו ההבל ורוח אשר נפח בו משיבו לו ברוך הוא ואכ' לפז' אתי שפיר נוסחתינו בנוסח אלהי נשמה שאנחנו אומרים אתה נפחתה בי שהרי כל אחד ואחד נפח בו רוחו ונשמתו ולהכי אומרים בי וכמו שהביאו האחרונים מתפלת האר"י ז"ל שהיא הבקשה שתיקן האר"י שמתחלת אל אלהי הרוחות לכל בשר שליט בעליונים ובתחתונים וכו' ואהיה כלי מוכן וכו' לקבל נרן' אשר נפחתה בי כדי שאחזור וכו' הובאה בספר שערי ציון דף כ' עש' ולא כיש מוחקים מלת בי ואו' שלא נאמר נפיחה אלא באדם הראשון שהרי דברי הזוהר הנז' ודברי האר"י זל' מכחישים אותם ולכן אין לזוז מנוסחתינו ועי' בזוהר תצוה קפב' ובנשמת כל חי אנו אומרים ורוח ונשמה שנפחת באפינו יב' ימים לטבת ש' פטרת כל רחם. שם רכב' דתנינן כל מאי דעביד בר"נ בהאי עלמא בספרא כתיבו וכו' אי הכי איך לא ישתמר בר"נ מלמיחב קמיה דמאריה ותנינן אפילו ההוא מה דחשיב בנ' ואסתלק ברעותיה כלא אשתכח קמי קב"ה ולא אתא ביד מניה וכו' עש'. (ילקוט דוד). (משכיל על דבר) תסמר שערת ראשו של אדם כשיבא ויגיע לפרק הרואה כי מה תהיה אחריתו של אדם וכדי בזיון וקצף לפני מלכו של עולם שלפניו נגלו כל כל תעלומות ונראו בעליל לפניו לכן ידידי ידיד ה' ושמת סכין בלבך אם בעל נפש אתה ותרחיק מחשבתך ממחשבת און מחשבה זרה זרה הלאה כי קדשו לבך וכליותך לפני המקום הגם שאינו מעניש על מחשבת און כדכתיב און אם ראית בלבי לא ישמע אדוני מ"מ בושה וכלמה להעז פניו לפני המקום לכן אחי נועם הדברים האלה קשרם על לבך תמיד ולא יזוזו מנגד עיניך פטרת. ט' שם רכד' עא' דתניא אינון יומין דברנ' כד אתברי קיימין כלהו ואזהרן ליה כל יומא ויומא בלחודוי וכד בנ' עביד בההוא יומא חובה קמי מיריה ההוא יומא סליק בכסופא וקאים בלחודוי לבר עד דבנ' עביד מניה מצוה לא זכה ההוא. נחית ואשתתף בההוא רוחא דלבר (שהוא כנגד פתחו של אדם והוא היה מזיק אלמלא המזמה שכנגדו) בגין לאבאשא ליה ואית דדיוריה לטב בין כך ובין כך אתפקדן אינון יומין וחסרים ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארו ווי לההוא דגרע יומוי לעילא דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי אינון יומין דפגים איהו בחובוי חסרין מההוא לבושא ואתלבש במנא חסרא כש' אי סגיאין אינון ולא ליהוי לבנ' במה דאתלבש בההוא עלמא ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין יומין על יומין יומין על חד תרין דלא הוה ליה לבושא במאי דיתכסי זכאין אינון צדיקייא דיומיהון כלהו טמירין ואתעביד מינייהו לבושי יקר לאתלבשא בהו לעלמא דאתי וכו' עש' (ילקוט דוד). (משכיל על דבר) תן עיניך במראות הצובאות האלו המחרידים את האדם ומקיצין את האדם משנתו שנת עולם להיות חי וקיים בימים קיימים בקיומיהון בלבוש יקר תפארת מלכות לעמוד לפני המלך בצהלה ובששון