יהל אור כ

ש ה' גבורות והן ה' גוונים ד' גוונים הוא ד' של ה' ונקודה אמצעית של ה' גוון החמישי (גוון תכלת הכולל כידוע) כי הגוונין הן מסט' דגבורה והיו גוונין חשוכין כי עדיין לא יצא הנביעו דמיני' אצטבעו גוונין כי הנביעו הוא ה"ח וידוע כי נהורא מסט' דחסד והן ה"פ אור ה"ח אוירא דכיא י' אור כידוע:

ולכן ע"י השלג הנ"ל אתבסמת כי הם ה"ח כנ"ל ה"ח של אמה קדישא יסוד וע"י התבסמות הזה נפיק מינה הזוהמא ואתבריר הטוב מה שיוכל להתברר והפסולת יצא למטה כמו בעובר שדם הטוב שבו נוצר הולד והשאר יוצא עם הולד הפסולת והכל נברר ע"י זרע של הזכר כי הוא חלב הקיבה שהוא נקפה וכשמטילין אותו לתוך חלב כולו נקפה ע"י. והחלב נברר לעצמו והקום נשפך לחוץ. וז"ש בההוא חילא דתלגא במיא. ואמר ואקיש בה אשא תקיפא והוה כו'. הוא בוצינא הנ"ל סוד הגבורות:

ואתעדי. ר"ל והוסר הפסולת (כי בפנים הגי' ואתעדיאת שהוא לשון עיבור אבל גי' הגר"א ואתעדי שהוא לשון הסרה):

תהו כו'. עכשיו מפרש ד' הגוונים והיאך הפסולת יצאו מכ"א. והן ד' אותיות השם כידוע. והן תהו ובהו וחשך ורוח. והענין כי תהו הוא עולם התהו ובהו הוא עולם התיקון מלשון בו הוא שבו הויה לעולם והם ו"ה של השם כי תהו הוא דנוק' ה' אחרונה דל"ל מגרמ' כלום ובהו עולם התיקון הוא דדכורא כמ"ש בא"ר והוא ו' של השם ו"ק ששת ימי הבנין. וחשך הוא אשא תקיפא ה' ראשונה של השם ששם גניז בוצינא דקרדינותא גו מעוי דאמא כי שם אלקים שהוא כינוי' שם אור וחשך לבושא דאור כמ"ש לקמן דף כ"ב ע"ב והיא בעצמה אין שם רע רק דינין נפקין מסטרהא וזהו חשך דאתקיף לרע והוא אתקיף לתהו ה' תתאה. ורוח אלקים הוא יו"ד של השם שהוא רוח הקדש מחכמה הנק' קדש והן בארץ תלגא גו מיא הוא ורוח אלקים מרחפת שהוא אוירא דכיא כנ"ל. וחשך הוא אשא תקיפא דאקיש בה. ובהו ברירא דאתבריר מינה ע"י ההוא תלגא (כי השלג שביסוד נמשך מחכמה) ותהו פסולתא דאתעדי ע"י אשא תקיפא. וכ"א הוא בשרשו ו' מיו"ד ה' מה"א כמש"ו וז"ש תהו מדורא דזוהמא. ואמר קינא דפסולת. ר"ל שרש קין קינא דמסאבותא כמ"ש בס"ד ובא"ר. כי ד' הנ"ל הן נגד אדם וחוה קין והבל כי אדם וחוה הן חו"ב או"א י"ה של השם כידוע והן מ"ד תלגא ומ"נ אשא תקיפא. וקין הוא סט' דגבורות והוא תהו שבו כל סטרא דרע והבל הוא סט' דחסדים והוא בהו סט' דיישובא בו הוא כנ"ל והוא יישובא דאתיישב בה והכל בארץ השכינה וז"ש ובהו ברירו דאתברר מגו פסולת ואתיישב בה:

חשך רזא כו'. כנ"ל והוא אתקיף לתהו ומינה אתתקנת ההוא פסולת כמ"ש בא"ר מארץ אדום דכל דינין כו' ע"ש ומשם יצאו:

ורוח אלקים רוח קודשא כו'. הוא יו"ד של השם כנ"ל חכמה שנקרא קודש:

דנפיק מאלקים חיים. וז"ש בס"י אחת רוח אלקים חיים:

ודא איהו מרחפת כו'. דמני' אתתקנו החסדים כנ"ל:

בתר דהאי רוח נשיב אבריר דקיקו חד כו'. תהו הוא ה' אחרונה ובה שם אדני. וי' דאדני הוא חכמה זעירא והוא דקיקו חד דאתבריר בבהו. (והוא כי בי"ע הם חיילין דמלכות והיא מתלבשת בהם בסוד רגליה כו' והוא אותיות אד"נ בבי"ע אבל י' דאדני דבוקה באצילות כמ"ש הגר"א במ"א) והנה תהו ובהו וחשך ורות הן ד' גוונין וד' יסודות אש מים רוח עפר. חשך הוא אשא תקיפא כנ"ל. ובהו אבנים מפולמות שמהם יוצאים מים. רוח הוא רוחא הנ"ל וכאן חשיב כל הד' כמש"ו (תהו אצריף ונפיק רוח גדולה מפרק הרים יסוד עפר. בהו אצריף ונפיק מיניה רעש כנגד מים. חשך אצריף ונפיק ממנו אש. ומרוח קול דממה דקה שהוא רוח תיקון כל הנ"ל כאשר יתבאר):

תהו אתר כו'. כנ"ל דלית לה מגרמ' כלום. והוא עפר שמתפעלת מג' אמ"ר:

בהו כו' אבנין דמשתקעין כו'. הן ו"ק ו' של השם כנ"ל. וכולן נקראים אבנין כמ"ש בתז"ח שית אבנין. והן משתקעין ומתגלין בתהו שהוא עפרא כנ"ל ה' תתאה כמ"ש הנצנים נראו בארץ דהיינו ו"ק במלכות כמ"ש לעיל בהקדמת הזהר:

וע"ד נקיבן ומפולמין. ידוע כי ז"א ונוק' הן קול ודבור דנפקין מן שופר בינה. פי' כי בדבר ה' שמים נעשו והכל במאמר פיו. כי הנוק' שהוא דבר ה' היא עושה כל הפעולות כידוע. והן כ"ב אותיות הנכללים בה' מוצאות הפה. והן ג' חלקים ג' אמ"ש. וז' כפולות בג"ד כפר"ת. וי"ב פשוטות. והן אמ"ש בבינה כללות ג"ר כידוע. וז' כפולות בו"ק והיכל הקדש באמצע. וי"ב פשוטות במלכות ים עומד על שנים עשר בקר ב' דרועין וב' רגלין כ"א מג' פרקין כידוע. נמצא בו"ק שהן אבנין כנ"ל יש בהם ז' כפולות שהם דגש ורפה שהם דין ורחמים. וז"ש נקיבן ומפולמין שהם רכים ורפויים שהוא רפה. ואמר נקיבן רמז דגש שהוא נוקב תוך האות:

הני תליין באוירא. היינו כי הרפה תלייא באוירא ע"ג האות כזה ב. וז"ש לזמנין תליין באוירא לזמנין מטמרן. והוא דגש ורפה. רפה ע"ג האות באוירא. ודגש בתוך האות מטמרן. וכמ"ש בתיקונים והחיות רצוא ושוב רצוא בדגש (דהיינו כי בדגש אומרים שאר אותיות התיבה במרוצה עד שמגיעים לדגש) והוא רמז לדין (שהשפעת וגילוי השמים שהוא ז"א מתעלמת) והוא יומא דעיבא ואז יוצא מים מטר וה"ס אבנים מפולמות נקיבן כו' ויוצא מהם מים. ושוב ברפה. ושבו העבים אחר הגשם ואז בהיר הוא בשחקים (שוחקים מן לצדיקים) רחמים כידוע. ולכן דגש מטמר ומתעלם בתוך האות. ורפה תליין באוירא. וז"ש לזמנין מטמרן ביומא דעיבא והיינו דגש כנ"ל. ולכן ארז"ל מטר כיומא דדינא. וז"ש ומפיקי מיין והנה כ"ז בעולם התהו שאז יצאו כולם בסוד הנוק' מלכות דכל אחד מהו"ק נפש כידוע והוא דבור. ואז היו כולם בסוד דבור כ"ב אותיות. בג' חלקים הנ"ל דבינה ו"ק ומלכות. והנה ד' גוונין הן ד' מרות. ותהו מרה אוכמא טחול שמשם השחוק דהיינו שחוק הרשעים כי משלם לשונאיו כו'. וז"ש דהא כדין חדוה ושטותא דקא אתפשט תהו. דהיינו השחוק של שטות הרשעים שהשעה מל' הנק' שעה משחקת להן בסוד תהו ה' אחרונה כנ"ל. והכל ע"י חשך אשא תקיפא דאתקיף לתהו בכל הד' גוונין כי תהו אין לה שום גוון רק שמקבל כל הגוונין כידוע כמש"ו. אבל כאשר בא הקול שהוא ו"ק דכל א' מהו"ק (כמ"ש האר"י זללה"ה שהוא עיקר התיקון) שהוא רוח דנפיק מאבא אוירא דכיא כנ"ל ואז היו בסוד נקודות כי קול נעשה ע"י נקודין והוא קלא דנהיג לדבור נקודות דנפקין מחכמה יו"ד של השם עשר אמירן י' נקודות כידוע. וז"ש רוח הוא קול. הוא יו"ד של השם דאתקיף לוא"ו (ו"ק של ו"ק כנ"ל):