יהל אור קנא

הלכה וזה תורת שהיא עכשיו בגלות שאין הלכה ברורה:

העולה סלקא כו' עלית על כו'. כמ"ש בת"ז דהלמ"מ היא סלקא על כל דרגין:

תהא לאבא. שמשם התורה חכמה עילאה כמש"ו:

כ"ח מ"ה. ר"ל שהיא כח מל' שנק' מ"ה גי' אדם חיה ד':

ברמ"ח אברים. הם רמ"ח פקודין שהוא יודע כל רזין וטעמין דלהון באתגלייא:

דאיהו לך המראה הגדול. שנאמר ואראה את המראה הגדול ונאמר הגדול לפי שהוא לימין משה שמשם האל הגדול:

ה' זמנין כו'. נגד ה' חומשי תורה כמש"ו:

וכען כו'. ר"ל ז"ש ומראה ולא בחידות בתחלה במראה ואח"כ ולא בחידות:

דאינון כו'. ולכן ראו כל הנביאים בחידות כמ"ש חוד חידה:

האדם ואשתו. ר"ל מרע"ה עם הלכה שיגלה הכל בפירוש ולא כמ"ש התורה עכשיו בלבוש הסיפורים בשביל הע"ר שלא ילמדו הפנים כמש"ו דבגינייהו כו':

הסתר דבר. הוא הלכה הנ"ל דבר ה' [זו הלכה]:

מיני'. מקוב"ה:

עולה וחטאת כו'. עולה בימינא וחטאת בשמאל ואשם תלוי באמצע כמש"ו. כגוונא דיומא בתראה דחג. כצ"ל:

אין תשלומין. צ"ל הן תשלומין כו'. ונקט שני הדעות שבגמ' (חגיגה ט' א') תשלומין לראשון ותשלומין זה לזה:

יוכל להמנות. וכן בכל יום:

אבל ביומא בתראה דחג מי שלא חג ביו"ט האחרון אתמר כו'. כצ"ל:

והאי איהו חטאת דמעכב כו'. ר"ל דאין יכול להביא העולה עד שמביא חטאת כמ"ש משל לפרקליט כו'. והענין כמש"ו דחטאת אין מניח לעולה לסלקא עד דיתפרש החטאת. ואמר והאי איהו חטאת כו' ר"ל חטאת לשון חסרון כמש"ו חטא דכורא חטאת כו' וזהו חסרון לא יוכל להמנות:

ולזמנין דהא כו'. ר"ל זהו חסרון שיוכל להמנות. והענין שע"י עולה סלקא וזהו עולה וחטאת יורדת למטה וזהו חטאת ירידה וכיון דאתפרש חטאת מינה סלקא כו':

בההוא שעיר. ר"ל עשו איש שעיר כמ"ש לקמן. ולכך צריכין בכל המועדים ור"ח שעיר לחטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שמטמא החטאת המקדש. ואחר שמתפרש בהאי שעיר שהוא חולקי' סלקא בעולת המועדים:

אשם תלוי כו'. שהוא בא על הספק אם חטא או לא וזהו תלוי כמו תרומה תלויה. וז"ש אחיד בתרווייהו. והוא דכורא ולכן אשם בא לעולם זכר וחטאת יחיד נקבה ודכורא [דקיק] יותר מנוק' וקרוב יותר אל הקדושה תלוי לכאן ולכאן בקליפה וקדושה:

דהכי איהו אשם כו'. חטאת סירכא דבוקה שמשפלת הריאה למטה ואשם תלוי סירכא תלוי' כמש"ו. ושניהן אינן מניחין הריאה לנשב כמש"ו:

לפרחא. בכנפי ריאה דאינון גדפין כמש"ו והן שש כנפים של שרפים:

ולנשבא ברוחא כו'. שהרוח הולך מקנה ח"ת [נ"א מבינה לת"ת] ו"ק בשיח עזקאין אל כנפי הריאה:

שה איהו כו'. ר"ל שחטאת בסט"א שעיר עשו ועולה בסטרא דקדושה:

שה תמים זכר. והוא יעקב איש תם. ושה ושעיר הן יעקב ועשו שה פזורה ישראל:

איש תמים. צ"ל תם. ומביא ראיה דעולה בסטרא דקדושה:

והא צריך כו'. ר"ל איך אמר ששעיר בס"א הא שעיר בסטרא דקדושה:

ואית. צ"ל אית כו'. והוא תירוץ על הקושיא דשמאל דקדושה לה' כו':

ובההוא שעיר כו'. ר"ל של הס"א:

תם דאיהו כו'. והוא יעקב איש תם:

וכדין כו'. כמ"ש במה"נ כשהלב מהרהר בתורה הכבד מקטרג ומבקש לאכול ומערבב אותו מלמודו וזהו ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני והוא נותן לו לאכול ונותן לו רק השמרים ובזה מניח לו כמ"ש (ב"ב י"ב ב') קודם שאוכל האדם יש לו שני לבבות כו' וזהו אל ארץ גזרה לתחתונית ושם חלקו:

ואיהו כבד כו'. ר"ל וזהו שנקרא כבד:

כגופא כו' או כנשר כו' וכיונה כו'. חשיב ג' דרגין כמ"ש בת"ז נגד ג' מדריגות של בעלי תורה ע"ש:

דאמתילת כו'. ר"ל היונה וכן נשר הגוף שלהן:

(ע"ב) ובהון היא העולה כו'. וזהו העולה שבא על מ"ע דע"י סלקת. וחטאת לשון ירידה כנ"ל על מל"ת שתופסה בגדפין כמש"ו. וע"ז נצטוו במ"ע ול"ת ל"ת דלא ליהוו להו אחיזה בגדפין ומ"ע לסלקא היונה בגדפי'. וז"ש מה יונה כנפי' כו':

הכי אשם. צ"ל חטאת. ור"ל כמו הסרכות:

חי"ת חי"ת. ר"ל החיות דכרסיא בחטאת שר"ת שלהן ח':

ואשם כו'. שאשם אחוזה בגוף הכסא כמו גוף היונה כנ"ל:

דתמן כו'. ר"ל שגדפין דשכינתא אינון חיוון אבל גוף השכינה א"א לומר ח"ו גופא ממש דשם והזר הקרב יומת אלא גוף הכסא מקום השכינה כמ"ש בפיקודין הנ"ל:

ודא עד"א כו'. דסמכין לה בגלותא והן מצד הבינונים שהן תלויין ועומדין מחצה זכיות ומחצה עונות:

חטאת איהי כו':

דתרין נוקבין בסט"א נגד ב' ההי"ן בקדושה חמה ולבנה שעליהן נאמר וחפרה הלבנה כו' ויותרת הכבד נוק' תתאה כידוע מסטרא דרשעים עונות מרובים מורידה ח"ו למטה:

כגוונא דכבד כו'. כשמתגבר מחלאת הלב וכל הגוף (כמ"ש בריש כל מרעין כו'). ועיקר הלב שהוא מרגיש יותר שהוא שכינה:

ובג"ד כו'. שחר נגד עולה מנחה נגד חטאת זמן הדין ערבית נגד אשם תלוי דרגא דיעקב ולכך מתאכלין אברים ופדרים מזונא דילי' כנ"ל [ואולי לכך אין לה קבע שהוא כלשון תלוי שבאשם. דברי דוד]:

(כח ע"ב) זוהר. ר"ח פתח ויאמר כו'. ידוע כי ד' דרגין הן אותיות השם בין בדכורא בין בנוקבא. בדכורא ג' דחסדים יק"ו וא' דגבורה ה' תתאה ובנוק' להיפוך. וכאן במזבח**(נ"ב הגה שצ"ל במזרח.)** דנוקבא ד' גומרין דלקמן (ל' א') והן ג' דיצחק וא' דאברהם ג' ויאמר אמר יצחק וא' אמר אברהם. ויאמר יצחק אל אברהם שנכלל באברהם והוא יהי אור ויהי אור שהן אברהם ויצחק כמ"ש בח"א ט"ז ב'. ויאמר אבי נכלל אברהם ביצחק והוא סוד רקיע בתוך המים כמ"ש בז"ח נ"ח א' מים איהו לימינא כו' וכדין מים כו'. ויאמר הנה האש הוא יבשת המים (ר"ל יקוו המים ותראה היבשה. נראה שהיא הגהת הרמ"ש) ויאמר הנני אמר אברהם הוא חטף קמץ (ס"א הוא יהי מארת) וז"ש למעלה מארת חסר כתיב וכמ"ש נ"ח ב' משום דהוא דנוקבא והן (כסדר) שאמר ל' א' חד לסטר מזרח כו' עד דרום:

רעיא מהימנא. דא אורייתא. שנאמר בה והגית בו יומם ולילה:

והאי הוא כבוי כו'. ר"ל לא שהנשמה נכבית בעצמה אלא שהנשמה מסתלקת מגופיה והיא כפיי' לגופי'. כמו נר שאין האור בעצמו נכבה אלא שמסתלק מהפתילה והוא כבוי לפתילה וכ"ה בשכינה כמש"ו. דח"ו אצלה לא יגורך רע אלא שמסתלקת ח"ו מאתרה שהוא הכסא ומנשמתא שהוא ג"כ אתרה והכל א' שהנשמה חצובה משם. וכשמכבה הפתילה לא דיו שגורם לפתילה חשך אלא שמאפיל לכל הבית כן גורם חשך בכסא וכן לכל העולמות שמאירין הכל ממנה. וכן בעוה"ז שמאירין מהנשמה של האדם מגיע חשך לכלם. וז"ש הא גרים כו':

וחשוכא איהי עבירה כו'. ר"ל החושך הוא אינו הסתלקות האור לבד כמו שסוברין קצת ב"א אלא כיון שמסתלק האור בא החושך שהשם עשה הבדלה ביניהם שלא ישכנו יחד ולאום מלאום יאמץ וכן למעלה בא' עבירה שהוא חשך ושורה ושפחה כו':

וסליקו כו'. ר"ל המצוה שכינה מסתלקת משם. וזהו דווקא לע"ה. וז"ש מסטרא דע"ה להון כו'. בדרגא דידהון במקום אחיזת נשמתן למעלה. אבל בת"ח אין יכול העבירה לסלקא המצוה כמש"ו:

דנהרין לה. ר"ל לשכינה שנקרא מצוה:

בהעלותך כו'. ר"ל דסלקין הנר לגבי בעלה ששם האור רזין כנ"ל דאו"ר גי' ר"ז לכך אין יכול לכבות:

דאתמר כו'. ר"ל תמיד והגית כנ"ל:

מלכא. צ"ל מלבא.