יד המלך (לנדא) - ד. ע

האחרון של קנין המכירה והמתנה דכיון דבדיבור הזה גופא הוא אונס בו לכן קליש כחו כל כך ושפיר יש כח בדיבור הראשון של המודעא לבטלו לאותו דיבור האחרון של הקנין משא"כ באם נתרצה המוכר אח"כ מרצונו הטוב בלי שום אונס והכרח לחזור ולקיים את המכירה או המתנה והוא מבטל המודעא שמסר קודם לכן. אזי בדיבור האחרון הזה של ביטול המודעא הנעשה מדעתו ורצונו הטוב של המוכר אנו הדרין לכלל המסור בידינו דקיי"ל כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור והדיבור האחרון מבטל הדיבור הראשון וכמו כן הכא כיון דהדיבור הזה שביטל המודעא לא היה בו שום אונס אזי אלים כחו כמו כל דיבור האחרון שבכל מקום והוא מבטל הדיבור הראשון של המודעא וע"י ביטול זה היה המודעא כאלו לא היה כלל וכאלו היה המכירה תיכף מתחלתה ברצון וממילא גם הקנין והשטר שהיה בראשונה חוזרים בביטול המודעא לכשרותן ואין צריך קנין ושטר אחר וגדולה מזו הרי בשטר מברחת של מתנה דבגילוי מלתא בעלמא יש בידו לקלקל ולבטל קנינו ובכל זאת היכי דנתן מתנה לאחד והדבר נודע בעליל שהוא מוכרח ליתן מתנה זו ואף אם מסר מודעא בפירוש בפני עדים דבשביל סיבה זו הוא מוכרח לקנין הברחה זו בכל זאת אנו קיימינן דכל כמה דלא חזר בו מהקנין של ההברחה הרי המתנה קיימת ואם מת הנותן בלי חזרה הרי מוחלט המתנה המברחת הזאת ביד המקבל וכמובא בש"ע אה"ע סימן צ' סעיף ז' ולמה לא נאמר ג"כ. דע"י מודעא זו שהודיע ההכרחה לפני עדים נעשה השטר כחספא בעלמא ואף אם לא חזר בו הנותן בטלה המתנה מברחת מצד עצמה מחמת ביטול קנינו ע"י המודעא דהרי לא עדיף שתיקתו יותר מאם היה נתרצה אח"כ מדעתו לתת מתנה זו במתנה גמורה ואם נאמר דאם ירצה הנותן לחזור ממודעות ההברחה. ולתת לו מתנה זו בדיעה גמורה צריך קנין גמור מחדש ואם שתק ולא חזר ומת מתנתו קיימת והלא לא היה כאן קנין חדש ובאיזה קנין יהיה מתנתו קיימת אלא ודאי כמו שכתבתי דהעיקר הוא דאחר דיבורו ודעתו האחרונה אנו הולכים ואם רוצה לקיים המכר. הרי בריצוי זו נגמר הקנין למפרע (הן אמת דיש להעיר עדיין קצת בראיה זו דבמתנה מברחת הוי מודעות האונס כאונסא דאתי ליה מדידיה גופא. דהרי המקבל לא הכריחו להברחה זו אך דבזה עצמו יש לעיין טובא אם אונס הזה שהכריחו סיבה אחרת אשר יסובבוהו מבני אדם זרים להבריח לזה אם זה הוי כאונסא דאתי ליה מדידיה דהרי מ"מ הוא מוכרח ואנוס בהברחה זו מחמת אונס מצד סיבת אדם אחר ומה לי אם אחד אנסו ליתן מתנה אליו לעצמו או שאנסוהו ליתן מתנה לאדם אחר והנה מקום אתי להאריך בענין זה):

וראיתי בסמ"ע סימן ר״ה ס"ק א' שכתב דממשמעות לשון הרא"ש והטור מוכח דכל שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון אף שקיבל דמי המקח אין ממכרו ממכר אם לא דידעינן שהמכירה היה באונס. דאז אמרינן דאגב אונסא וזוזי בשביל שניהם יחד גמר ומקנה ללוקח ע"כ. והנה דברים אלה מורים כונת דעתו דענין המודעא דמבטל הקנין הוא משום דיש חסרון בגוף הקנין דהיה באונס רק דבלא המודעא אמרינן דאגב אונסא גמר ומקנה ובצירוף המודעא הרי גלי אדעתיה דגם מחמת האונס לא גמר ומקנה ולפי בונה זו אין טעם המודעא משום דהדיבור של המודעא מבטל הדיבור של הקנין רק דביטול הקנין הוא מחמת הכונת הענין בעצמו דכל קנין דאינו מרצון המקנה הרי הוא כמו שאינו ופעולות המודעא אינו רק דעל ידי המודעא נודע לנו דלא גמר ומקנה מחמת האונס אמנם אף כי סברת טעם זה דבר חכמה הוא בכל זאת אי אפשר לקיימו עפ"י תהלוכות הסוגיא דאם כן גם בלא הכרת שום אונס וגם אם באמת לא אנסו הלוקח כלל יהיה מהני מסירות מודעא לבטל הקנין דהא כל מוכר מחמת דחקו אי לאו דאנסיה זוזי לא היה מוכר והרי כל מוכר בשביל הצטרכות מעות אונס הוא בקנינו רק דאמרינן דאגב אונסא גמור ומקנה ואם מסר מודעא קודם שמכר דמחמת אונס זוזי הוא מוכר למה לא יבטלו שניהם המודעא וגם האונס של המעות את הקנין וכמו כל שאר אונס דמצטרף עם המסירת מודעא דשניהם יחד מבטלים כל קנין ואף דכל שאר אונס אתי ליה מאחריני ואונס זוזי בא לו מדידיה עצמו בכל זאת הא גופא קשה דמהיכי תיתי לחלק בין אונס לאונס ומה לי אם הוא אנוס מחמת עצמו או מחמת אחרים הלא עכ"פ גוף הקנין הוא מחוסר דעת ורצון המקנה וגם מסר מודעא דלכשיעבור הסיבה הזאת אשר אנסו להקנין הוא רוצה לבטל הקנין ובפרט דתהלוכות סוגיות הגמרא מורה להיפוך דאין חילוק בין אונס זוזי לשאר אונסין דהא כל יסוד הסברא דתלוה וזבין זביניה זבינא סמיך הגמרא רק על זה דכל דמזבן אי לאו דאנסיה זוזי לא הוי מזבן ואיך מדמנה הגמרא להוכיח תלוה וזבין דהוא אונס דאתי לו מהלוקח מאונס זוזי של כל דמזבן דאונס זה בא לו להמוכר מדידיה גופא אלא ודאי דמסתבר להו להגמרא דאין חילוק בין אונס לאונס והלא הדברים ק"ו דאם לענין קיום הקנין באונס לבד בלי מודעא דטפי יש סברא לחלק דדוקא באונס זוזי דכל מוכר דהוא אונס הבא. לו מאליו בעצמו אין בו כח לבטל הקנין אבל אונס דתלוה וזבין דהוא אונס הבא לו מהלוקח ואונס זה לבד אף בלי מסירת מודעא הוא מבטל הקנין ובכל זאת אנו רואין דהגמרא הוכיח דגם אונס מהלוקח אין בו כח לבדו לבטל הקנין מאונס זוזי דכל דמזבן ולמה לא נוכיח לדמות שני אונסים האלה זה לזה גם להיפוך דכמו דאונס הבא לו מהלוקח דאף דלבדו אין בו כח לבטל הקנין מ"מ בהצטרף עם המסירות המודעא אזי שניהם יחד מבטלים הקנין כמו כן אונס זוזי של כל דמזבן אף דלבדו אינו מבטל הקנין בכל זאת בהדיה מסירת מודעא יצורפו שניהם יחד האונס זוזי וגם המודעא לבטל הקנין:

ונתתי הדברים האלה אל לבי וראיתי דבירור הדברים הוא כמו שכתבתי דבכל קנין באונס ומסירת מודעא אין ביטול הקנין מחמת האונס דאין כח באונס לבטל הקנין דהלא לא מצינו בשום מקום קפידא בכך דקנין מחויב להיות ברצון ואדרבה מצינו בקידושי אשה דגלי קרא כי יקח איש אשה מדעתה וכן בשבועה גלי קרא האדם בשבועה פרט לאנוס אבל אי לאו דגלי קרא הכי בהדיא הוי אמינא דאף בשתי אלה אין אונס מבטלם ומשום דאמרינן דאגב אונסא גמיר בדעתו כל כך לעשות דבר זה דאף אם יעבור האונס לא יבוטל עשיה זו ולכן איצטריך קרא בשתי אלה דרצה רחמנא לגלות לן בפירוש דשתי אלה אינן חלין באונס אבל במכירה דאין לנו שום לימוד על כך שתהיה דוקא ברצון לכן באמת אין כח באונס לבטל קנינו וכמו שאמרו דתלוה וזבין זביניה זבינא ומשום דאגב אונסא גמיר ומקנה וסמיך דעתו כל כך על קיום הקנין דאף אם יעבור האונס לא יבוטל קנינו רק דאם מסר מודעא לבטל הקנין קודם תלותו ודיבור זה של המודעא מתנגד להליבור של הקנין. על כן נתבטל דיבור של הקנין מחמת דיבור המודעא וכמו דקיימינן בכל שני דיבורים המתנגדים זה לזה אתי דיבור ומבטל דיבור ואף דבכל מקום קיימינן דהדיבור האחרון מבטל הדיבור הראשון הכא במודעא אלים טפי כחו דהדיבור הראשון של המודעא הוא יותר מהדיבור האחרון של הקנין משום דהדיבור האחרון של הקנין שהוא באונס קליש כחו כל כך עד שהוא נדחה מפני הדיבור הראשון של המודע וכמו שכתב הר"ן בפרק האומר גבי מעשה דמוציאה מיד מעשה דבעינן דמעשה האחרונה תהיה מעשה המוכחת דבאה להוציאה מעשה הראשונה שקדמה אבל אם אין המעשה האחרונה מוכיח לכך אזי מעשה הראשונה קיימת וממילא מעשה האחרונה נדחה מפני הראשונה וכמו כן בדיבור האחרון המבטל דיבור הראשון בעינן דהדיבור האחרון יהיה מוכיח לכך ואם הוא אנוס בהדיבור האחרון של הקנין והוא מסר מודעא קודם לכן דלא גמיר ומקנה בדעתו ולכשיעבור האונס הרי הוא רוצה לבטל הקנין אין כח בהדיבור האחרון של הקנין לבטל הדיבור הראשון של המודעא ומשום דהדיבור האחרון אינו מוכיח דדעתו לבטל בכך הדיבור הראשון של המודעא דהרי אנוס הוא בדיבור האחרון הזה וגמר בדעתו דכשיעבור האונס יבוטל הדיבור האחרון הזה. וכיון דאין כח בדיבור האחרון של הקנין לבטל הדיבור הראשון של המודעא הרי ממילא הדיבור הראשון. המתנגד לדיבור האחרון עומד קיים וכיון דשני הדיבורים האלה סותרים ומתנגדים זה לזה. ואי אפשר להיות שניהם קיימים יחד הרי ממילא בטל דיבור הראשון של המודעא את הדיבור האחרון של הקנין ולפי הסברות דברים אלה שפיר יש חילוק בין מודעא הנעשה. על אונס הבא לו מאחרים ובין מודעת אונס מעות הבא להמוכר מחמת עצמו דבמודעות אונס דדחיק ליה זוזי דאונס זה בא לו מחמת עצמו אף דמסר מודעא בפני עדים לכשיעבור ממנו אונס דוחק המעות הוא רוצה לבטל הקנין בכל זאת אתי דיבור האחרון של המכירה ומבטל דיבור הראשון של המודעא ואף דהדיבור האחרון היה מחמת אונס ואנן סהדי דגם בשעת הדיבור של הקנין היה כך בלבו דלכשיעבור האונס. יהיה המכירה בטלה דהא מסר מודעא על כך בכל זה אין כח בהדברים אלה שבלב לבטל הדיבור של הקנין שהוציא ברגע זו עצמה בשפתיו בפה מלא שהוא מקנה קנין זה להלוקח ועל דברים האלה נתרצה הלוקח לקנות ומה לו להלוקח עם מחשבות לבו של המוכר וכעין זה ממש כתבו התוספות בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ה) ובפרק הגוזל בתרא (דף ק"י) גבי אומדנא דמוכח דאף דקיימינן דבאומדנא הוי דברים שבלב דברים ואומדנא דמוכח יש בכחו לבטל קנין ומשום