יד המלך (לנדא) - ד. סט

המקח אשר קצב דאותו יתרון דמים קנה ההקדש מצד דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כמו אם הקדיש. ונתן לההקדש אותו היתרון בתורת מתנה. וממילא בכגון זה גם בהדיוט לא היה כאן אונאה דקנין המקח לא נקנה באמת רק בדמי שויה והמותר הוא מתנה והנה אמירה לגבוה זו לא שייך, רק באותו היתרון אשר אז בשעת הבטחות הקנין היה שוה החפץ יותר דשפיר אמרינן דהבטחה זו הוי כמו אם היה מוסר אותו היתרון לההקדש במתנה אבל אם הוקר החפץ אחר המקח וההקדש לא נתן עדיין הכסף אז כיון דבכל אופן לא נקנה החפץ לההקדש בתורת קנין ומשום דונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא דאין קנין הקדש נגמר רק בכסף וקנין משיכה מדרבנן ג"כ לא שייך וכמו שביארתי ואין כאן רק כח נדר אשר ביטא בשפתיו לתת יתרון דמי שויה לההקדש והנה ביטוי שפתים זו שייך על היתרון שהיה שוה אז החפץ יותר בעת מכירתו להקדש משא"כ היתרון דמי שויה הבא אח"כ להחפץ מחמת שינוי השער שנתעלה בדמיו אחר המכר אין שום מקום חלות נדר על יתרון זה דבשעת מכירה לא היה היתרון זה אז עדיין בעולם ולא היה אז בידו להקדישו לאותו יתרון כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בעולם. וכיון דאין כאן כח נדר הרי ממילא מצד הקנין אשר מעולם לא היה נקנה לרשות הקדש כלל ועדיין ברשות הבעלים של הדיוט קאי. ולכן שפיר כתב הרמב"ן דכשנשתנה השער אחר המכירה ונתעלה דמיו שייך עילוי זה להבעלים ולפ"ז שפיר הוצרך רבינו בדין הראשון לקנין כסף ובדין השני לקנין משיכה לענין זה דאף אם הוקר אחר גמר המקח צריך ההדיוט בכל ענין לקיים המקח ומשום דקנין משיכה הוי מצד עצמו בהקדש קנין המועיל מדרבנן וכיון דהחפץ נתפס לההקדש בכח קנין גמור ומטעם דלא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש הרי ממילא גם אם הוקר החפץ אח"כ כיון דהחפץ כבר הוא נקנה להקדש על כן כי אייקר ברשות הקדש אייקר:

שם באותה ההלכה מרן הכ"מ הביא מה שתמהו הר"ן והרב המגיד על רבינו והראב"ד דמפני מה בקנה ההקדש בכסף והוזלו הפירות ההקדש חוזר בהמקח והלא בגמרא משמע דכל היכי דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו וכתב ע"ז מרן ז"ל וזה לשונו ולי נראה כיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן את הכסף וקם לו אלא לומר לך דוקא קונה מההקדש קונה בכסף אבל לא מוכר לההקדש וסיים ליישב בזה קושית הר"ן וה"ה שהביאו יע"ש והנה דברי מרן תמוה דמי הכריחו לחדש דבר חדש כזה דלר"י אף בהדיוט אין קנין תורה רק בכסף לבד ואצ"ל בהקדש אף לרשב"ל לא מצינו שום קנין אחר רק כסף ואיך נחדש ענין זה מלבינו ולחלק דבהקדש שקנה מהדיוט גרע קנין כסף כל כך דאינו קונה מדאורייתא כלל והקושיא שלנחץ בה מרן הכ"מ דלמה ליה בהקדש קרא דונתן הכסף לרבות קנין כסף הלא גם בהדיוט כל קנינו בכסף אלא ודאי דלמעט בא ואולם אכתי מנא ליה למרן הכ"מ דממעט הקדש שקנה בכסף ודלמא למעט שאר קנינים בא דהיינו קנין חליפין וכדומה דאינן קונין בהקדש והנה יש לומר דהני קנינים בלא"ה ידענו דאין קונין בהקדש דבקנין חליפין כתיב ושלף איש נעלו ונתן לרעהו וכל היכי דכתיב לרעהו ממעט הקדש וכמו כן אימעט מרעהו קנין חליפין בכותי וקנין משיכה בלא"ה לר"י אף בהדיוט לא קני ולרשב"ל דקונה בהדיוט הרי בלא"ה אין למעט לדידיה שום קנין מקרא דונתן הכסף דלרשב"ל צריך קרא דונתן הכסף לעיקר קנין כסף דקונה בהקדש דבהדיוט אין כסף קונה לרשב"ל וקנין חצר על כרחך באמת אף בהקדש קונה ודלא כדעת המבי"ט בתשובה דכתב דבהקדש אין שום קנין אף קנין חצר אינו קונה רק קנין כסף לבד דאלת"ה א"כ כל קנין דאורייתא בנותן מתנה להקדש לר' יוחנן היכי משכחת כלל הלא קנין משיכה אינו קונה בהקדש דלר"י אין משיכה קונה מדאורייתא אף בהדיוט וקנין כסף לא שייך במתנה וקנין חליפין ג"כ לא שייך בהקדש ובאיזו קנין נקנה המתנה. להקדש והנדר דצריך לקיים מוצא שפתיו אינו עדיין קנין בגוף המתנה ואמירה לגבוה דכמסירה דמיא ג"כ לא מהני בתורת קנין דאם. אין קנין חצר בהקדש גם מסירה אינו קונה דודאי לא עדיף מסירה מקנין חצר או קנין משיכה ואם שתי אלה אינן קונין בהקדש מסירה ודאי לא הוי קנין אלא ודאי דקנין חצר קונה בהקדש ועיקר קנין מתנה להקדש קנין חצר הוא וממילא אף אמירה קונה דכמסירה לחצר הוא וכיון דמצד תכונת הקנינים בעצמם ידענו סדר הקנינים איזה מועילין ואיזו אינן מועילין ולמה לי קרא דונתן הכסף בהקדש וזאת הכריח למרן הכ"מ לחדש דקרא זה ממעט דהקדש הקונה חפץ אינו קונה בכסף:

אמנם בכל זאת בעיקר חילוק שחידש הכ"מ לחלק בדעת רבינו והראב"ד לחלק בקנין כסף בהקדש בין הקדש שמכר חפץ ובין הקדש שקנה איזה חפץ זה החילוק הוא תמוה טובא דמלבד דזה סותר דברי רבינו שכתב בפירוש שגזבר שנתן דמים של הקדש בעד פירות אעפ"י שלא משך בפירות אם הוקרו קנה כדין תורה הרי לך דעת רבינו בפירוש דגם בהקדש שקנה דבר מהדיוט קני בדין תורה בכסף אלא אף דמרן הכסף משנה. סותר דברי עצמו דבפ"ח הלכות מעשר שני הלכה זיין שהעיר על גמגום לשון רבינו בהלכה זו וזה לשונו אך קשה לי על דברי רבינו כו' שאלו היה שונה בתחלה שאם נתן לו סלע של מעשר בסאה פירות. ולא הספיק למשוך הסאה פירות עד שעמדה בשתים נוטל הסאה פירות בסלע שנתן תחלה והיה שייך למיתני ע"ז ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה ע"כ. הרי לך בפירוש דעת הכ"מ בעצמו שם שהעמיד כן בכונת רבינו דכונת הקרא דונתן הכסף וקם לו הנאמר בהקדש קאי גם אהקדש שקנה מחולין דהא התם הסלעים של מעשר הם וקנה בעדם פירות חולין וע"ז קאמר הכ"מ שם דאם היה מתן הסלע ולא משך היה הפירות נקנין והיו נתפסין בדין מעשר שני ומקרא זה דונתן הכסף וזה סתירה גמורה אל מה שכתב כאן דקרא דונתן הכסף לא די דלא קאי על הקדש שקנה מהדיוט אלא אף דבא למעט דבהקדש שקנה מהדיוט אין כסף קונה כלל וצריך עיון:

פרק עשירי הלכה א' מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במקרקעי ובין במטלטלין שמפני אונסו גמר ומקנה כו' לפיכך אם מסר מו מודעא קודם שימכור ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אונס הרי הממכר בטל ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו ומחזיר הדמים ע"כ:

דין זה הוא מפרק חזקת הבתים (דף מ"ח) דמסיק הגמרא דהלכתא בתלוה וזבין דבכולה הוי זביניה זבינא ואם מסר מודעא בפני עדים קודם המכירה והעדים הכירו באונס אנן קיי"ל דהמכר בטל וכמו דמסיק הגמרא לעיל מינה ( דף מ') דמודה רבא דהיכי דאונס כתבינן מודעא ונסתפקתי במי שמסר מודעא על שטר מכירה והעדים הכירו האונס ואח"כ רוצה המוכר. לחזור ולקיים המכירה ומבטל המודעא שמסר אם הוכשר בביטול מודעא זו מהשטר מכירה שנכתב על מכירת האונס ואינו צריך שטר מכירה אחר או דאמרינן דע"י המודעא לא לבד דנתבטל המכר אלא השטר מכירה נפסל והורע כל כך על דאף שנתרצה אח"כ המוכר לבטל המודעא שעשה ולקיים המכירה עכ"פ אותו שטר קנין שנעשה קודם ביטול המודעא כחספא בעלמא הוא וצריך שטר קנין אחר לריצוי קנינו והנה באם ביטל המודעא קודם שנעשה שטר המכירה הדבר פשוט דהמודעא בטלה וקנין המכירה והשטר קיים וכמבואר בהדיא בטור וש"ע ח"מ סימן ר"ה סעיף י"א אבל אם ביטל המודעא אחר שנעשה השטר על מכירת האונס יש להסתפק בזה בספק שכתבתי והנה מתהלוכות לשון רבותינו האחרונים בדין זה מוכח מתוכם דדעתם הוא דכל זמן שלא ביטל המודעא אזי גם השטר הנעשה על מכירת האונס הזה הוא פסול וכחספא בעלמא הוא דכל הנעשה באונס הזה קודם שביטל המודעא הכל הוא כאלו לא היה ואם נתרצה המוכר אח"כ לבטל המודעא ולקיים המכירה הרי הוא כאלו נתרצה אח"כ למכור מחדש וממילא שטר זה שנכתב בראשונה קודם ביטול המודעא לשם קנין הוא פסול ואם לא נעשה אח"כ קנין חדש אין להלוקח שום קנין לקנות בו ולולי דמסתפינא להגיד דעתי בדבר חדש שלא העירו בו רבותינו הראשונים והאחרונים הוי אמינא דהדבר מוכרע מצד הסברא וגם יש להביא הוכחות ברורות ונכונות לזה דאם חזר המוכר ונתרצה בהקנין ובטל המודעא שמסר אזי השטר מכירה חוזר לכשרותו ואינו צריך לשטר אחר דכיון דכל עיקר ביטול המכירה היה ע"י דיבור המודעא והרי אנו רואין בכל מקום. דאם היה באדם אחד שני דיבורים הסותרים זה את זה אזי בטל דיבור האחרון את הראשון הרי גם. במודעא היה מבטל הדיבור האחרון של המכירה את הדיבור הראשון של המודעא רק דבמודעא מסייע האונס את הדיבור הראשון לבטל את הדיבור האחרון ובגיטא ובמתנתא כיון דבגילוי מלתא בעלמא סגיא הרי מצד הסברא יש כח בדיבור הראשון של המודעא לבטל דיבור האחרון של קנין המכירה והמתנה והנה זה שייך בדיבור