יד המלך (לנדא) - ד. נא

והרשב"א בנו יסודם. על הירושלמי וכתבו לחדש מזה חידוש דין דאם לא הלך הנוטל עדיין משם וראה שלא באו הבעלים עדיין שמה דבזה מותר להחזיר למקום שנטל וה"ה רשם דבריו על רבינו והביא דין זה של הרמב"ן והרשב"א ז"ל ולא חילק בין הינוח ובין ספק הינוח ולפמ"ש אף לפי סברת הירושלמי דמשום חשש דאתי מרייהו אסור להחזיר בכל זאת בספק הניח אף מבלעדי חשש זה אסור להחזיר וממילא בספק הינוח אף אם ראה דלא באו בעלים שמה הרי הוא אסור להחזיר שם למקום שנטלה משם. והנה הרמב"ן בעצמו לשיטתו דבספק הינוח ביש בו סימן מותר לו ליטלו לכתחלה שפיר סתם דבריו דמצד הדין עצמו מוכרע דלא מיירי רק בודאי הינוח דבספק הינוח היה מותר לו ליטלו לכתחלה אבל לשיטת רבינו דלא מחלק בין ספק הינוח לודאי הינוח ובכל ענין אסור לו לכתחלה ליטלו היה לו להרב המגיד לפרש דאף לפי טעם הירושלמי לא שייך חילוק זה רק בודאי הינוח אבל בספק הינוח, אף אם לא זז משם וראה שלא באו הבעלים בכל זאת אסור להניח שם:

פרק ז' הלכה ד' המוציא מעות בחנות אם. היה בין תיבה כו' ואם מצאן על התיבה כו' הרי הן השל מוצאן ולמה לא תקנה החנות לבעלים לפי שאין החצר משתמרת ואעפ"י שהוא עומד בתוכה צריך שיאמר תקנה לי חנות כמו שנתבאר ע"כ:

וכתב הראב"ד א"א יש מי שאומר שאפילו אומר תקנה לי רשותי לא קנה לו לפי שבא לו המציאה קודם יאוש וחצירו כידו ועוד כי אין היאוש קונה אלא באבדה אבל זו לא היתה אצלו אבדה אלא כפקדון ששכחו בעליו ע"כ ואני בעניותי לא זכיתי להבין כונת הי"א שהביא הראב"ד דהטעם הראשון שכתב שבא לו המציאה קודם יאוש לא ידעתי דהא כל עיקר הטעם דלא מהני יאוש לאחר כך הוא משום דבאיסורא אתי לידיה והיה חל עליו חובת השבה וכאן מעולם לא היה חל חובת השבה ואיך יעלה על הדעת דאם אחד שכח חפץ ברשות חברו יהיה חל על חברו עשה דהשבה קודם שנתודע לו שהחפץ ברשותו וכמו כן כאן אף שחנותו היה קונה לו בכל זאת חובת השבה לא היה חל עליו רק אחר הידיעה שהדינר מונח ברשותו וכיון שהידיעה היה אחר הקניה הרי ממילא לא חל עליו חובת השבה וכיון שאין עליו חובת השבה שפיר מהני היאוש אף לאחר שבא לרשותו וכמו שביארתי לעיל בארוכה. ואף לסברת הגאון שהביא הרמב"ן במלחמות דמש"ה לא מהני היאוש לאחר שבא לרשותו לפי שנעשה עליו שומר והוי ידו כיד בעלים זה ג"כ לא שייך רק במצא אבדה ולקחו מדעת לרשותו או אף אם נשכח חפץ ברשותו ונתוודע היאוש קונה לו אחר כן משא"כ הכא כיון שאדם עשוי' למשמש בכיסו בכל שעה בודאי נתיאש זה תיכף אחר ששכח הדינר שם ואז לא נתוודע עדיין לבעל החנות שהדינר מונח ברשותו ועדיין לא נעשה שומר אבדה עליו ואיך הוי רשותו כיד בעלים גם הטעם השני שכתב שאין זו אבדה אלא כפקדון ששכחו בעליו ולא מהני יאוש אלא באבדה גם זה לא ידעתי דמה ענין זה לפקדון הלא פקדון תחלת ההוצאה מרשותו היה מדעת ואם נשכח אח"כ אין בכך כלום משא"כ זו תיכף בתחלתו כשיצא מרשותו היה שלא מדעת ומה בין זה לאבדה דעלמא י והיותר תמוה לסברא זו שהביא הראב"ד דאין גוף היאוש מועיל כלל בזה הדינר שנמצא בהחנות ומשום דהוי כפקדון א"כ אמאי קנהו אותו אחר שמצאו דכיון דגוף היאוש אינו אין חילוק בין בעל החנות ובין שאר כל אדם ועדיין הדינר ברשות בעליו הוא. ולפי דעת הי"א לא להני יאוש בכל אבדה שנאבדה ברה"י וכל אדם המוצאה שם יהיה חייב להחזיר ולא יהיה משכחת באבדה ברה"י יאוש כלל דלסברא זו כל אבדה ברה"י כפקדון ששכחו בעליו הוא. ואיך יפרש דינא דכריכות דברה"י דאם דרך נפילה הרי אלו שלו ומשום שאין בהם סימן מייאשו בעלים מהם ולמה לא נאמר ג"כ דכיון דברה"י נמצאו דינם כפקדון הנשכח ואין יאוש מועיל בהם וגדולה מזו אף בדרך הינוח דחייב להכריז ומשום דכיון דדרך הינוח הוא הוי מקום סימן ולפום סברת הראב"ד למה לי סימן המקום הא כיון דמדעת בעליו הונח שמה ברה"י בודאי שייך יותר הסברא דליהוי דינו כפקדון ואף אם לא היה בו סימן והבעלים היו מיאשים ממנו לא יהיה היאוש מהני ודעת הי"א צריכין עיון:

הלכות חובל ומזיק פרק ראשון הלכה י"א אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד. בין ער ובין ישן בין שבור אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו ע"כ:

דין זה הוא ממשנה סוף פרק כיצד הרגל (דף כ"ו) ובגמר' שם הביא לימוד על זה מדכתיב פצע תחת פצע לרבות השוגג כמזיד ואת האונס כרצון ונשאלתי בדבר הלכה למעשה באחד שאיימו עליו אנסים בפחדים וגיזומי הכאות עד שאנסוהו להזיק ממון חבירו אם גם אונס כזה הוא בכלל ריבוי דקרא דפצע תחת פצע וחייב המזיק בתשלומין או דכונת הקרא לרבות אונס כרצון לא קאי רק על אונס של שיכור וישן או שהיה אבן נפל מחיקו וכל כי האי גונא אבל אונס גמור שאנסוהו אונסים על כך אינו בכלל דרשת הקרא דפצע תחת פצע וממילא באונס כזה אנו קיימינן בכלל המסור בידילו דאונס רחמנא פטריה והנה הרב המגיד לקמן בסמוך בהלכה י"ב חילק את חיוב נזקין לשלשה חלקים ובאונס גמור דהוא חלק השלישי כתב דהוא פטור מכלום והרמ"א בהגהותיו לש"ע ק"מ סימן שע"ח סעיף א' הביא דיעה זו של הרב המגיד לפסק הלכה ולפי דבריו אלה באונס של הכאות וגיזומים בודאי פטור דאין לך אונס גדול מזה. אבל דברי הרב המגיד אלה תמוהים ומופלאים דמלבד דדבריו סותרים דברי רבינו אלא דה"ה סותר בזה דעת עצמו דלקמן בפרק ח' הלכה ד' כתב רבינו וזה לשונו נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם אעפ"י שהמלך אנסו להביא,. ולפי דעת. ה"ה דאונס גמור פטור בניזקין אמאי חייב לשלם הלא אין לך אונס גמור יותר מאונס שאנסו מלך, ומה לי אם אנסו המלך להזיק ולאבד נכסי חבירו או שאנסוהו לקחתם ולהביאם אליו הלא אין לחבירו הניזק שום חילוק בין אם נכסיו מופסדים ע"י שאנסוהו לאחד לזרוק אותם לים או שאנסוהו למסור נכסיו בידים כאלה אשר לא ישובון אליו עוד ולמה באנסוהו באונס גמור להזיק ולאבד בידים ממון חבירו לדעת הרב המגיד פטור לשלם ובאנסוהו באונס גמור לאבד בידים ממון חבירו ע"י מסירה לאנס הוא מחויב לשלם לחבירו הן אמת דהראב"ד השיג על רבינו וכתב דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב זה שימות בשביל ממון חבירו הואיל ויחדו לו בפירוש אמנם דעת ר"י אלפסי הוא כדעת רבינו וגם ה"ה הסכים כדעת רבינו וכתב דראיות הר"י אלפס