יד המלך (לנדא) - ד. מד

קאי ברשות המוציא ואין ביד הנותן סימנין להוציא מרשותו אף בטענת ברי שלו וזה הוא כונת האיבעי אם סימנין דאורייתא וסמכינן על טענת ברי של בעל הסימנין או דסימנין דרבנן ולא סמכינן ורבינו פוסק דסימנין דאורייתא וכונת הקרא דוהיתה עמך עד דרוש אחיך היינו דרישה בסימנין ובנתינת הסימנין יצא עכ"פ החפץ הנמצא מרשות המוציא וממילא מחזירין אותו לבעל הסימנין בכח ברי שלו.. משא"כ בסימנין מובהקין ביותר דבסימן כזה אין בו כלל חששא רחוקה לאתרמוי אתרמי כי האי והוי מצד עצמו כבירור גמור על כן בסימנין מובהקין ביותר אין אנו צריכין לשום הכרה כלל רק דבסימנין לבד מחזירין:

וארוח לן בזה קושית הר"ן ז"ל הביאו מרן הכ"מ שהקשה על פסקו של רבינו בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ט' דפסק בשליח שאבד הגט במקום שהשיירות מצויות דאם מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו ע"כ וכתב הר"ן על דברי רבינו אלה דאינם מחוורים דכיון דיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט הא קיי"ל דמהדרינן חמור בסימני אוכף ולמה לא ניהדר הגט בסימני החפיסה. ועוד דכולה אינשי ודאי קים להו בט"ע ועדיף טפי מסימנין יע"ש אמנם לפי מה שביארתי ניחא דודאי סימנין לחודא אינו בירור גמור לסמוך עליהם כידיעה ודאית רק דתועלת הסימנין הוא דע"י הסימנין מהני טענת ברי של בעל הסימנין שמכיר אח"כ את האבדה דשלו הוא ולפיכך שפיר גם באבדת הגט שמצאו השליח לא מהני הסימנין של החפיסה לבדו וצריכין שיכיר גם הגט בט"ע והא דצריכין סימנין ולא סגיא בהכרת ט"ע לחוד משום דגם הכרה בט"ע אינו ידיעה ברורה כל כך כמו ידיעה ודאית ולכן לא מצינו בשום מקום שום תועלת בט"ע זולת בצורבא מרבנן ובאבדה לבד ומשום דבאבדה סמכינן העיקר על ההכרה ברורה אשר מכיר הצורבא מרבנן אח"כ כשקיבל האבדה לידו ואומר דיודע בבירור שהוא שלו ולכן גם באבדת הגט בעינן שהשליח יכיר הגט בט"ע שגט זה הוא אותו גט שאבד אבל אם אינו מכיר הגט בט"ע לא מהני סימני התפיסה לבד לסמוך ולגרש בגט זה ומשום דעל ט"ע לחוד אף בצורבא מרבנן אין אנו סומכין רק על טביעות עינו והכרתו שניהם יחד וכמו שביארתי ולפיכך גם בשליח הגט בעינן תרוייהו סימני התפיסה וט"ע דגט משום דכל אחד לבדו אינו ידיעה ברורה שיהיה בידינו לסמוך עליהם לגרש האשה בגט זה והא דבשליח הגט מהני עכ"פ שניהם יחד הסימנים וט"ע ובחזרת אבדה דעלמא אם סימנים לאו דאורייתא אין מחזירין ואף אם יש לבעל האבדה ט"ע בו וגם אם סימנין דאורייתא בעינן שהבעלים יכירו וידעו בידיעה ברורה אחר ראותם את החפץ שזה החפץ שלהם הוא אבל ט"ע לחוד לא סגיא דאנן לא מצינו באבדה שום תועלת בט"ע זולת בצורבא מרבנן לבד אבל בשאר אינש דעלמא אם יש לו ט"ע או אין לו הכל שוה בו וכמו דבאין לו לבעל האבדה ט"ע ואינו מכיר חפיצו לאחר שרואה אותם ביד המוציאה הדבר מוכרע מצד השכל דאף אם סימנין דאורייתא אם אינו מכירו אח"כ בראותו דהחפץ זה שלו הוא בודאי אין הסימנין מועילין לו מאומה כמו כן אף אם יש לבעל האבדה ע"ע בהאבדה אחרי ראותה כל שאינו יודע ומכיר חפצו בהכרה ברורה אין הט"ע של אדם סתם מועיל להסימנים מאומה דט"ע של סתם אדם הוא כלא היה ובשליח הגט מהני הט"ע עכ"פ עם הסימנין ואפילו השליח הוא אדם סתם ואיננו צורבא מרבנן היינו משום דיש חילוק בזה בין ט"ע של שליח הגט ובין ט"ע של בעלי האבדה דודאי כל ט"ע ברור אף דבתכונת עצמו אינו ידיעה ברורה דיכול להיות דמיונו כוזב לו בכל זאת כי מצרפין הט"ע בהדי הסימנין אזי בהצטרפות שתיהן יחד אין לך סימן מובהק ביותר גדול מזה דדבר רחוק הוא מאוד דדמיון הכוזב בט"ע והזדמנות הסימנין יתרמו דרך מקרה בחפץ אחד שתיהם יחד ולכן בשליח הגט דאנו מאמינים אותו על כל דבריו כי הם אמת וצדק ובודאי לפי דעתו עכ"פ טביעות עינו נכונה הוא לכן אף דאין אנו סומכין על טביעות עינו לחוד משום חשש טעות בדמיונו בכל זאת בהדי צירוף סימנים יש לנו די והותר לסמוך על שתיהם יחד דאין לך סימן מובהק גדול מזה ובסימן מובהק מחזירים בסימן לבד וכמו בנקב יש בצד אות פלוני דמחזירין בלי ע"ע של השליח כלל משא"כ בט"ע של בעלי אבדה דבסתם בני אדם אנו חושדין אותם דמשום נגיעות ממון המה משקרים ואומרים בללמי וכל שאינם מכירים בהכרה ברורה דלא שייך בהו בדדמי אמרינן דהט"ע שלהם הוא כמאן דליתא הרי ממילא גם בהדי סימנין אין כאן צירוף דע"י הט"ע יהיה נעשים הסימנין סימנין מובהקין בהא אין כאן ט"ע כלל והנה כל זה הוא באבדה ובגט דבאבדה כאשר נותן הסימנין פסקה חזקת רשותו של המוציא ואין עוד שום חזקה נגד טענת ברי של בעל הסימנין וגם בגט מצרפין נאמנות השליח על טביעת עינו עם סימני החפיסה דשתיהן יחד יהיו סימן מובהק מה שאין כן בעדות אשה במיתת בעלה דכיון דלאחר שלשה ימים אינם יכולים להעיד על פרצוף פנים הרי לא משכחת כלל הכרת ט"ע ואין לנו לסמוך רק על הסימנים לבד וסימנים לבד אין בכחם להועיל נגד החזקה של חזקת אשת איש ולכן שפיר פוסק רבינו בסימני מיתת הבעל דלא סמכינן אסימנין דאף דסימנין דאורייתא בכל זאת כיון דליכא הכרת ט"ע אין עדיין בסימנין לחוד ידיעה ודאית ואשה זו בחזקת א"א עומדת ואין בידינו להתירה בסתם סימנים אם לא בסימנים מובהקין ביותר דסימנין כאלה ידיעה ודאית הם וסמכינן עליהם אף בעדות אשה:

והנה כי מלבד שהדברים האלה נכונים וברורים מצד עצמם גם שפתי דעת רבינו ברור מללו כי כן היה. כונתו דלקמן בפרק י"ד הלכה י"ב כתב רבינו גבי כלים שטבעתן עין שחייב להכריז שאם יבא ת"ח ויאמר אעפ"י שאינו יכול ליתן בכלי הזה סימן יש לו בו טביעות עין חייב להראותו אם הכירו ואמר שלי הוא חייב להחזיר ע"כ הרי דקדק רבינו בלשונו דאם הכירו ואמר שלי הוא אז חייב להחזיר לו והתם בפ"ג הלכות גירושין גבי שליח הגט לא הזכיר רבינו משום הכרה כלל רק מט״ע בארכו וברחבו לבד וזה מורה דגם רבינו שיכל את ידיו להורות לנו דבאבדה, אף בצורבא מרבנן אין מחזירין עד אשר יאמר אחר שרואה אותו הדק היטב שזה החפץ מכירו ששלו הוא אבל התם בגט השמיטו רבינו משום דפשטת לשון המשנה דאם מצאו בחפישה או בדולסקמא ומכירו כשר מורה דתרתי בעינן דימצאנו באותו חפיסה או דלוסקמא שהניחו בו דהוא סימן וגם שיכיר לגוף הגט והא דאו זה או זה קתני לא מסתבר ליה לרבינו והיה קשה לרבינו דתרתי למה לי הלא אם מכירו הדק היטב דזה הוא הגט שאבד איך עלה על הדעת דלא יהיה נאמן בכך הלא התם מיירי דהשליח אבדו והוא בעצמו מצאו ואם הוא ברי להשליח דזה הוא הגט שקיבל מיד הבעל לגרש בו את אשתו למה לא יהיה נאמן בכך ואם צורבא מרבנן נאמן להוציא אבדתו מיד מוצאו למה לא יהיה השליח נאמן על אבידת ומציאת עצמו דגבי השליח אין שום חילוק בין אם הוא צורבא מרבנן או לא דהרי אין להשליח שום נגיעה והנאת ממון בכך ומה לו לשקר ובפרט דאנו רואין דבכל עניני גט השליח נאמן כבי תרי על כן מסתבר ליה לרבינו דבהכרה גמורה של השליח אם הוא מכיר גוף הגט בט"ע גמור בודאי השליח נאמן ואין אנו צריכין לשום סימן בתפיסה ובדלוסקמא כלל והא דנקט במתניתן סימן דתפיסה ודלוסקמא וגם הכרה שיכיר הגט אין כונת המשנה על הכרה גמורה רק דכונת המשנה הוא דאין לו להשליח ט"ע גמור בכתיבת הגט ובאותיותיו שיהיה ברור לו שזה הוא הגט שאבד רק שיש לו ע"ע קצת בארנו וברוחבו דלטביעות עין כזה צריך שיהיה לו גם סימן בחפיסה ובדולסקמא ואף דסימן זה לחוד לא מהני ומשום דסימן סתם בלא הכרה ברורה לא מהני לסמוך עליו וט"ע זו בארכו ורחבו אינו הכרה ברורה ואין די בו לסמוך עליו לבדו בכל זה שניהם יחד דהיינו הסימן סתם וגם הט"ע קצת לסימן מובהק יחשבו וסומכין על שניהם לגרש בגט זה:

ויש לי להביא ראיה לסברתי זאת מתוספת פרק ג"ה (דף צ') שהקשו. אהא דאמר רבא מעיקרא הוי אמינא דסימנא עדיפא מט"ע דהא מחזירין אבדה בסימנים ולא. מחזירין בט"ע וכו' והלא גם בט"ע מחזירין אבדה לצורבא מרבנן מחזירין בו לסתם בני אדם לאו משום דלא סמכינין אט"ע של סתם בני אדם רק דאין אנו מאמינין להם אם אמת נכון דבריהם ותירצו דכונת הגמרא דאין מחזירין האבדה בט"ע היינו בט"ע קצת הרי לך דגם דעת התוספת הוא דאף בצורבא מרבנן אין מחזירין אבדה רק בט"ע גמור ואף דתירץ התוספת זה צריך תיקון וביאור ביותר דלפי דבריהם יהיה תמוה הא דקאמר רבא שם במסקנא תדע דט"ע עדיפא דאילו העידו עדים דפלניא דהאי סימנא קטיל נפשא לא קטלינן ואילו אמרו דט"ע אית להו בגוויה קטלינן ליה ולסברת התוספת דגמרא שם קאי על ט"ע קצת האיך קאמר רבא דסמוכין להרוג נפש על ט"ע כזה ובפירושים שלי ביארתי לפרש כונת הגמרא לפי תירוצם של התוספת אמנם עכ"פ הא מלתא ברירא להו גם להתוספת דיש חילוק בגמרא בין ט"ע קצת לט"ע גמור ולא מהדרינן אבדה לצורבא מרבנן רק בט"ע גמור ובהכרה ברורה וכמ"ש:

וניחא בזה פסקו של רבינו שכתב בפ"ז מהלכות נחלות וז״ל אבל אם הי' להם סימנים מובהקין בגופו בכל אילו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדותן אעפ"י שאין משיאין את אשתו שלא החמירו בדברים אילו רק מפני איסור כרת