יד המלך (לנדא) - ד. מג

המאנה לא סמיך דעתו רק על דמי שויה ומה שהבטיח לו יותר להשטות לתכוון וכמו בבורח מבית האסורים דאף דאחר הפעולה אין בשום שכירות דין אונאה בכל זאת. כיון דהמצוה רמיא על הפועל יכול השוכר לטעון משטה ומכ"ש באונאה דמוטל על המאנה לאו דאונאה דיהיה ביד המתאנה לטעון משטה. אלא ודאי דכיון דמיעטה התורה דאין בשלש אלה דין אונאה גם משטה אין ביד המתאנה לטעון ומחויב ליתן כפי מה שהבטיח וכמו כן גם בשכיר יום אף דהשוכר היה בסכנה. והשכיר היה מחויב להצילו, מ"מ כיון שהוא הבטיח לו בשכרו סך רב ושכירות ליומא ממכרת עבד הוא והתורה מיעטו מאונאה אף טענת משטה אין בו ומחויב ליתן שכרו בשלימות כאשר הבטיח לו:

הלכה י"א שיירא שחנתה במדבר ועמד עליה גייס לטורפה ופסקו עם הגייס ממון ונתנו לו מחשבין לפי הממון ואין מחשבין לפי הנפשות ע"כ:

הנה הא דהוסיף רבינו וכתב ופסקו עם הגייס ממון ונתנו לו נמשך בזה אחר דינא דספינה שעמד עליהם נחשול דנקיט הגמרא והקילו ממשאה ומזה נראה דדעתו הוא דגם בשיירא הוא כן דדוקא הכי דכבר נתפשרו וסילקו להגייס ואח"כ באו לחשבון דבזה דוקא מחשבין לפי הממון ומשום דהבעלי כיסים גלי אדעתייהו דניחא להו בהפשר אבל קודם שנתפשרו עם הגייס אינם יכולים לכוף לבעלי הממון שיתנו לפי ממונם וביד בעלי הכיסים למחות בהפשרה אבל בברייתא בפרק הגוזל לא משמע כן דבברייתא סתמא נקיט דשיירא שעמד עליהם גייס מחשבין לפי ממונן ולא הוזכר כלל דפסקו עם הגייס קודם החשבון ועינינו הרואות דבדוקא סתמה הברייתא בזה בכדי שלא נטעה לחלק בכך דהא באותה ברייתא בסמוך הובא שם בפרקין דינא דספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו ממשאה דמחשבין לפי משאוי ואין מחשבין. לפי ממון והתם בודאי בדוקא קתני והקילו ממשאה והחשבון היה אחר שהשליכו כל אחד לים דדוקא באופן זה דכבר השליכו שפיר מחשבין לפי המשאוי לענין זה דאין בעל הברזל צריך לשלם לבעל הזהב מכיסו אבל אם עדיין לא הקילו ודאי אין בעל משאוי הברזל יכול לכוף לבעל משאוי הזהב להשליך כל כך משאוי זהב כאשר השליך הוא ואף שהצרה אשר המה בתוכה הוא מחמת המשאוי מ"מ עכ"פ יכול בעל הזהב לכוף לבעל הברזל שישליך מהברזל כפלי כפליים משא יותר מאת אשר עליו ובעל הזהב ישלים בעד המותר הברזל הנשלך עבור השלכות משא של בעל הזהב מתוך הזהב שלו ומשנה שלימה שנינו בשלהי פרק מרובה ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אומר תנאי ב"ד הוא שיהיה זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו ואין לך הצלה גדולה מזה שמציל זהבו של חבירו בברזל שלו. ואף דאנן לא קיי"ל כר' ישמעאל בזה מ"מ בזה נהנה וזה לא חסר ובפרט ששניהם אגודים יחד בצרה אחת ודאי אין לך כופין על מדת סדום גדול מזה וכיון דבמשנה זו בדוקא תני והקילו דהיינו שכבר עשו שלא בהשכל והשליכו בעל הזהב ובעל הברזל משוי שוה ואח"כ באו לחשבון דשפיר מחשבין לפי המשאוי ואין בעל הברזל צריך לשלם לבעל הזהב מה שהפסיד יותר בהצלה הרי ממילא כמו כן כנגדו בברייתא דשיירא דסתמה הברייתא ולא נקיט דכבר פסקו עם הגייס ונתנו לו בדוקא החמה הברייתא לומר לך דבגייס דתלוי הדבר רק בפשרת הגייס ורצונו אזי אין שום חילוק בין אם היה החשבון קודם פשרת הגייס אח"כ ותמיד מחשבין לפי הממון ואף קודם הפשרה יכולין בעלי השיירא לכוף לבעלי הממון לפשר לפי הממון ודברי רבינו צריכין עיון דאיך הוסיף בלשונו ופסקו עם הגייס ונתנו לו מה שלא מוזכר כלל בברייתא ובפרט דע"י הוספת לשון זה בקל אנו יכולין לטעות ולדמות גייס לספינה ולומר דגם בגייס דוקא כשחשבו אחר פשרת הגייס מחשבין לפי הממון משום דבעלי כיסיה גלי אדעתייהו דניחא להו בהפשרה ולכן מגלגלין עליהם את הכל אבל קודם הפשרה יכולין הכיס למחות בגוף הפשרה אם יצטרכו ליתן יותר מהאחרים מלשון הברייתא מוכח דלא כן הוא דבגייס אין שום חילוק בין קודם פשרה או אחר פשרה וכמו שביארתי:

פרק י"ג הלכה ה' הסימנין המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום מדין תורה והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקין הן ע"כ:

וכתב הרב המגיד דדעת רבינו דסימנין דאורייתא והכסף משנה הקשה על ה"ה בזה דבפי"ג מהלכות גירושין גבי מצאוהו הרוג או מת כו' פסק רבינו דאעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו וכתב ה"ה שם דלא נתכוין הרב אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבדה ואעפ"כ אין מעידין עליהם וכתב ג"כ שהסימנים המובהקים שהם מדין תורה אף בעדות אשה מעידין עליהם וא"כ בסימנין דאיבעי לן בגמרא אם הם דאורייתא לדעת רבינו לא שרי א"א אפומייהו ומשום דלאו דאורייתא נינהו וכאן כתב שפוסק כמ"ד סימנין דאורייתא וא"כ הוי לן למישרי א״א אפומייהו עכ"ל הכ"מ ככתבו וכלשונו וקושיא זו תמוה מאוד ולא ידעתי למה כתב הרב ז"ל הקושיא על ה"ה. והלא דעת רבינו כאן באבדה ברור מללו דסובר דסימנין דאורייתא והוא סותר לדעתו שביאר בהלכות גירושין דפסק שם בסימנין סתם דהם דרבנן ולא סמכינן עליהם בעדות אשה גם בפ"ג מהלכות גירושין בשליח שאבד הגט פסק רבינו דאין מחזירין רק באמר נקב. יש בצד אות פלוני דזה הוי סימן מובהק ביותר אבל נקב בעלמא לא ומשום דלא איפשטא האבעיא אי סימנין דאורייתא או דרבנן והכא באבדה פסק רבינו דסימנין דאורייתא ובסוגיא פרק א"מ בפירוש אתמר למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין ואי סימנין דאורייתא מהדרינן והנראה לי לחדש בזה דודאי אף אם סימנין דאורייתא ולא חיישינן לשמא אתרמוי אתרמי היינו דאין כח לחשש זה לגרע לגמרי כח הסימנין שלא יהיו מועילין מאומה אבל בכל זאת אין בידינו לומר בשום אופן שע"י הסימנין יהיה נודע לנו ידיעה ודאית דעכ"פ נשאר הספק במציאות שיכול להיות שאיתרמי כך משא"כ בסימנין מובהקין דשיערו חכמים שהוא כמו ודאי דרחוק הוא במציאות שיתרמי ממש כזה וחששא רחוקה כמו זו הוא כמאן דליתא אבל סימנין סתם אף אם סימנין דאורייתא אינם פועלים רק לעשות למוציא אבדה ספק בדבר ומ"מ אי סימנין דאורייתא מהדרינן אבדה בסימנין דנהי דלמוציא אבדה אינו אלא ספק מ"מ בעל האבדה מלבד הסימנין שנותן הרי כשרואה החפץ אח"כ הוא מכירו בט"ע וטוען שברי לו שחפץ זה ממנו נאבד ואף דאין לו נאמנות גמורה הרי באמת אם המוציא אבדה מכחישו לזה הנותן סימנין ואומר שיודע בבירור דבודאי אינו שלו אין ביד זה להוציאו מיד המוציא אבל אם המוציא א"י ואינו יכול להכחישו אף דיש ספק להמוציא בחזרתו ע"י נתינת הסימנין דדלמא אתרמוי איתרמי מ"מ מהני הודאי של בעל הסימנין נגד הספק של המוציא וכמו דקיימינן בכל מקום דברי ושמא במקום דליכא חזקה דהברי עדיף ומהני אף להוציא ומכ"ש הכא דאין כאן שום חזקת ממון דהא אף אם אינו באמת של הבעל הסימנין עכ"פ בכל אופן אינו של המוציא ובכגון זה בודאי מהני טענת ודאי של הנותן הסימנים נגד טענת ספק של המוציא ואין להקשות דלמה לא אמרינן כן בכל מציאה דעלמא באם בא אחד וטוען דמכירו דשלו הוא ואף אם לא נתן סימנים כלל למה אין מחזירין אליו ג"כ מחמת טענת הברי שטוען שהוא שלו וכעת אין שום אדם בפנינו אשר יכחישו ויאמר ששייך לו ואף דהמוציא אבדה בעצמו ירצה לטעון ככה עבור כללית בני אדם ולעכב האבדה תחת ידו בשביל זה דשמא יבואו בני אדם ויבררו דשלהם הוא הרי עכ"פ בכל אופן אין ההעכבה וטענה זו רק ספק וכיון דאין כאן שום חזקת ממון וחזקת מרא קמא למה אנו מגרעין טענת ודאי של זה דזה אינו קושיא דכיון דגלי לן קרא והיה עמך עד דרוש אחיך וקים להו לרבנן דהאי דרישה היא בעדים או בסימנין וממילא כל זמן שלא היה דרישה זו קאי החפץ הנמצא ברשותו של המוציא דבקרא זה דכתב רחמנא והיתה עמך אוקמוה התורה ברשותו וכל זמן שלא בא אחד והביא עדים או נתן סימנים הוי כאלו היה החפץ ממש של המוציא דהתורה זכתה לו להיות עמו כל הימים עד דרוש אחיו בעדים או בסימנין. וממילא אין כח בטענת ברי של זה להוציא החפץ מחזקתו משא"כ כשבא אחד ונתן סימנין ואם סימנין דאורייתא אזי פסקה חזקתו של המוציא שזכתה לו התורה דהא כבר דרש בסימנין ולפיכך אף דגם הסימנין אינן פועלים רק ספק מ"מ כיון דדרש בסימנין אזי יצא עכ"פ המציאה בדרישה זו מכלל כונת הקרא דוהיתה עמך ואין כאן עוד עכ"פ רצון התורה שיהיה האבדה עוד ביד המוציא ואין להמוציא עוד שום רשות וחזקה על החפץ הנמצא וממילא מחזירין לבעל הסימנין מכח טענת ברי שלו דכיון דאין כאן חזקה נשאר לנו הכלל דברי ושמא ברי עדיף ואולם אין עצם החזרה מכח הסימנין רק דמחמת הסימנין מהני טענת ברי של ההכרה שלו והנה כל זאת הוא לצד זה אם סימנין דאורייתא אבל להך גיסא דסימנין דרבנן אין הסימנין מועילין מאומה ומדאורייתא המה כלא היו וכונת הקרא דעד דרוש אחיך היינו דרישה בעדים וכל זמן דלא דרש בעדים אף אם נתן הסימנין לא יצא עדיין מכונת הכתוב דוהיתה עמך ואכתי